״אמהות מקבילות״, סקירה

"אמהות מקבילות" (Parallel Mothers) הוא סרט של פדרו אלמודובר ועבור רוב חובבי הקולנוע, זה הנתון היחיד אשר צריך להיות רלוונטי לשאלה האם ללכת אליו או לא. אלמודובר הוא הבמאי האירופאי הכי מוכר בימינו, גם בגלל הסגנון שלו שמדבר גם אל מבקרים וגם אל חלקים גדולים בקהל שלא תמיד מסכימים עם מבקרים. הדבר נובע מהסגנון המודגש והייחודי שלו: הבלטה והגזמה של אלמנטים רבים, העיקרי שבהם הוא הרגש. אצל אלמודובר אין פנטזיה, אבל הוא לא ממש בונה ייצוג ריאליסטי, שכן בסרטיו הדבר האמתי היחיד הוא הרגש הפנימי, עז מן השכל ומן ההיגיון הישר. התשוקה שגוברת על חוקי החברה.

זה הופך את סרטיו לכאלו שמי שמתחבר לסגנון שלהם, נוצר אותם בליבו ומתרגש יחד איתם, למרות שחוסר האמינות שלהם יכולה גם להרתיע. הוא מרתיע כמה אנשים שאני מכיר, כולל כותבים אחרים באתר בו אתם קוראים את הטקסט. אני מתפקד שוב כנציג אלמודובר בסריטה, אף כי רוב הסרטים שיצר בעשור האחרון אינם מהחביבים עליי מתוך גוף העבודה שלו, ואף כי חלפו בערך שני עשורים מאז הוא היה, לתקופה מסוימת, הבמאי האהוב עלי. מאז הטעם שלי בסרטים התבגר מעט וייתכן שגם הסרטים של אלמודובר התבגרו מעט, אם כי השינוי העיקרי אצלו התרחש באמצע שנות התשעים. אבל אני עדיין מעריך אותו, גם אם מודע למגבלות של חלק מסרטיו.

כל ההקדמה הזו באה להחזיר אותי לאותה נקודה מהפתיחה: "אמהות מקבילות" הוא סרט של אלמודובר, בעיניי לא אחד משיאי הקריירה שלו, אבל גם רחוק מרגעי השפל. איפשהו באמצע. על פניו הוא גם מכניס עיסוק ישיר יותר בפוליטיקה, שזה על פניו גוון חדש ביצירה שלו, אבל לדעתי זה לא ממש נכון ואפילו לא הנושא המרכזי בסרט. הנושא המרכזי בסרט הוא אהבה עזה יותר מכל דבר אחר. באופן ספציפי, ממש לא בפעם הראשונה בקריירה של הבמאי, אהבה של אם לילד. או כפי שרומז שם הסרט, של שתי אמהות, לפחות.

האם עימה נפתח הסרט היא ג'ניס (פנלופה קרוז), צלמת אופנה מצליחה מאוד. משפחתה של ג'ניס מגיעה מכפר קטן בו בוצע טבח בקומוניסטים בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית בשנות השלושים, סוגיה שעדין מסעירה את ספרד, בעיקר במקרים בכפרים דוגמת הכפר ממנו מגיעה ג'ניס, בו גופות הקורבנות מעולם לא אותרו, גם אם יש מידע מדויק לגבי מקום אפשרי של קבר אחים. לכן, בראשית הסרט, ג'ניס מנצלת את המקצוע שלה ומבקשת עזרה מארטורו (ישראל אלחאלדה), מתמחה במשלחת לפתיחת קברים מסוג זה ובעל קשר לעבר. ארטורו יוצר קשר בין ג'ניס לבין עמותה המממנת חיפוש אפשרי שכזה, אך מודיע לה כי ייקחו כמה שנים עד שהתקציב לכך יאושר. בינתיים, הם מתחילים לנהל רומן שהתוצאה שלו היא הריון, ג'ניס מחליטה לשמור על התינוק למרות שעושה רושם כי לקשר אין עתיד.

כל זה רק הקדמה שנועדה להוביל את "אמהות מקבילות" לנקודת המוצא שלו: חדר הלידות בבית חולים במדריד. ג'ניס, שנכנסה להריון ראשון בסביבות גיל 40, שוכבת ליד אנה (מילנה סמיט), קטינה שנכנסה אף היא להריון לא מתוכנן, אך בנסיבות חיים קשות מעט יותר. זוהי נקודת המוצא של הסרט יותר מהמאורע ההיסטורי שמרחף מעל העלילה כמו אקדח שמגיע רק במערכה השלישית, יותר מעצם הכניסה להריון. מפגש בין שתי נשים בנקודות שונות של החיים, שתי נשים שכל מה שיש להן במשותף הוא שהן בדרך להיות אמהות יחידניות. זה הלב הרגשי של הסרט, לא פחות מן היחס בין האמהות לתינוקות. שני יסודות של כנות יש בסרט: המפגש בין שתי הנשים והעבר הספרדי הטעון. מעבר לגרעינים הסיפוריים הללו, העלילה יכולה ללכת לנתיבים המופרכים שאלמודובר מרבה להשתמש בהם.

