״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

הסרט "אהבה בשחקים: מאווריק" (Top Gun: Maverick) נשען על שלושה מוקדי משיכה משלימים: נוסטלגיה לשנות השמונים בכלל ולסרט "אהבה בשחקים" בפרט, דבר טבעי עבור סרט המשך שמגיע 36 שנה אחרי הסרט הקודם (בתכנון המקורי הוא היה אמור לבוא רק 33 שנה אחרי); דמותו של הכוכב טום קרוז, שאמנם דומה כי הוא שנוי במחלוקת מאז ועד היום הן כשחקן ובעיקר מחוץ למסך, אך הוא נשאר אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם מצאת הסרט המקורי ועד בוא הפרק החדש; והרצון לסרט פעולה אשר לא מבוסס על ברובו על אפקטים דיגיטליים. שזה גם סוג של נוסטלגיה לשנות השמונים וגם קשור לקרוז, שבעשורים האחרונים הוא לרוב או בעיקר כוכב סרטי פעולה.

בכל החזיתות הללו, הסרט מצליח במה מנסה לבצע. אלו חדשות טובות למעריצי הסרט הראשון, שכוללים גם אנשים שנולדו אחרי שנת יצירתו, וחדשות פחות לטובות אנשים כמו אורון שיש להם דעה שונה על הסרט המקורי. אני צפיתי בסרט המקורי מההתחלה ועד הסוף לראשונה רק השנה, ומצוי איפשהו באמצע לגבי "אהבה בשחקים" המקורי". בעיניי זהו סרט עתיר בחסרונות והוא מעורר אי-נוחות כסרט תעמולה לצבא אמריקאי, אבל החלקים הטובים בו בהחלט עובדים. אותו הדבר נכון גם לגבי סרט ההמשך.

כסרט שנשען על נוסטלגיה, ״מאווריק״ משמר הרבה מאוד דברים מן הסרט הראשון, גם דברים שעבדו וגם דברים שפחות עבדו. פה ושם הוא מבצע תיקונים מזעריים נוכח השינויים בזמן ובפוליטיקה, אבל לרוב אלו התאמות קלות. ההתאמות הללו מספיקות עבורי כדי לחשוב שהסרט הזה קצת יותר טוב מן הסרט אותו הוא ממשיך ואותו הוא מחקה, אולם אני רחוק מדברי השבח המוגזמים של חלק מן המבקרים האחרים, רבים מהם עפים (סליחה) על הסרט הזה מעט יותר מדי. לתחושתי, זה לא בדיוק "מקס הזועם: כביש הזעם" בגרסת ״טופ גאן״, למרות שנתיב השיווק והקבלה של שני הסרטים עד כה די זהה. זהו כן בידור מהנה למדי רוב הזמן ומשהו שיכול להפוך לדבר שתעשיית הקולנוע כמהה לו: שובר-קופות שאינו מבוסס גיבורי על. בהנחה שלא מגדירים את טום קרוז כגיבור-על.

הסרט נפתח בהצהרת כוונות עבור המעריצים לגבי מידת הכבוד לסרט המקורי, כאשר הפתיחה דומה מאוד לפתיחת "אהבה בשחקים" נוסח 1986. תיקון טעות: מדובר באותה פתיחה ממש. אותו הסבר על מחנה ההדרכה לטייסים מצטיינים, אותו קליפ פורנוגרפי-צהבהב של מטוסים ואנשים לא מזוהים. צריך להיות בעלי עין חדה על מנת לשים לב לשינויים הקלים בשמות אנשי הצוות בקרדיטים, או לכך כי השם "מאווריק" התווסף לכותרת המקורית. לרגע חששתי שמא הוקרן בטעות הסרט הראשון ולא ההמשך לו חיכינו כל הזמן הזה. אבל כאמור, זה לא שהמצב שונה בהרבה.

