מבט מחודש על סרטי ג'יין קמפיון: "עד שיצא עשן"

הקדמה לפרויקט: היציאה לאקרנים (ובהמשך אל נטפליקס) של "כוחו של הכלב" משלימה סוג של תהליך אשר מתעצם בשנים האחרונות: עלייה במעמדה של הבמאית ג'יין קמפיון כאחת מדמויות המפתח בתרבות של העשורים האחרונים. ההערכה המחודשת לסרטיה בקרב חובבי קולנוע נובעת לא רק מן המגדר שלה, אלא גם מכך שהיא הקדימה את זמנה בסוגיות אחרות. חלקן קשורות לייצוג מורכב של מיניות ודיון בטאבואים, חלקן קשורות ליצירת קולנוע הפועל בתוך הזרם המרכזי, ולפעמים גם בתוך ז'אנרים מוכרים, אבל המתבסס על תחושות יותר מאשר על נרטיב. זה נכון גם כאשר היא נצמדת לספרים מוכרים אותם היא מעבדת. העניין המחודש בקמפיון בא לידי ביטוי באתרים ובפודקאסטים בחו"ל דרך בחינה מחודשת של כל סרטיה, ואני שואף לעשות זאת גם בסריטה. זה מגיע גם מתוך סיבה אישית – אולי יותר מכל יוצר/יוצרת קולנוע אחרת, אני חש כי נחשפתי ליצירה של קמפיון בגיל מוקדם מדי, לפני שיכולתי להבין את כל הדקויות והאמביוולנטיות הקיימות בסרטיה. לכן ויתרתי מראש על חלק מסרטיה המאוחרים ולא הערכתי כראוי את הסרטים אותם כן ראיתי. על סרטה "הפסנתר" כתבתי אחרי צפייה מחודשת וזוהי, בלי נדר, המשך סקירת סרטיה הנותרים.

פרויקט הצפייה המחודשת מגיע אל "עד שיצא עשן" (Holy Smoke), סרט שדומני כי נכון לנקודת הזמן הזו הוא הסרט הכי פחות מוערך של קמפיון מכל הקריירה שלה. הייתה תקופה בה "תשוקה חותכת" החזיק בתואר, אך בשנים האחרונות הוא זוכה להערכה מחודשת כסרט חתרני/סרט שמבקרי ראשית שנות האלפים, בדגש על הגברים ביניהם, לא הבינו (וטרם הגענו אליו בפרויקט). "עד שיצא עשן" זוכה גם הוא להערכה מחודשת, אך היא קטנה בהרבה ובדרך כלל באה עם הערכה מחודשת לכל הסרטים של קמפיון, ולא עם ציון הסרט הזה כאחד מן השיאים שלה (משהו שתומכי "תשוקה חותכת" טוענים ברצף).
שני הסרטים חולקים כישלון כלכלי בשעת היציאה וביקורת מעורבת עם נטייה לשלילית, ועד כמה שזכור לי משנות ההתבגרות שלי לא מעט מן העיסוק התקשורתי בסרט ב-1999 ואחריה נגע לשילוב של סצנות עירום ביצירה. זה אמנם תמיד היה חלק חלק מהקולנוע של קמפיון, אבל הסרטים הללו יצאו בתקופה בה הכוכבות שלהן היו יותר מדוברות מהסרט עצמו. במקרה של "עד שיצא עשן", סצנות עירום של קייט ווינסלט והארווי קייטל לא היו דבר חדש בקולנוע של שנות התשעים וצפייה בסרט חושפת ששני השחקנים מעניינים ומספקים הופעה ייחודית בלי קשר לכמות הבגדים שלהם. אך האמת היא שכל תגובה ראשונית ל"עד שיצא עשן" תהיה מוצדקת, שכן זה סרט מאוד מוזר.

