״הכול בכל מקום בבת אחת״, סקירה
21 באפריל 2022 מאת עופר ליברגלכתיבת סקירה על הסרט "הכול בכל מקום בבת אחת" (Everything Everywhere All At Once) היא מלאכה מאתגרת, משום שעדיף לגשת לצפייה בסרט עם כמה שפחות ידע מוקדם. לא מבחינת פרטי העלילה (יותר נכון: לא רק), אלא מבחינת ההייפ. כמות האהבה והשבחים שסרטם של צמד הבמאים "הדניאלס" (דן קוואן ודניאל שיינרט) מאז נחשף בפסטיבל SXSW, ומאוחר יותר עלה לאקרנים בצורה מצומצמת בארה"ב והתרחב בהדרגה, מייצרת מערך ציפיות שלא יכול שלא להביא לאכזבה. כמעט כמו ההילה אשר עוטפת סרטים כמו "האזרח קיין", "הסנדק" או בהשוואה יותר נכונה לסרט הנוכחי "המטריקס". האהדה לסרט לא נובעת מכך שהוא סרט מבקרים, אלא מכך שהוא סרט ז'אנר אשר פונה לקהל של חנונים/סינפילים עם חיבה לסרטי ז'אנר שהם לא בהכרח כוס התה של הביקרות הממסדית, דבר שרק גורם לציפיות להיות גבוהות אף יותר בקרב אותו קהל.
מסיבה זו, המתנתי כשבוע עד לרגע בו התחלתי לכתוב את הסקירה הזו, גם על מנת לצנן את ההתהלבות של עצמי. לחשוב כיצד לווסת ציפיות בצורה מחושבת, תוך שיקוף חווית הצפייה שלי. שכן, "הכול בכל מקום בבת אחת" הלהיב אותי במהלך הצפייה, לא בתחושה שאני צופה רק בסרט טוב ויעיל, אלא בתחושה שאני צופה במשהו מיוחד, סרט שמתאים לנקודה הספציפית בזמן שבה הוא יוצא ויש לו קסם שלא ישוחזר בהמשך. סרט שיהיה בעתיד סרט פולחן, אם הוא לא כזה כבר מיד עם צאתו לקולנוע. אבל כן: זה בהחלט לא סרט לכל אחד והוא דורש התחברות לראש המיוחד למדי של שני היוצרים שלו. לכן, ייתכן ובניית הציפיות העיקרית צריכה להתחיל עם ציון הרקורד של היוצרים.
סרטם הקודם של צמד הדניאלס הוא "איש האולר" (Swiss Army Man), שאולי זכור לכם כסרט בו דניאל רדקליף מגלם גופה מפילצה המארחת חברה לפול דאנו על אי בודד, בין אם צפיתם בסרט או לא. דומה כי הדניאלס מתחילים את העבודה על פרויקט עם זריקה של רעיונות שנשמעים מטופשים או גסים. סרטם החדש הוא לא פחות וולגרי לפרקים מן הקודם, ובנקודה מסוימת בעלילה שלו נאמר כי אכן צריך להתנהג בצורה מטופשת ולא הגיונית. הדניאלים אוהבים עיסוק ישיר בגוף ודומה כי עבורם הגבוה הוא תוצר של הנמוך. אבל זה לא אומר כי הסרט הוא ריקני וכי מה שנחשב נמוך מונע מן הסרט להיות חכם, להיפך. כמו בסרטם הקודם, ובאופן מרשים בהרבה, היוצרים יודעים לצאת מן המקום המופרך והמגוחך לדיון פילוסופי שנראה חכם ומעמיק מבלי להיות מעיק, בעיקר בגלל הלב החי של הסרט: הכנות הרגשית שלו.
