״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירת נטפליקס

מרילין מונרו היא כנראה השחקנית שהיחס בין מספר הסרטים בהם כיכבה לבין מספר הסרטים אודותיה נוטה באופן המובהק ביותר לצד השני. האייקונית ההוליוודית פעלה לאורך שנות ה-50, עם התחלה מהוססת בסוף העשור שקדם להם והשלימה רק שניים וחצי סרטים לפני מותה המסתורי בעשור שאחריו, מותירה אחריה פרסונה נצחית וכ-30 תפקידים קולנועיים בלבד. זהו גם מספר הפעמים בהם גולמה בידי שחקנית אחרת בסרט עלילתי, כאשר כמות הסרטים הדוקומנטריים אודותיה כבר מתקרבת לשם, ותמונות או צילומי ארכיון שלה אפשר למצוא במעל ל-300 יצירות נוספות. התחושה היא כי בכל תאריך עגול, לרוב של מותה ב-1962 ולא של הולדתה ב-1926, אנו זוכים לסרט נוסף אודותיה. כך היה ב-2012 עם ״השבוע שלי עם מרילין״, שם גילמה אותה מישל וויליאמס, אבל הרשו לי להתרכז באירוע אחר מאותה השנה.

בראיונות לרגל צאת סרטו ״הורג אותם ברכות״, הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק סיפר על רצונו ליצור גרסה קולנועית משלו לדמות של מרילין מונרו. יש לנו אפילו פוסט של עופר מאותה התקופה שמנסה להסביר מדוע מדובר ברעיון מעניין. עשור חלף והסרט של דומיניק אכן נוצר, אחרי אינספור תלאות ששוות פוסט בפני עצמן, אבל נטפליקס טרם חשפה אותו או אפילו מתי נזכה לצפות בו. ענקית הסטרימינג הייתה המוצא האחרון של דומיניק ליצור את הסרט לפי חזונו, ועל פי כל הדיווחים והדירוג NC-17 (המחמיר ביותר לסרטים שאינם פורנו), התוצאה כנראה גראפית ולכן עתידה הקולנועי אינו ברור. עד שנזכה לחזות באנה דה ארמס בתפקיד האלילה המוזהבת של הוליווד הקלאסית, בסרט שייקרא ״בלונדינית״ (Blonde), בנטפליקס לא שכחו לסנתז גם סרט דוקומנטרי לכבוד המאורע. תוכלו למצוא אותו מאז סוף החודש שעבר תחת השם הספק-מבטיח וספק-מקיים ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״ (The Mystery of Marilyn Monroe: The Unheard Tapes).

את הסרט יצרו הבמאית והמפיקה אמה קופר, המרבה לעבוד עם הדוקומנטריסט לואי ת׳רו, והמפיקים כריס סמית׳ (״ג׳ים ואנדי״, ״פסטיבל FYRE״) ואלואיז ואנסטון (״היעלמותה של מדלן מקאן״). הם בחרו בסיפור מסגרת בלשי, אותו מוביל העיתונאי החוקר אנטוני סאמרס (בתמונה בראש הפוסט ומתוך הסרט). הוא כתב ספרים רבים אודות תעלומות אמריקאיות, ובהם ספר על מונרו שכבר היווה את הבסיס לסרט העלילתי ״נורמה ג׳ין ומרילין״ לפני כרבע מאה. הוא גם כתב על קונספירציית רצח הנשיא האמריקאי ג׳ון פ. קנדי, דמות תפקיד מפתח גם בסרט התיעודי הנוכחי. סאמרס שב אל 1982 ואילך, תאריך עגול כאמור, אז ראיין אינספור אנשים אודות מונרו. הוא עושה זאת באופן די מלאכותי בעיניי, תיאטרלי למדי, עם נטייה לדרמטיות ולהדגשת החשיבות של ה״תגליות״ שלו במהלך התחקיר, שהוא בעייתי במקרה הטוב.

הראיונות של סאמרס נשמרו בקלטות שהוצאו מהבוידעם ומורקו היטב לכבוד הסרט. הבחירה האמנותית הנוספת של היוצרים הייתה לצלם שחקנים מדקלמים את הטקסט שנשמע בכל הקלטה. מדובר בפרצופים לא מוכרים, בניגוד לקולות ולשמות שחלקם מפורסמים מאוד, וגם בצילום שכאילו משתדל לטשטש את השחקן או השחקנית ונועד רק להעצים את האווירה ותו לא. אבל בחירה שכזו בהכרח מייצרת מניפולציה על הצופה שעלול לתפוס את הנאמר בשיחות כאמת לאמיתה, מעצם הצמדת וידאו לסאונד. שקופית בפתיחה אמנם מצהירה על המניפולציה הזו, אבל האפקט לא דוהה ומטרתו לתת משנה תוקף לעדויות. אני אחזור על משפט שכתבתי לא פעם בהקשר של קולנוע תיעודי – עדויות אינן בהכרח האמת. הזיכרון האנושי הוא מנגנון חמקמק, לאנשים שונים יש אינטרסים שונים, ושני עדי ראייה שנכחו באותו אירוע יכולים לספר שני סיפורים אחרים לגמרי. ההישענות המוחלטת של הסרט על עדויות בלבד מותירה אותו בתחום שבין פנטזיה לבין סברה.