הסרט מוזר מכיוון שיש בו כמות גדולה מאוד של בחירות מפתיעות: מעבר שנראה לפעמים אקראי בין שוטים, ניל דיימונד בפסקול, הארווי קייטל בשמלה אדומה לאורך לא מעט סצנות, קייט ווינסלט משתינה על עצמה (כאקט של פיתוי), פונט ירוק מוזר שמציין מיקום ומדמה מחשבים שכבר לא השתמשו בהם בתקופה בה יצא הסרט, וגם שחקנית קולנוע מפתיעה מאוד שמופיעה לסצנה ורבע לקראת הסיום ועצם הנוכחות שלה משנה את היחס לדמות הראשית. הוא גם סרט שיש בו דמות שנאמר עליה שהיא הכי טובה בתחומה וצפייה בה בפעולה מעלה ספקות לגבי כך, וגם סרט עם מבנה עלילתי מוזר ומשתנה.

רוב הסרט עוסק במפגש טעון בין שתי דמויות, אבל במשך חצי שעה בערך קמפיון מכינה אותנו למפגש הזה דרך מבט שמופנה בעיקר על דמויות אחרות. זה סרט על דינמיקה של היחסים בין המינים דרך ניצול מיני וקשר בין גבר בן 60 לצעירה בת 19, סרט על חילוץ אישה מכת, סרט על בחינה מחדש של דת, על הפערים בין הודו והמערב, ועל פירוק של גבריות רעילה. כולם נושאים די טעונים, ורוב הזמן הסרט הוא לחלוטין קומדיה. אולם צפייה בסרט יותר מפעם אחת, וביחד עם יתר סרטיה של קמפיון, מכניסה הרבה סדר לכאוס וגורמת להבנה של כל הבחירות, גם אם לא כולן עובדות. בסופו של דבר, אף כי קשה לטען כי הסרט הוא אחד משיאיה של קמפיון, אני חושב כי הרגעים הטובים ביותר שלו, או המוזרים ביותר, כן מעבירים היטב את עולמה של הבמאית והם מרתקים בפני עצמם. גם שני השחקנים הראשיים נמצאים די קרוב לשיא ומדובר בשחקנים עם פילמוגרפיה עשירה במיוחד.

"עד שיצא עשן" נמצא בערך באמצע הפילמוגרפיה של קמפיון ואיכשהו הוא חולייה מקשרת בין סרט הקולנוע הראשון שלה, "סוויטי", לבין סרטה האחרון עד כה וזה שזיכה אותה באוסקר על בימוי בחודש שעבר, "כוחו של הכלב". הטון הקומי של הסרט והתיאור של משפחה אוהבת וממש לא מתפקדת מזכיר מאוד את "סוויטי", לעומת הדיון בצביעות ובסכנה של גבריות המכחישה את טבעה האמתי מקדים את "כוחו של הכלב". כמו כן, לראשונה מאז "סוויטי", קמפיון לא מביימת סרט תקופתי, למרות שזה לא תמיד מרגיש כך: "עד שיצא עשן" מתחיל בהודו הנראית מנותקת בזמן ורובו מתרחש במדבר האוסטרלי, חלק מהזמן באזור מבודד לחלוטין ובשאר הזמן במקום בו יש יענים לצד המכוניות. הקשר העקיף הנוסף ל"סוויטי" הוא ש"עד שיצא עשן" הוא פרויקט משפחתי בו ג'יין קמפיון כתבה את התסריט עם אחותה, אנה קמפיון.

העלילה היא די פשוטה: ווינסלט מגלמת צעירה אוסטרלית בשם רות, שיוצאת לטיול של אחרי צבא תיכון בהודו; שם היא מוצאת הארה מגורו בשם באבא ונשארת בתוך מה שנותן לה תשובות מסוימות לשאלות שמטרידות אותה. עם זאת, נראה שמדובר בכת, שכן כרגע היא רק מתלמדת אצלו עד שהוא יתחתן איתה כפי שהוא מתחתן עם כל הבנות. המשפחה של רות רוקמת תכנית על מנת להשיב אותה לאוסטרליה. נאמר לרות כי אביה חולה ומרותק למיטה בחווה מרוחקת של קרובי משפחה וכי הוא רוצה לראותה. יש צורך במצוקה בריאותית נוספת על מנת להשיב את רות בפועל ליבשת. בחווה, המשפחה לוכדת את רות ומפקידה אותה בידי המומחה האמריקאי ששכרה: פי.ג'יי ווטרס (קייטל), בעל רקורד של חילוץ 189 אנשים מהשפעה של כת, וידיד המשפחה שרקח את התכנית ואומר שהוא הטוב מסוגו. כנראה שלהיות הטוב בתחום לא בא עם שמירה על אתיקה בהתנהגות המינית: תחילה במפגש לילי עם גיסתה רות ומאוחר יותר, אחרי התנגדות של כמה שניות, עם רות עצמה. זה קורה באמצע התהליך בו היא עוזבת אמונה אחת וצריכה למוצא אחיזה בחיים שלה. כאמור, כל זה בנוי בצורה די קומית.

