״השיחוק״ (Hustle), סקירת נטפליקס
11 ביוני 2022 מאת עופר ליברגלהשבוע עלה בנטפליקס "השיחוק" (Hustle), שהוא סרט כדורסל הפועל היטב בתוך הז'אנר של סרטי הספורט, דרך הפרספקטיבה הנדירה יחסית של סקאוט הנודד בעולם במעקב אחרי כשרונות. חובבי כדורסל יכולים להנות בו גם מכמות גדולה של בדיחות פנימיות והופעות אורח, המשולבות בסרט באופן שלרוב לא פוגם בחווית הצפייה למי שאינו בקיא בכל הפרטים או מזהה את כל הפנים המוכרות מן הענף. אחד משני התסריטאים של הסרט הוא טיילור מטרן, שככותב הפרויקטים שלו עד כה היו קשורים לכדורסל, אולם בסרט הזה הוא חבר לוויל פטרס (שותף לכתיבת "כוכב נולד" בגרסת ברדלי קופר) בכתיבת התסריט, ועל הבימוי הופקד ג'רמיה זייגר (״We the Animals״) שעושה מעבר הדרגתי מקולנוע עצמאי לזרם המרכזי.
לכל השמות הללו יש ותק בתעשייה, אבל ייתכן שאני אחד מן הבודדים שפותח עמם את הדיון בסרט. שכן, מדובר בסרט של אדם סנדלר שהופק עבור נטפליקס, נקודה שקובעת את השיח סביב הסרט יותר מכל דבר אחר. בפסקאות הקרובות אני הולך לדבר די הרבה על סנדלר. פסקת הפתיחה היא רק המלצה כללית על הסרט לחובבי סרטי ספורט והבטחה לכך שהדיון ישוב לגעת בסרט עצמו ולא רק דרך הזווית של הכוכב/מפיק שלו.
אדם סנדלר היה אחד מן השמות הגדולים הראשונים שחתם על חוזה להפקת סרטים עם נטפליקס. די מהר יצא שם די נלעג לסרטים שהוא מפיק עבור החברה, ברמה של "הסרט הגרוע של השנה" בכל פעם. הסרטים הללו שיקפו שתי דעות רווחות: התלונה הכללית על סרטי נטפילקס ככאלו שמופקים לפי משקל ובלי חשיבה על איכות או שיוף, והזלזול בסנדלר כשחקן קומי. יוצא הדופן היחסי הוא "תעלומת רצח" שלא היה בדיוק חביב המבקרים אבל כן קיבל יחס חיובי יותר ונתפס כפרויקט בו ההשקעה הייתה גדולה יותר, מה שגם הפך אותו כנראה לסרט הכי מצליח של סנדלר בנטפליקס.
יש לציין כי הכוונה היא רק לסרטים שסנדלר הפיק תחת החוזה שלו עם החברה ולא לסרטים בהם הוא הופיע כשחקן בלבד, כמו "סיפורי מאירוביץ'" ו-"יהלום לא מלוטש" (השני בכלל אינו סרט של נטפליקס ורק הופץ על ידי החברה מחוץ לארה"ב). אלו סרטים שההערכה הביקורתית כלפיהם מסמנת את היחס הכללי אליו בשיח במהלך שני העשורים האחרונים: יש את סנדלר המטופש שמקבל קטילות ויש את סנדלר הרציני שמשחק בסרטים של אוטרים וזוכה לשבחים, שלפעמים כוללים תלונות על בחירת הפרויקטים הרגילה שלו. ייתכן שגם אני נגררתי לשיח הזה לא פעם בעבר כי קשה להשתחרר מתבנית מחשבה ומן השיח השולט. נוח לחלק את התפקידים של סנדלר לשתי הקטגוריות. אך למעשה יש לשחקן עוד יותר פנים וקולות ואני לא מתכוון ליכולות הקומיות שלו. יחסית לאמן המזוהה עם הומור מטורף, איני חושב שהוא וירטואוז בהבעות פנים וגם המשחק הקולי שלו פונה לכמות מצומצמת אך קלה לאבחון של קולות לעומת רובין וויליאמס, למשל.