כאמור, מדובר בסרט ז'אנר. הנוכחות של השחקנית מישל יאו בתפקיד הראשי מכוונת למקום של אמנויות לחימה, ומבלי לחשוף בשלב זה את הנקודה הבסיסית ביותר בעלילה, אציין כי הדרך של הסרט לצאת מן המקומות המטופשים לכיוונים המורכבים יותר קשור לז'אנר המדע בדיוני. בכך לא תמו הז'אנרים של הסרט. כיאה לשמו, מדובר בסרט שאכן מנסה לעשות את הכל בבת אחת גם בתחום זה, כמו בכל תחום אחר. כותרת הסרט קשורה ישירות לעלילה, אבל היא מתארת גם את השאיפות שלו בתחום הכלאת הז'אנרים וגם את סוג הרגשות שעולים במהלך הצפייה. היסוד הנמצא במרכז הוא ז'אנר שונה למדי: דרמה משפחתית על קבלת יתר בני המשפחה, ולא פחות חשוב – קבלה עצמית. הגרעין הרגשי הזה אולי לא מעגן את הסרט במציאות ריאליסטית, אבל בהחלט מקנה לו הגיון פנימי.
"הכול בכל מקום בבת אחת" עובד בעיניי משום שהוא מצטיין בשני יסודות קריטים שסרטים רבים נופלים בהם: לכידות פנימית ונאמנות להיגיון של העולם שנברא, לצד הכנות הרגשית שהזכרתי. כאשר היסודות הללו בנויים בצורה חזקה מספיק, הסרט מסוגל לשרוד את כל הכיוונים המופרכים שהדניאלס מעמיסים עליו. בשלב כלשהו, כל דבר מופרך רק מחזק אותו. גם מפני שהדניאלס הם תסריטאים מספיק חכמים על מנת שכל בדיחה שנראית אקראית וחסרת טעם זוכה להדהוד המעניק לה רובד או רבדים נוספים בהמשך.
אכתוב על הסרט בלי לגעת בתפנית הגדולה הראשונה שלו, זו הממוקמת בסמוך לכל תקציר עלילה/טריילר. עקרונית, התפנית הזו אינה בהכרח מפתיעה והיא קשורה לכל הגורמים האחרים, אולם לא אציין אותה לטובת מי שרוצה להיות מופתע מן הדרך הספציפית בה הסרט מעשיר את הדרמה שלו לכיוונים קולנועיים שונים למדי. דומני כי על הדרמה המשפחתית הבסיסית הנחשפת בתחילת הסרט אפשר לכתוב בלי לחשוף יותר מדי וזה בהחלט השורש המרכזי עליו נשענים כל הענפים האחרים.
אוולין, בגילומה של מישל יאו, ניצבת בפני יום קשה. היא צריכה לגשת עם בעלה ויימונד (קי הוי קואן) לביקורת מס עבור המכבסה הלא מאוד מצליחה שהם מנהלים. במקביל, היא צריכה להיערך לחגיגה לכבוד אבא שלה (ג'יימס הונג), שהגיע לביקר מסין והיחסים בניהם מתוחים. זה עוד כאשר אבא לא מודע שנכדתו, ג'וי (סטפני שו), מתכוונת להביא את בת הזוג שלה למסיבה. אוולין חושבת כי הנטייה המינית של הנכדה לא תזכה לאישור של הסב, מה גם שהיא לא בדיוק מצטיינת להראות כלפי ג'וי תמיכה והבנה. עקרונית, ויימונד היה אמור לעזור לה בקשיים, אבל הוא לחוץ בגלל סיבה נוספת שיכולה לערער את עולמה של הגיבורה אף יותר, ובכלליות הוא לא הטיפוס הכי אסרטיבי ונחוש. הזוג הזה צריך נחישות, כי פקידת המס אשר מטפלת במקרה שלהם מגולמת בידי ג'יימי לי קרטיס, המתחילה את הסרט במצב של מי שכבר חוותה יותר מדי אבל לא מתכוונת להקל ראש בדבר. המפגש בראשות המסים הוא המקום בו הסרט שובר למקום שונה לחלוטין, לכאורה.