יותר משלושים שנה חלפו, וקפטן פיט מיטשל, הלא הוא מאווריק/קרוז, עדיין טס עבור הצי האמריקאי, עדיין עושה צרות לממונים עליו ומרשים בהישגים שלו כטייס, שלא עלה בסולם הדרגות או עבר להצלחה בחיים האזרחיים, או נכנס לפוליטיקה כמו חבריו לסרט הראשון. ההחלטה שלו לעבור להדרכת טייסים בסיום אותו הסרט? החזיקה מעמד רק חודשים ספורים. הוא עדיין חש את הצורך במהירות ואת הצורך למרוד. הדבר כמעט עולה לו בהדחה מן הצבא בראשית הסרט, אולם אייסמן (ואל קילמר), יריבו התחרותי מן הסרט הראשון שהפך לאורך השנים לאדמירל ולתומך שלו, מורה על הצבתו מחדש בבסיס טופ גאן לקראת משימה סודית. מאווריק רוצה לטוס אותה בעצמו, אולם מתבקש להדריך 12 טייסים מצטיינים שהם בוגרי טופ גאן עבור משימה מיוחדת ודחופה. נחשו מה יקרה.

בגלל שאנחנו כבר לא בשנות השמונים, האויב הוא לא ברית המועצות, או כל דבר ספציפי, אלא משהו שמוגדר רק כ"מדינה סוררת". יש לה ציוד לחימה שקיבלה גם מארה"ב, כולל מטוסים מתקדמים וישנים, ויש לה תכנית קרובה להעשרת אורניום באתר שקשה מאוד להגיע אליו. אבל למאווריק יש תכנית הנסמכת על כישרון הטייסים, תעוזה ומזל. הוא צריך לבחור את המצטיינים מבין הטייסים, בהם גם בראדלי "רוסטר" בראדשו (מיילס טלר), בנו של "גוס", השותף הותיק שמאווריק לא הצליח למנוע את מותו בסרט הקודם. זה לא כל מוקד המתח בין השניים.

בין המתאמנים החדשים יש גם אישה בשם נטשה "פינקס" טרייס (מוניקה ברברו) והיא בדיוק מה שאתם מציפים מדמות של טייסת קרב בסרט הזה. זה מספיק על מנת להפוך אותה לדמות הכי מעניינת בקרב דמויות המשנה. יש עוד הרבה טייסים מוכשרים עם כינויים ותווי אופי חד מימדיים, ואת התפקיד שלהם בעלילה תכלו לנחש כי כאמור, הסרט הנוכחי דומה מאוד לסרט הקודם. הדמויות של המפקדים האחרים בבסיס עוד יותר חד מימדיות, כולל ג'ון האם המאוד מבוזבז בתפקיד שפשוט לא עובד, אבל אין הרבה ממנו. חמישה תסריטאים שונים עבדו על הסרט: פיטר קרייג וג'סטין מרקס היטוו את הסיפור, ארן קרוגר (סרטים בסדרת ״הצלצול״ ו״רובוטריקים״), אריק וורן סינגר (״חלום אמריקאי״) וכריסטופר מק'קווארי (סרטי ״משימה בלתי אפשרית״ האחרונים) ידעו כי העיקר כאן הוא לתת לדברים לזוז מהר, לא לפתח מורכבות בדמויות.

יש גם סיפור אהבה עבור מאווריק, שכמו הסרט הקודם הוא החוליה הפחות אפקטיבית. כפי שהכותרת העברית מציינת נכונה, האהבה היא בשחקים ופחות על הקרקע. קלי מקגיליס לא שבה לגלם את הדמות שלה, צ׳ארלי, ובמקום זאת מופיעה ג'ניפר קונלי בתפקיד פני, דמות שייתכן והוזכרה בדיאלוג בסרט הקודם בתור כיבוש רומנטי בעברו של מאווריק. הפעם היא מנהלת בר ליד הבסיס והיא לא ממש רוצה לחדש את הקשר עם מאווריק, לפחות בהתחלה. קשר שכלל כנראה מספר גיחות להרפתקאות אהבים בעבר, אם כי הבת שלה היא מגבר אחר. קונלי היא שחקנית טובה שמעניין לראות אותה על המסך גם בסיפורים שלא כתובים בצורה מעניינת, וזה גם פחות או יותר המצב עם קו העלילה הזה. הוא נועד להזכיר לנו כי זה בכל זאת סרט על סטרייטים, לפחות ברמה המוצהרת. למי שדואג מהכיוון השני: את תחליף המבט המתענג על הגוף של הגברים במשחק כדורעף מהסרט הקודם, מחליף כאן מבט אירוטי אף יותר על הגברים במשחק פוטבול.