לביקורת הקולנוע הרבה יותר קל לשפוט דרמה ונטייה לריאליזם מאשר קומדיה בכלל וקומדיה שפונה להקצנה בפרט. סנדלר גילם פעמים רבות בקריירה דמויות שמתנהגות בצורה טיפשית במצבים לא הגיוניים ובתוך עולם שהוא לא פנטסטי, אבל גם לא בדיוק ריאלסטי. בגלל שהוא מדבר בקול בעל גוון ייחודי המזוהה עימו, קל להירתע ממה שהוא עושה או לחשוב שסנדלר הוא טיפש בעצמו, או שהקהל הוא טיפש בגלל שהוא מוצא את הסרטים הללו מצחיקים. בתור מי שאוהב את הסרטים הללו, לפעמים קשה לי בדיוק לנמק למה "בילי מדיסון" זה יותר מדי עבורי בעוד "נער המים", המטופש לא פחות, הוא הברקה.
נקודה המשקפת את היחס לסנדלר בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו ניתן לראות במסיבת העיתונאים לסרט "מוכה אהבה" בפסטיבל קאן. העיתונאים שאלו שוב ושוב על הבחירה בסנדלר לתפקיד בסרט של במאי מהולל לצד שחקנים "מוערכים" כמו פיליפ סימור הופמן ואמילי ווטסון, שחקנים שנאלצו יחד עם הבמאי פול תומאס אנדרסון לומר פעם אחר פעם את אותו משפט בווריאציה שונה: הוא מצחיק אותנו, הוא שחקן טוב. עד להגעת החוזה עם נטפליקס, דומה כי שאלות כאלו מצד עיתונאים כבר נעלמו. כמות הבמאים המוערכים שעבדה עם סנדלר היא כבר כזו שלא ניתן להתעלם ממנה. אפשר להגיד כי במאים גדולים יכולים להוציא מסנדלר הופעת משחק טובות עד גדולות, למרות שמועמדות לאוסקר, חרף כמה קמפיינים, הוא טרם קיבל.
אבל האמת יותר מורכבת. יש יותר משני סוגים של סרטים של סנדלר והוא מביא את אותם יכולות לכל סרטיו. כבר משנות התשעים, לצד הקומדיות המטורפות, הוא עבד גם בקומדיות רומנטיות מעט יותר מעודנות, קומדיות שחשפו שמעבר ליכולות הקולית שלו ולתזמון הקומי, משהו בנוכחות שלו משדר טוּב לב. אבל זה טוב לב של אדם שהוא לרוב לא משכיל ולביקורת קל יותר להעריך הופעה גמלונית אך שנונה של שחקנים מסוגו של יו גרנט מאשר את המשחק של סנדלר, שלפעמים הולך על הקצנה גם בסרטים שלא בהכרח כופים את הבחירה הזו. סנדלר יכול גם להיות מעודן, אולם לרוב הוא יודע כי זו האופציה הפחות מצחיקה, במקרה שלו.
בקומדיות הרומנטית, או בסרט כמו "ביג דדי" שכיוון להזדהות רגשית ולא רק לקומדיה בצורה שונה, סנדלר ידע לשחק על הפער שבין הבחירות הגדולות לרגעים מעודנים. הוא עושה זאת גם בסרטים ה"רציניים" שלו, שרבים מהם גם כוללים סצנות בהם הוא מקצין את משחקו בגילום של אדם עצבני או לחוץ. כמו קומיקאים אחרים, סנדלר גם יכול להיות מאופק בצורה קיצונית ועל ידי כך לשדר עצבות עמוקה, גם בגלל הציפייה שיתנפץ בהתקף זעם/שטות קומית, למרות הידיעה שזה לא סרט מן הסוג הזה. יש משהו בעייתי בהגדרות הללו שכן חלק ניכר מן הסרטים ה"רציניים" של סנדלר, החל מ"מוכה אהבה" ועד "סיפורי מאירוביץ'" הם, במידה רבה, קומדיות.