לכאורה, שכן היחסים בין אוולין ובני משפחתה אף פעם לא עוזבים את הסרט. "הכול בכל במקום בבת אחת" מצטרף לקבוצה הולכת וגדלה של סרטים מן השנים האחרונות העוסקים בחווית ההגירה מן המזרח הרחוק לארה"ב. בניגוד לסרטים האחרים, הוא פחות מנסה "לעסוק" בנושא או להגדיר מהי חווית ההגירה, הזרות התרבותית, או מידת ההשתלבות בחברה האמריקאית. הוא פשוט מראה את הקושי לדבר באנגלית כמו עוד אתגר עמו מתמודדת אוולין, כשם שבתה שנולדה בארה"ב מתקשה לדבר עם סבה שלה מנדרינית, וכשם שלבני המשפחה קשה לעתים לתקשר גם כשכולם מדברים באותה שפה ופועלים למען אותה מטרה. כי גם כשיש אהבה איתנה, לתחזק משפחה ומערכות יחסים שונות זה קשה. הסרט עוסק בכך באופן שמרגיש אוניברסלי יותר משהוא קשור לחוויה הסינית-אמריקאית. למרות שמבקרים מן המוצא הרלוונטי מצאו בסרט רבדים נוספים ודיוק ברמת הניואנסים של הפערים הבין-דוריים.
אולם, כפי שכבר ציינתי, זה לא רק סרט חברתי. זה גם סרט חברתי. זה שסרט שהוא הכל. יש בו קומדיה פרועה, קטעי אמנויות לחימה המבוצעים מול המצלמה, וגם שימוש באפקטים יעילים למדי, למרות שתקציב ההפקה הוא בערך עשירית מזה של שוברי קופות טיפוסיים בימינו. זה גם סרט אשר מתגמל סינפילים באזכורים נרחבים ליצירות אחרות מעבר לרמת המחווה. חלקים לא בהכרח קטנים בסרט נשענים על יצירות מגוונות, בהם סרט אנימציה לכל המשפחה, סרט מדע בדיוני איקוני, עולם חזותי של יוצר קולונע אסייתי הפופולרי בפסטיבלים וסינמטיקים, וסרטי קונג פו, כולל ספציפית כאלו בהם מישל יאו לקחה חלק.
יאו אדירה בסרט הזה פחות בגלל קטעי הפעולה ויותר בזכות כל שאר הדברים שהיא עושה: תזמון קומי נהדר ורגישות דרמטית המשדרת כנות גם ברגעים הכי מוזרים ומופרכים בסרט. יש כמה מקרים בסרט בהם הדמות שלה נדרשת בפועל להפגין רגשות סותרים, והיא עושה זאת בצורה כובשת. השיא שלה הוא הדרך בה היא עובדת היטב עם השותפים שלה לסצנות: שו בהחלט נראית כמו הבת שלה, הסצנות עם קרטיס כוללת חילופי מבטים ואמירות משובחות בכמה צורות שונות, והקשר הזוגי שלה עם קואן עובד בכל רמה אפשרית. בסרט שמנסה לעשות את הכל ועם אפשר אז בבת אחת, זה יסוד חשוב מאוד.
קואן הוא בכלל סיפור מרתק שיכול להיות בסיס סרט בפני עצמו. הוא התפרסם בשנות השמונים בתור ילד-כוכב בסרטים "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ו"הגוניס", והמשיך להופיע בתפקידים שונים במשך מספר שנים. הוא פרש ממשחק כי הבין שתפקידים מעניינים עבור אסייתים-אמריקאים זה לא משהו שהיה קיים יותר מדי בשנות התשעים. הוא פנה לעבודה מאחורי הקלעים כמתאם פעלולי אמניות לחימה/עוזר במאי ותפקידים זוטרים יותר, בטרם החליט לנסות לשוב לקולנוע בעקבות אותו גל של סרטים על החוויה האסייתית-אמריקאית עליו דברתי. "הכול בכל מקום בבת אחת" הוא הסרט הראשון אליו לוהק בשלב הנוכחי של הקריירה (אם כי סרט הילדים "אוהנה: לחפש את האוצר" יצא קודם לכן בנטפילקס) ולקרוא לתפקיד שלו קאמבק מרשים זה אנדרסטייטמנט כמו לציין ש"הכול בכל מקום בבת אחת" הוא סרט שמנסה לעשות כמה דברים בו זמנית.