כרגיל אצל קמפיון, הדברים הם יותר מוזרים ממה שהם נראים תחילה, אבל גם יותר מורכבים. היחס של הסרט לנושאים בהם הוא עוסק הוא פחות חד משמעי משנדמה. לפרקים חששתי כי הסרט יפנה למקומות של זלזול בתרבות ההודית או באמונה, אולם אפילוג שנוסף לסרט, ולמעשה כל הדיון בטבעה של אמונה, מצביע שאם יש זלזול הוא טמון באופן בו אנשים מפרשים את התרבות ההודית מבחוץ. כולל הצעירים אשר יוצאים בה למסע רוחני. הבעיה העיקרית בסרט היא לא הודו, לא האמונה בדרכי המזרח ולא הכת, אלא מנגנוני שליטה בתוך מערכות אוהבות לכאורה: משפחה וזוגיות, או לפחות קשר מיני. קשה לכנות את מה שמתרחש בין פי.ג'יי. לרות כזוגיות. בסופו של דבר, מה שמחבר בניהם אינו רק מין ואינו בדיוק מין, כפי שהסרט לא בדיוק מתמסר או מכחיש לחלוטין את ההנחה כי המעבר של היחסים בניהם לתחום המיני קשור לעמדת הכוח שלו כלפיה. בין היתר הדבר נובע מכך כי בניגוד למעמד המוצהר שלו כטוב בתחומו, פי.ג'יי. מתגלה כמישהו שלא שם לב לפרטים בולטים, סובל מעודף ביטחון עצמי ועמדות מיושנות לגבי נושאים רבים, כולל תפקידים מגדריים. אלא שייתכן ודווקא הוא הסוג-של-מדריך שרות הייתה זקוקה לו, כשם שהוא היה זקוק לה כקריאת השקמה.

סיפור הכניסה של רות לכת מסופר למעשה פעמיים. בפעם הראשונה על רקע כתוביות הפתיחה ובפעם השנייה כאשר פרו, חברתה של רות שיצאה עמה למסע, מודיעה להוריה על האירוע. כותרות הפתיחה לא כוללות דיאלוג ומתנהלות לצלילי השיר ״Holy Holy״ של ניל דיימונד, שיר רוחני עם אלמנטים שניתן לראות כמזרחיים ברקע, אבל שיר מערבי בגלוי וגם כזה שהמילים שלו יותר סתומות או מסתוריות מאשר מעמיקות. אין דיאלוג, אבל עושה רושם כי רות מתרשמת הן מן העוני שסביבה והן מן הרוחניות שהיא רוצה ללמוד. הפתיחה הזו עומדת בניגוד לדברים של פרו, אשר טוענת כי רות זלזלה ברוחניות והיא באה לשמוע את הגורו בתור בדיחה. אולם, קודם לכן ראינו כי רות הביטה במשרתות השמחות של הגורו במבט של סקרנות ואפילו קנאה. היא רצתה לעבור חוויה רוחנית וחברתה פשוט לא הבינה. הדבר קובע טון חשוב לסרט, בו אף אחד הוא לא מספר מהימן, כולם משמיטים פרטים, או מציירים את המציאות כפי שהם רוצים לראות אותה. כאשר נאמר כי פי.ג'יי הוא הטוב בתחומו, שווה לבחון מי אומר את זה.