אמת שייתכן וחלק הארי של הקריירה של סנדלר מצוי בקבוצה שהיא לא בשתי הקצוות: סרטים שהם לא מוערכים ביקורתית וגם לא חגיגה, מוצלחת או לא, של טיפשות ומבוכה. שתיים מן הקומדיות המטופשת לכאורה של סנדלר בתחילת הקריירה, "נער המים" ו"הפי גילמור", היו סרטי ספורט. למרות שהוא בגיל מתקדם יותר עכשיו, יכול היה להיות מעניין לראות את סנדלר פוזל שוב לכיוון הזה, אולם "השיחוק" מציג את אחת מן הגרסאות הכי מעודנות של השחקן. ייתכן וזה הסרט בו הוא נשאר מאופק ומוותר על סצנות של התפרצות יותר מכל סרט אחר: הוא נמצא במצוקות שונות במהלך הסרט, מתעצבן וצריך להילחם על כבודו, אבל הוא עושה זאת מבלי להגיע לשיא היכולת שלו. הפעם וזו בחירה שהופכת את ההופעה בסרט שלו למוצלחת – הוא הכוכב שנושא על גבו את הסרט, אבל הוא לא משתלט על הסרט וכן מייצר כימיה טובה עם שאר צוות השחקנים, חלקם לא שחקנים מקצועיים. כלומר, חלקם בכלל שחקני כדורסל מקצועיים ולא שחקני קולנוע.
סנדלר מגלם את סטנלי שוגרמן, סקאוט מוערך של קבוצת ה-NBA פילדלפיה 76׳, הנודד מטעמה ברחבי העולם במעקב אחרי כשרונות שיכולים לשדרג את הקבוצה. הוא מקווה לעבור לעבודה כעוזר מאמן בקבוצה עצמה, גם על מנת להיות קרוב לאשתו תרזה (קווין לטיפה) ובתו המתבגרת אלכס (ג'ורדן הול). הקבוצה בה הוא עובד נמצאת בבעלות משפחה בה הדעות חלוקת לגבי העבודה המתאימה לסטנלי. האב (רוברט דובאל) נראה כתומך שלו, הבן (בן פוסטר) מתנגד והבת (היידי גרדנר) כנראה תעשה את הבחירה הנכונה ברגע שיתנו לה, אבל זה לא בא בקלות. כל שלושת השחקנים המגלמים את בעלי הקבוצה לא מקבלים מספיק הזדמנות להפגין את הכישרון שלהם. בנסיעת עובדה למיורקה, סטנלי מתייאש מכך שהשחקן אותו נסע לראות פצוע. לכן הוא רוצה לזרוק כמה כדורים לסל ברחוב, אלא ששם, במגרש באי הספרדי, הוא נתקל בבו קרוז – כדורסלן רחוב עם יכולת שסטנלי סבור כי מתאימות ל-NBA ויכול להיות הפיסה החסרה בפאזל של פילדלפיה.
עכשיו, הפרט הזה בעלילה לא הגיוני בעליל והסרט יודע את זה. התסריט מספק שלל הסברים למכשלות שגרמו לכך כי: א. בו קרוז לא רק שאינו בNBA, אלא גם לא בליגה מקצועית בספרד. ב. סקאוט בכיר לא רק יצפה בו, אלא יבין על סמך משחק ברחוב כי הוא לא רק מוכשר, אלא יהיה כוכב בליגה. ההסברים מספקים בעיקר כי זה מוביל את הסרט למה שאנו רוצים לראות: סיפור חברות בין גברים החותרים יחד למען הצלחה במשימה בלתי אפשרית.