הסרט הזה עושה את כל הדברים הללו תוך שמירה על בנייה איתנה של העולם הייחודי לו, לא משנה עד כמה העולם הזה יכול לסטות למקומות מופרכים. עיצוב ההפקה בסרט מקפיד על הפרטים הקטנים, דבר הכרחי משום שבסופו של דבר, רוב הזמן אנו נמצאים במכבסה הגולשת גם לבית המגורים הצמוד אליה או בבניין משרדים ממשלתי. כפי שרמזתי, הסרט גם יוצא מדי פעם למקומות אחרים לחלוטין, שאיתגרו את אנשי עיצוב ההפקה של הסרט, אבל ככל שהוא מתרכז יותר הוא חוזר למצוא עושר במקומות הנראים כשגרתיים. הדבר גם קשור לתחושה ההומניסטית העוטפת את הסרט: אין באמת אנשים קטנים, אין באמת חוסר הבנה שלא ניתן לגשר אליו בדרך כלשהי, וגם מה שנראה כמו כישלו או פספוס הוא פתח להזמנות.
אמנם מה שנראה בסרט…חורג מן המציאות, אך מוסר ההשכל שעולה ממנו מרגיש כנה, רלוונטי ובעיקר מעודד גם במצבים קשים. ייתכן ויהיה עוד זמן לנתח את הסרט הזה עם כניסה לפירוט יתר לטבע של כל הדברים השונים והמשונים שהוא מראה, אולם בסקירה זו אני רק אסיים בהמלצה חמה לבוא לצפות בסרט עם ראש כמה שיותר פתוח, ולסמוך על הבמאים שהם יודעים את הדרך המיוחדת בה הם פוסעים. אני לא יכול להבטיח שתמצאו את הסרט נטול חולשות או שהוא מצדיק את כל הדקות הלא מעטות שלו, אבל אני סבור כי כל פרט שנכנס בסרט מחושב ומנומק היטב בדרכו. קשה שלא לשוב ולייצר הייפ גבוה מדי בשורה המסכמת, אבל אציין כי אפשר להתייחס לסרט הזה כבידור מהנה מאוד. ומי שרוצה, יכול גם להתייחס אליו כפנינה מיוחדת למדי.
יש לי תגובה שמכילה ספויילר מסוייים, מותר פה? יש איך לסמן את זה? אם לא, עורכים, אנא אל תפרסמו את התגובה.
רציתי רק להעיר משהו על הסגנון הויזואלי של האחים. אישית, לי הסרט הכי הזכיר את המטריקס, לא רק כסרט פורץ דרך רעיונית, אלא אחד כזה שממש יכול לשנות תפיסת עולם, או לפחות להציע אחת באופן משמעותי (אוקי, אני לא באמת שיניתי את תפיסת העולם שלי אחרי המטריקס, אבל תודו שהרעיון הזה שאנחנו בתוך מציאות מדומה, עולה עד היום בשיחות ובמחשבות. זה הכל חלק מהמטריקס, לא?). הסרט הזה היה יכול להיות כזה, אבל מבחינתי, מה שנשאר לי בראש בסופו של דבר זה (ופה בא הספויילר המסויים) כל מיני דימויים גרפיים כמו נקניקיות במקום אצבעות (עם קטשופ וחרדל כשלועסים אותם), או אנשים שקופצים על מוטות מעץ בשביל שייכנסו להם לתחת. אני מבין שזה סוג ההומור והויזואליה שהאחים אוהבים וזה בסדר, כמובן. לי, אישית, זה לא נעים, וזה מה שנשאר לי בראש כשאני חושב על הסרט. אני מאמין שעוד אנשים מרגישים ככה, ואז השיחות על הסרט עלולות להצטמצם לדימויים האלה וכך לפספס את הנקודות החשובות יותר.
עכשיו תענו לי – "אחי, חפרת". ואתם תהיו צודקים.