סצנת הגילוי בפני ההורים קובעת טון בדרך חשובה לא פחות. אביה של רות לבוש בתחתונים בלבד במשך כל הסצנה והוא מרגיש בנוח לדבר בלבוש זה עם אישה צעירה ואף להתיישב לידה, משהו שהוא בין הלא-מנומס למטריד. הדבר מבסס את המשפחה של רות כמשפחה שלא דומה לכל המשפחות המאושרות ואולי כמו משהו שרות תרצה לברוח ממנו, למרות מיקום הבית בפרבר עשיר של סידני ולמרות מה שנראה כדאגה כנה מצד האם. הדבר מתחזק כאשר מכירים את שני אחיה של רות: אחד מהם במערכת יחסים עם גבר והשני נשוי לאיבון (סופי לי), רביעיית דמויות שנראות אנוכיות גם בדאגה לרות שנראית יותר רכושנית מכזו המנסה להבין אותה או לעזור לה, הם יותר בעניין של לשמור על כבודה. אין זו פלא שרות תחפש כיוון אחר לחיים. השם שלה מעניין בהקשר זה (גם אם היא מאמצת שם אחר במהלך הסרט) שכן היא קרויה בשם של דמות מקראית שנטשה עם ואמונה אחת לטובת אמונה אחרת ועם אחר.

כאשר אחרי 40 דקות הסרט סוף סוף מגיע לשיחות על אמונה בין רות ופי.ג'יי., הטיעונים של שני הצדדים נראים פשטניים ובסיסיים למדי תחילה. אבל העניין הוא לא למה רות הלכה אחרי גורו זה או אחר, אלא מדוע היא חיפשה כיוון אחר בחייה. לברוח מן המשפחה זה חלק מן העניין. כאשר הוא מציין כי הוא חושב שסיממו אותה, היא משיבה שהיא היחידה מחבריה שלא לוקחת סמים. בשיא הטיפול, אחיה של רות מחליטים משום מה לקחת אותה למועדון, דבר שלא טוב לתהליך הנפשי אשר היא עוברת, בלי קשר לכך כי היא כמעט נאנסת. אולם עושה רושם כי הסמים לא זרים לה ביציאה הזו, כפי שמין הוא לא דבר שזר לה גם בגילה הצעיר. למעשה, סביר להניח כי מה שהיא מחפשת הוא תחושת משמעות או עילוי שהיא לא מקבלת בנטילת סמים או במהלך החוויה המינית.

פי.ג'יי., שמרן שאומר דברים הומופוביים במהלך הסרט ומנצל מינית את איבון, שללא ספק רוצה את קרבתו הרבה יותר משהוא רוצה את קרבתה, לא ממש מבין זאת. עד שהוא ספק מציל את רות מאונס, בסצנת המועדון הוא בעיקר בוחן בעין חשדנית כל גילוי של מיניות, בעיקר ריקוד צמוד של רות עם אישה. בסצנה אחרת, פי.ג'יי. מתוודה על כך כי גם הוא הלך פעם אחרי גורו שניסה לנצל אותו מינית ואז השליך אותו כמאמין בגלל שלא בא על סיפוקו. יש קשר בין הדברים. פי.ג'י. הוא אדם מאוד פעיל מינית וזו כנראה לא הפעם הראשונה שהוא שוכב עם מישהי שהוא אמור לחלץ, אבל יש משהו במיניות שהוא לא מבין. מין הוא חלק מן העניין, אבל גם שליטה הדדית וחשיבה על אדם אחר, באופן שהוא פיזי ולא פיזי בו זמנית. רות לא רק מחוברת יותר למיניות שלה בשלב הזה, היא גם מבינה את הבעיות שלו.