שוגרמן (שם משפחה המדהד סרט תיעודי על כישרון שהפריצה שלו נגדעה) מביא את קרוז לארה"ב. ההנהלה לא מתרשמת והסקאוט פורש מתפקידו על מנת לאמן את הכישרון שגילה, כדי שיזכה בעוד הזדמנות להרשים את אנשי הליגה. שני הגברים מסתירים סודות זה מזה, יש מתחים גם בחיים הפרטים שלהם ובמפגש בין המשפחות שלהם, אך כל אלו רגע לסרט ספורט שנע לפי כללי הז'אנר ומתענג עליהם. כי איזה חובב סרטי ספורט לא ירצה לעשות סיקוונס אימונים בריצה ברחובות פילדלפיה. "השיחוק" לא בונה על הפתעות בתסריט וכשיש בו תפניות, הן מתכתבות עם קלישאות מסרטים אחרים כמעט במתכוון, אולם לרוב יוצרי הסרט עוצרים בחכמה רגע לפני שהם הופכים לפארודיה. לפרקים הם משאירים מחוץ לפריים סצנות שסרטים אחרים היו בונים כרגעי שיא.
בו קרוז מגולם בידי חואן הרננגומס, שחקן NBA לא בכיר או מפורסם במיוחד, אבל חובבי הליגה יזכו בסרט הזה לשלל הופעות של שמות אחרים מן הליגה. הסרט לא רודף רק אחרי הסופר-סטארים ולא מתענג על אזכור השם שלהם, אלא משלב אותם בעלילה בצורה שלרוב נראית טבעית ותוך נתינת מקום גם לשחקני NBA שמעמדם דומה לזה של הרננגומס, שמתגלה כשחקן מוצלח בשתי התחומים השונים. יתרה מכך, יש בסרט גם הופעות אורח של שחקני כדורסל רחוב ושחקני כדורסל המשחקים באירופה, הבנה כי משחק הכדורסל הוא לא רק הליגה אמריקאית. זה משהו שסרטים הוליוודיים לא ממש נטו לעשות עד לפני כמה עשורים. זוהי מחווה יפה למשחק ולכן אני מוכן להחליק על העקיצות הבאנליות של הדמות הראשית כלפי כדורגל.
"השיחוק" הוא לא סרט שאפתני, אבל הוא שיחוק בתחומו. אותו דבר נכון גם לגבי ההופעה של סנדלר: הוא לא ייצא לקמפיין אוסקר (כושל) בזכות התפקיד הזה, אבל נראה לי שגם מבקרים שפחות יאהבו את הסרט לא ימצאו פגמים בולטים בהופעה שלו כאן. הוא בדרן בסרט מבדר, כזה שגם חושף צד דרמטי ויותר מכל מרגיש אנושי.
עופר, בדרך כלל אתה כותב בעברית תקינה וללא שגיאות, כך שהשגיאות האלה פשוט צורמות:
הוא הכוכב שנוסע על גבו את הסרט=הוא הכוכב שנושא על גבו את הסרט.
אבל זה לא בה בקלות.=אבל זה לא בא בקלות
תודה, תוקן.
מזכיר שאין לנו מערכת הגהה רבת עובדים, ובכל זאת מתנצל על הצרימה.
תודה על הביקורת היפה, עזרה לי להבין עוד כמה אספקטים של הסרט. לא הצלחתי להבין את הבחירה של בו במספר 22 בבוסטון בסוף, אולי יש כאן עכבר nba שיוכל לבאר לי.
כבוד לפול תומס אנדרסון שגילה לעולם (או לפחות לי) את הצד הדרמטי של אדם סנדלר. ציניות בצד – על אף אינספור חורים בתסריט וקווי עלילה לא הגיוניים, זה סרט ממש מהנה וגם מי שצפו איתי ואינם חובבי כדורסל מושבעים אהבו אותו. רק לדמיין את לברון יושב ועושה טלפונים לכל שחקני הליגה שישתתפו בסרט שווה הכל. תודה עופר!
כיף של תגובה, תודה (גם אם אני לא עופר).
יש הסבר פשוט שנובע מהסרט עצמו לבחירה במספר החולצה, בלי שום ידע מוקדם במקרה שלי:
(ספוילרים ל״השיחוק״ למי שלא רוצה לדעת מה קורה בסצנה האחרונה – ספוילרים)
לאורך הסרט רואים ושומעים שמספר הגופיה של סטנלי היה 22 (אחד הכינויים שלו הוא דאבל דוס, למשל).
להבנתי, זו המשמעות המיוחדת של המספר בעיניי בו קרוז, כמחווה לאיש שעזר לו להגשים את חלומו.