אזהרה, התגובה הזו מלאה בספויילרים. האמת, יכול להיות שאין בה הרבה ספויילרים, אבל אם לא צפיתם בסרט מה שכתוב פה לא יהיה ממש ברור.
קודם כל הערה על הסקירה: לעניות דעתי – עם כל הרצון שלא לספיילר – לכתוב סקירה על הסרט הזה בלי להתייחס לפרטים שבו, זה להתעלם מהמהות של הסרט. המהות של הסרט היא בפרטים שלו.
גם אני, כמו עופר, יצאתי מהסרט מבולבל ונלהב מאוד. כדי להבין מה ראיתי, אני עדיין צריך לעשות סדר במחשבות. ולראות את הסרט עוד פעם-פעמיים. בכל העושר הויזואלי של הסרט אני בטוח שהחמצתי לא מעט. זה אחד הסרטים החכמים שראיתי, שמדבר על המון נושאים בו זמנית: משפחה ומשפחתיות, תחושת החמצה של אדם מבוגר, חוויתו של מהגר, המודל הגברי החדש, ערבוב ז'אנרים תוך שמירה על קוהרנטיות וגם פוליטיקה אמריקאית אקטואלית. הכל, בכל מקום, בבת אחת. אני רואה שאני כותב המון, אז כדי לא להטריח, אתייחס רק לחלק.
משפחה:
היא כמובן, העיקר של הסרט. והנושא מטופל בזה באופן פנומנלי. רגיש, ענייני, מצחיק ומדויק. בתור הורה, אי אפשר שלא להזדהות עם האופן שבו אוולין צופה בבת שלה מתקרבת אל האובדן ומנסה בכל כוחה – גם במחיר היקומים כולם – למנוע את זה. הרי אם באמת יש מולטי-יקומים, ההחלטה הרציונלית היא להגיד "הבת שלי לא באמת חשובה. יש עוד מיליון כמוה במיליון יקומים אחרים". זו החלטה שהורה לא יכול לעמוד בה. זה בניגוד לדחף הכי בסיסי שלנו בתור הורים.
תחושת חוסר האונים של הורה למראה הילד שלו בורח בין האצבעות אל עולם מוזר (אולי גם אובדני) מגיעה לייצוג מושלם עם הבייגל השחור. בתור הורה, אתה לא יכול להישאר אדיש לייצוג הזה. זה רגע בסרט שהוא מלא באימה הורית בסיסית שפוגעת עמוק בבטן.
תחושות החמצה וספק:
לכולנו יש המון מחשבות על "מה אם"?". מה אם הייתי ממשיך לצאת עם בן הזוג מהתיכון? מה אם הייתי נשאר בחו"ל בטיול הגדול? מה אם הייתי מתחיל עסק פרטי אחרי הלימודים? מה אם הייתי גר קרוב/רחוק מההורים? ועוד ועוד. בסרט הזה נקודות ההחלטה האלה הן המנוע שמייצר את היקומים השונים. על המנגנון הזה אפשר לבנות את העושר הויזואלי והרגשי, אבל המנוע הבסיסי הזה תחבר לכל אדם בוגר. נקודת המבט הזו לא תהיה קיימת אצל תעירים שיצפו בסרט. הם כמובן יבינו אותה, אבל לא יתחברו אליה רגשית.
מודל גברי חדש:
אל מול כל זכרי האלפא (תרתי משמע) שויימונד מביא מיקומים אחרים, דווקא הגבר הרגיש, המכיל, שיודע לדבר עם יועצת המס הוא זה שמציל את המצב. אוולין רוצה לחזור אל היקום שבו היא כוכבת קולנוע. אבל דווקא ביקום הזה, ויימונד אומר לה שאלה לא החיים האמיתיים. הוא היה מעדיף להעביר איתה חיים שלמים של מכבסה ותשלומי מס.