אולם העיקר בשני הסרטים הוא סצנות הפעולה. טוני סקוט, שביים את הסרט הקודם והפך לאחד מן הבמאים המובילים של אקשן שנראה טוב בלי תמיד להבין מה מתרחש על המסך, נפטר כאשר הפקת סרט ההמשך הייתה בשלבים מוקדמים. הבמאי שהחליף אותו, ג׳וזף קוסינסקי (״אבדון״), שומר על הקו שלו: אקשן אווירי שנראה טוב ומובן דרך השיחות של הטייסים במכשירי הקשר. אולם, לסרט הנוכחי יש בעיניי יתרון על הסרט הקודם בתחום הזה. בעוד בקודם סצנת המשימה הסופית לא ממש הייתה השיא, בסרט הנוכחי רמת קטעי פעולה עולה דרמטית במערכה השלישית של הסרט. כל סצנות הפעולה הקטנות באימונים אכן היוו הכנה לסחרור האקשן של חצי השעה שמגיעה לקראת הסוף. החלק של הסרט שמתרחש באותה מדינה סוררת הוא ללא ספק שיאו ורוב הזמן (אך לא כל הזמן) ברור מי נגד מי ומה מתרחש רק מן התמונה, והדיאלוגים בקשר רק מוסיפים מידע. רק חבל שהסרט ממשיך עוד מספר דקות אחרי השיא הזה.

אולי אפילו יותר מקטעי האקשן, העיקר בסרט הוא טום קרוז ככוכב. למעשה, "אהבה בשחקים" המקורי מתגלה בדיעבד כנקודה המקשרת בין השלב המוקדם לשלב המאוחר בקריירה של קרוז. בסרטים המוקמים שלו משנות השמונים והתשעים, הוא לרוב גילם גיבור מצליח שהיהירות שלו מובילה לנקודת שבר ממנה הוא לומד לקח. במאה ה-21 הוא לרוב פשוט כוכב פעולה שאינו גיבור על מבחינת כוחות על-טבעיים, אבל כן מכל בחינה אחרת, תוך הוכחה תמידית שגם בגיל מבוגר הוא בכושר טוב ומסוגל לבצע את הפעלולים בעצמו.

היכולות שלו כטייס ב"אהבה בשחקים" הייתה רמז מטרים לכך ובעוד הסרט ההוא מסתיים עם הרושם שהוא התבגר עקב הטראומה ועובר להדריך במקום למרוד, הסרט הנוכחי מסביר שזה עבר לו מהר מאוד. הוא נותר סוג של ילד פלא בצבא: ממשיך להצטיין במשימות, אך לא מתקדם לעבר חיים בוגרים. קצת כמו הכוכב שבגיל 60 עדיין מפיק לעצמו סרטי פעולה ואז מבצע אותם ביעילות. אני לא צריך עוד סרט "אהבה בשחקים" כפי שאני לא צריך עוד פרקים ב"משימה בלתי אפשרית", אולם אני מוכרח להודות כי קרוז יודע את העובדה לא רק בתור שחקן, אלא גם בתור מפיק המעניק לסרטים הללו את הקצב הנכון ואת האנשים שעושים עבודה יעילה מאחורי המצלמה בלי לנסות להיות האוטרים של היצירה.

לבסוף, הרגעים הכי מעניינים בסרט הזה, אלו שייתכן וישארו בזיכרון אף יותר מקטעי הפעולה, הם הרגעים בהם מתרחש מפגש בין שני כוכבים שגורלם הפך להיות שונה. קילמר מעולם לא היה כוכב באותו סדר גדול של קרוז, אבל למשך עשור וחצי כן היה כוכב קולנוע מצליח ושחקן מוערך. הדמות שלו בסרט התקדמה בחיים באופן שבו גיבור צבאי מתקדם לו הוא רוצה בכך, אך בניגוד לדמות של מאווריק, אייסמן סבל מפגעי הזקנה והבריאות, בהחלטה עלילתית שנובעת גם ממצבו הבריאותו של השחקן, שחלה בסרטן בגרון. סצנה אחת מראה גם את ההבדלים בינו לבין קרוז, אבל גם את המשותף וגם את הכריזמה אשר נותרה לקילמר, גם כאשר הוא מתקשה לדבר ולא יכול עוד לבצע את קטעי הספורט והטיסה כמו עמיתו. זוהי סצנה שניתן לקרוא אותה כהשלמה, כנוסטלגית וגם כעצובה ביותר מדרך אחת: עצובה גם על המצב הבריאותי של אייסמן וגם על כך שמאווריק מסרב להתבגר. זאת למרות שייתכן וצופים רבים כלל לא יחשבו בה על הדמויות אלא על השחקנים המגלמים אותן.