במפגש המיני הראשון שלהם, הוא יוצא לחצר שם רות שורפת את הלבוש הדתי שמסמל את הקשר שלה לכת, מופיעה מולו בעירום ומנסה לנשק אותו – והוא מסרב. רק לאחר שהיא משתינה על עצמה בעירום, הוא מתפתה, ואנו מקבלים שבריר של סצנת מין המותירה אותו מסופק ואותה כרגע לא. בפעם השנייה רות מעירה לו על כך שהוא מאהב לא טוב, ואף מלמדת אותו לנשק ולבצע מין אוראלי יותר בעדינות, אף כי הוא כאמור מבוגר ממנה בשנים רבות ובמהלך הימים הספורים בהם מתרחשת העלילה העיקרית של הסרט, ראינו שאין לו בעיה לפתות נשים צעירות. אחרי אותה הסצנה גם נגלה כי השותפה העסקית שלו לשחרור מכתות, קרול, היא למעשה בת הזוג שלו. יתרה מכך: היא פאם גריר. השחקנית מסרטי הבלאקספוליטיישן שמגיעה לסרט הזה רגע אחרי הקאמבק ב"ג'קי בראון". הליהוק של גריר, שיש לה שתי סצנות קצרצרות עם קייטל ועוד רגע יפה בו היא שרה עם משפחתה של רות, מקשה על פירוש פשוט לדמותו של פי.ג'יי. – השמרן הגברי הזה יוצא עם אישה בת מיעוטים ואישה שהיא דעתנית וחזקה בפני עצמה. סביר להניח שאיתה הוא מאהב מוצלח יותר מאשר עם הצעירה אשר עושה לו בית ספר.

המערכה האחרונה של הסרט מביאה לשיא את תהליך הלימוד שהוא גם עימות: כל אחד מן הגיבורים מעמת את השני עם חוסר בחייו. רות מלבישה את פי.ג'יי. בשמלה ומאפרת אותו, מקצינה את הצד הנשי שלו ובכך מפשיטה אותו מן הגבריות הבעייתית שלו, אפילו יותר מאשר העירום בסצנות המין; הוא בתורו רושם על המצח שלו את הפקודה ״תהיי נחמדה״, האשמה בכך שבעוד היא מחפשת תשובות ובוחנת אנשים אחרים על השגיאות שלהם כלפיה, רות גם מתנהגת לעתים בצורה אכזרית בפני עצמה. קייטל המאופר ולבוש השמלה האדומה נמצא בשיאו כשחקן. הוא מראה פגיעות והפנמה של הצד הנשי באישיות שלו, עם זאת אותו גילוי גם גורם לו לקחת את העימות לפסים אלימים. ברגע שהם מופיעים, הסרט הוא כבר לא קומדיה למרות שהוא רק הפך ליותר מופרך. למרות האלימות ולמרות שהוא גורו לא פחות נצלני מכל מנהיג כת, משהו בתורה שלו היה נכון עבור רות, שכן היא מבצעת פעולה של נדיבות וחמלה: בשיא ההשפלה שלו ורגע לפני שמשפחתה מסגירה אותו לאנשי החוק (ולא שהפעילות של המשפחה הייתה חוקית), היא מבקשת לצאת ולשכב לצדו בצורה שהיא יותר מטפלת ממינית. היא נחמדה כלפיו, היא סולחת לו וגם מסמנת אותו כראוי לגאולה.

האפילוג של הסרט חושף כי המפגש אכן עורר בו שינוי: הוא הפך לראשונה לאב. אף על פי כי הוא עדיין נמשך אל רות, בצורה מינית ולא מינית. רות מצידה עדיין דואגת לו ועדיין בחיפוש רוחני, אבל בלי צורך בגורו: היא אמנם בהודו, אבל עם בן זוג בן גילה ועבודה בבית חולים לבעלי חיים. גם אמא של רות, שבפתיחה היה נראה שלא מסוגלת לשרוד דקה בהודו, נמצאת שם איתה אחרי שהאב עזב אותה לטובת המזכירה שלו. כפי שציינתי, הסיום מוכיח כי הסרט לא נגד הודו ובכלל לא נגד חיפוש רוחני. למעשה, פי.ג'יי. עצמו רואה בשיא ההזיה שלו פסל בודהיסטי, וממד רוחני קיים לאורך כל הסרט. אחרי כל סצנה טעונה של עימות או להבדיל מין, קמפיון חותכת במפתיע אל צילום של חיה, לנוף האוסטרלי או השמש, מחברת בין האדם והסביבה שלו, מכנסיה את הטבע לסיפור האנושי או להיפך. כל זאת לא אומר כי מדובר בסרט רוחני או כזה שמצביע על כך כי מסע להודו יכול להיות התשובה, או כי קשר בין מחלץ למטופלת צעירה הוא משהו לגיטימי. זה סרט על חיפוש ועל שאלות, לא סרט שטוען שיש לו תשובות.

כל הפרקים הקודמים