אם לוקחים את הסרט ככזה, כספקולציה נוספת על נסיבות מותה של מונרו, בעיניי הוא צפייה די מהנה. העריכה מיומנת וסוחפת פנימה אל סיפור עלייתה ונפילתה של דמות שכל-כך קל לאהוב, בסרט המציג את הקסם ההוליוודי הסמיך בשיאו, לטוב ולרע. אין כאן יומרה להוות ביוגרפיה מקיפה של מונרו, אבל הסרט מרפרף על רוב מה שצריך לדעת אודותיה: היתומה שעברה מבית אמנה אחד לאחר וסבלה מהתעללות מינית כשהייתה קטנה, האהבה למשחק ולבמה, הסקס-אפיל, השכל החריף, האמהות המוחמצת, בעיית הסמים וכדורי השינה, ולבסוף הטיוח של נסיבות מותה. הכל מועבר ומובהר היטב, בין אם זה הסרט התיעודי הראשון או העשירי שתראו אודות הכוכבת, וזורם בקצב טוב לאורך 101 דקות, למרות הפרעות לא נחוצות של סאמרס העיתונאי/בלש. אבל בחייאת נטפליקס, אין פה שום מידע עובדתי חדש, רק אישור נוסף לשמועות ידועות למדי.

חצי השעה האחרונה של הסרט בהחלט נוטה לכיוון הסנסציוני המזוהה עם דוקו-פשע, אבל בין אם הקלטות שאמורות להיות הוכחה לטענה כלשהי הן אבודות או שלא נשמעו, קשה להסתמך על משהו שאינו קיים. כתמיד, שלוש ההשערות הקבועות לגבי מותה של מונרו, שנמצאה ללא רוח חיים בחדרה ונתיחה קבעה כי מתה ממנת יתר של כדורי שינה, הן: התאבדות בכוונה תחילה, מוות בשוגג עקב נטילת כמות גדולה מאוד של תרופות המרשם שלה, או רצח בידי ממשלת ארה״ב בשל היותה סיכון בטחוני. עבור האחרונה תצטרכו לחבוש כובעים מנייר אלומיניום, אבל הסרט מבהיר היטב מדוע יש מי שהגיעו למסקנות המופרכות. הסרט מלא בהקלטות של אנשים שאומרים ״הו, אם רק הייתי יכול לחשוף את האמת!״ ובכך מפלרטט קלות גם אם האופציה הקונספירטיבית, אבל מנסה לשמור על מראית עין של היצמדות לעובדות. בעיניי, בין שתי האפשרויות הראשונות אין המון הבדל, כאשר הנסיבות ומאורעות הימים והשעות האחרונות שלפני המוות הן עיקר העניין של הסרט ויוצריו.

בשל כך, דגש מיוחד ניתן לגברים בחייה של מונרו: אלה שהיו שם בתחילת הקריירה שלה וניצלו אותה, ג׳ו דימג׳יו שהיה בעלה השני והכה אותה, ארתור מילר שהיה השלישי וכנראה העמיק אצלה משבר נפשי, ובני משפחת קנדי, בדגש על האחים רוברט וג׳ון, לימים התובע הכללי ונשיא ארה״ב, בהתאמה. אני מניח שזה סוג של ספוילר לחשוף לאיזו מסקנה הגיעו יוצרי הסרט, אז אומר רק שהדבר היחיד שהשתכנעתי בו הוא שכהונת הנשיא קנדי היא נקודת הציון המשמעותית של המאה הקודמת בכל הקשור ליצירת מיתוסים אמריקאיים. בהקשר זה אך במנותק מהסרט, זה היה ביזארי במיוחד לראות בשבוע החולף את קים קרדשיאן על השטיח האדום של המט גאלה, לבושה בשמלה המפורסמת של מונרו בה שרה לקנדי יום הולדת שמח, קצת אחרי הצפייה בקטע הארכיון המפורסם הזה בשלמותו בסרט התיעודי. אולי דרוש כאן איזה מאמר על ההתדרדרות של תרבות הפופ ומות הקלאסה, אבל לא אני זה שיכתוב אותו. במקום זאת אודה על התזכורת שהיא הסרט, לכך שמרילין מונרו הייתה רק אחת.

המרואיינים המעניינים יותר בסרט, מבחינתי לפחות, הם אנשי הוליווד שסאמרס הספיק לתפוס לשיחה טלפונית מוקלטת בשנות ה-80. זה כולל גם את הפסיכיאטר של מונרו, שקרא לה אסופית ואסף אותה אל תוך משפחתו שלו, הרבה בעלי המקצועות שנחשבים זוטרים אבל בקיאים בסודות הכוכבים, וגם שמות גדולים כמו ג׳יין ראסל ששיחקה עימה ב״גברים מעדיפים בלונדיניות״, בילי ויילדר שביים אותה ב״חטא על סף ביתך״, וגם ג׳ון יוסטון שהיה בין הראשונים להתלהב ממנה כשליהק אותה אל ״ג׳ונגל האספלט״ ב-1950 וערך איחוד עצוב עימה ב״יוצאי הדופן״ ב-1961. יוסטון, בהיותו מי שהוא, מספק את המשפט הטוב בסרט. בניסיונו לתאר את המשחק של מונרו מול המצלמה, הוא מתנסח בערך כך: לא הייתה לה טכניקה, היא שלפה משהו מתוך עצמה ושיחקה את הסצנה כך שהכל היה אמת. ואם יורשה לי להוסיף, מאז מותה החלו השקרים וחצאי האמיתות. גם ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״ לא פיצח את דמותה או את מותה. נמתין לגרסת אנדרו דומיניק, מתישהו בהמשך השנה.