פוליטיקה אמריקאית:
הסרט כאילו נכתב מנקודת המבט של הטראמפיסט השמרן. אתה ממש יכול לשמוע את האמירה: "מי אלה כל המשונים האלה, הלסביות המוזרות, הדמויות הצבעוניות והאנשים שמשנים את עצמם בבת אחת עם תכונות ששיכות ליקום אחר?!" בראיה של השמרן, הועלם שבו אנו חיים היום הוא שבירה של הסדר הנכון, המאורגן. יציאה מהתבניות של העולם הישן אל תוך כאוס אינסופי של דעות, על סף ניהיליזם. איך חיים בעולם כזה?! הרצון של הטראמפיסט הוא לבטל את הכאוס הביזארי המטורלל הזה ולהחזיר עטרה ליושנה. יקום אלפא.
לבסוף, הגיג: הרגע הסינמטי הכי מזוקק שראיתי אי פעם בקולנוע, אלה שתי אבנים שעומדות על מצוק ומדברות ביניהן. בנקודה הזו של הסרט, הדמויות שהאבנים מייצגות *כל כך* טעונות במשמעות, שאין צורך בכלום מלבד אבנים כדי לייצג אותן! גאוני
שורה תחתונה: לכו לצפות בסרט הזה הוא מייצג ארוע קולנועי בסיסי שאסור להחמיץ. אני כבר רואה את הרפרנסים אליו בתרבות הפופולרית מתחילים לקרום עור וגידים
אבקש שהמבקר עופר ליברגל ישווה סרט סה לסרט " "שושנת קהיר הסגולה"
הי,
לא ממש ברור לי למה להשוות בין שני הסרטים הללו דווקא, כי הדמיון לא בולט במיוחד עבורי במבט ראשון. כלומר, בשניהם יש משחק עם העולם הפנימי של הסרט ושבירת הגבולות בינו לבין עולמות אחרים, אך המחשבה על יקומים מקבילים שונה בעיניי מטשטוש הגבולות בין "המציאות" של הסרט לבין יצירה בדיונית בתוך הסרט שמתעוררת לחיים משלה. לצד זאת, למרות ש"שושנת קהיר הסגולה" עוסק ישירות בקולנוע, הרי ש"הכל בכל מקום בבת אחת" מכיל יותר מחוות לסגנונות קולנועיים וז'אנרים, כאשר "שושנת קהיר הסגולה" דן בעיקר בהערצה לסרטים ונשאר עם מחווה וחיוקוי רק לז'אנר קולנועי אחד, כאשר אולי ז'אנר השחזור התקופתי הוא השני. אבל הדמיון העיקרי הוא בשתי הגיברות, נשים אשר מרגישות כי כשלו בחייהם וזוכות לקבל גישה לחיי פנטזיה, כאשר בסוף הן לכאורה חוזרת לחיי השגרה. ב"הכל בכל מקום בבת אחת" זה לא חזרה שלמה, אבל אולי יש בה הכרה של אוולין כי הגרסה שלה שחיה במשפחה ביקום ממנו היא יצאה היא הגרסה שלה שהיא הכי רוצה להיות, או לפחות כזו אותה היא יכולה ללמוד לאהוב. לעומת זאת, ב"שושנת קהיר הסגולה" החזרה לשגרה היא סוג של אכזבה עבור הגיבורה. היא לכאורה בחרה במציאות על פני הפנטזיה, אבל היא לא הבינה כי המציאות בה היא לכאורה בחרה היא פנטזיה נוספת, אולי פנטזיה חכמה יותר. "שושנת קהיר הסגולה" הוא סרט יותר פסימי כי הקולנוע בו בסופו של דבר שב להיות רק מפלט מחיי היום יום, אבל הוא לא יכול לנצח אותם ובדרכו בסופו של דבר הוא שב וכובל את האישה למערכת יחסים מתעללת עם בעל שהוא לא רומנטי "כמו בסרטים", אם כי יש בסרט דואליות, שכן הנחמה שבאמנות עדיין קיימת ויש קסם בעולם. הדניאלס הם יותר אופטיימים לגבי הטבע האנושי בכלליות: הם רואים אות הקושי שבעולם, אך מאמינים כי בכל אדם יש פוטנציאל למצוי עצמי ולמציאת סיפוק בחייו.