המפגש בבית החולים כולל גם שתי נשים נוספות, המוסיפות עוד צמד מוטיבים חוזרים ביצירתו של אלמודובר. את אנה מלווה בבית החולים אמא שלה, תרזה (אניטה סנצ'ז-גיחון), שרוצה לעזור בתור סבתא, אבל לא פחות מכך מקבלת סוף סוף את רגע הפריצה שלה כשחקנית תיאטרון. היו הרבה שחקניות כאלו בסרטי אלמודובר לאורך השנים. מי שמבקרת את ג'ניס בבית החולים היא חברתה אלנה, שיש לה תפקיד בעלילה אבל זה העיקרי שלה הוא להיות מגולמת בידי רוזי דה פלמה, שחקנית עם פנים יוצאות דופן שהופיעה ביותר סרטים של אלמודובר מאשר פנלופה קרוז.

קרוז היא בכל זאת השחקנית היותר מזוהה עם הבמאי, גם כי היא לרוב (אבל לא תמיד) מופיעה אצלו בתפקידים ראשיים וגם מפני שהיא אחת מהכוכבות הגדולות בעולם, אבל לשיאים שלה בתור שחקנית מגיעה באופן פחות או יותר קבוע תחת ההדרכה שלו. קרוז נהדרת גם בסרט הזה, בתפקיד שנועד עבורה ומבליט הן את הפן הקליל ובאישיות שלה, הן את היכולת שלה לשחק בגדול בסצנות מלודרמטיות מוקצנות, ולחילופין את היכולת שלה להעביר את הרגש הפנימי באמצעים מינימליסטיים. קרוז לא רק טובה בסרטים של אלמודובר, מעניין גם לראות כיצד אופי הדמויות שגילמה עבורו השתנה לאורך השנים.

האופי הזה זוכה להדהוד בסרט מצד השחקנית הראשית השנייה, וההרבה פחות מוכרת בשלב זה, מילנה סמיט. סמיט מגלמת את אנה כסוג של ילדה בהריון, ילדה שעברה הרבה בחייה אבל עדיין יש בה תמימות ופליאה של ילדה, גם כאשר במהלך הסרט היא נאלצת לקבל עוד כמה החלטות קשות. לדעתי סמיט נהדרת בתפקיד ממש כמו קרוז והדבר נכון לא רק לגבי הסרט הזה. כלומר, סמיט מגלמת תפקיד מאוד דומה לתפקידים שקרוז עצמה גילמה בפעמים הראשונות ששיחקה בסרטים של אלמודובר, "אהבה בשר ודם" ו"הכל אודות אמא". בשני הסרטים הללו דמותה של קרוז הייתה בהריון ובכל המקרים זה לא היה הסיפור. כפי שרומזת כותרת הסרט הנוכחי, יש מימד של הקבלה בין שתי האמהות וגם בין שתי השחקניות. לכאורה, כל אחת מהן לא רק בגיל שונה אלא גם מגיע מרקע משפחתי מאוד שונה שהסרט מטפטף בהדרגה, אבל יש ביניהן גם שותפות גורל. כמו כן, הסרטים של אלמודובר הם לא מתמטיקה והאמהות המקבילות בהחלט כן נפגשות מדי פעם, אולם עולה השאלה עד כמה הן מתערבבות.

כפי שכבר אמרתי, יש בסרט עוד הרבה עלילה. זה חלק מן המשיכה של אלמודובר לז'אנר המלודרמה: הוא מעמיס את סרטיו בהרבה תפניות, רצוי שחלק גדול מהן יהיו בלתי סבירות. סיפור הרקע של אנה, למשל, כולל מספר פרטים שנמסרים באקראי אשר היו יכולים להיות סרטים שלמים, ובסרט הזה מהווים רק רמז לדמותה. אור, שאהב את הסרט פחות ממני וכתב עליו לקראת האוסקר, תהה אם אולי אלמודובר בעצם עושה פארודיות על מלודרמה/דרמה ואנשים לא שמים לב. התשובה המפתיעה שלי, בתור חובב אלמודבר, היא סוג של כן. כלומר, הסרטים של אלמודבר הם גם דרמה עם יסודות כנים – וגם פארודיה. הדברים בסרטים שלו תמיד מוקצנים מדי, תמיד כוללים תפניות שיש רק בסרטים, שימוש בוטה בסמלים וסצנות בכי שיכולות לרגש, אבל הבימוי מדגיש את הגוון המגוחך בהם.

אלמודובר עושה זאת לא על בהכרח על מנת ללעוג, אלא גם על מנת להצדיע לקולנוע על יכולתו להיות גדול מן החיים. הוא במאי שאוהב את הוליווד הקלאסית ואינספור מאמרים נכתבו על הקשר בינן לבין דאגלס סירק, שעבד בז'אנר דומה, וניתן לכתוב כמות דומה של מאמרים על המחוות שלו לסרטים של היצ'קוק, שעבד עם עלילות מתח שגם נוכחות לא פעם אצל אלמודובר (הפעם פחות). אולם, הוא גם מושפע במידה מסוימת מאופרות הסבון המצדיעות לדילמות מוסריות לא הגיוניות ומשחק גדול מהחיים. להבדיל מסרטים של ברגמן, שיצר דרמות גדולות אבל בצורה "מכובדת". נקודת המוצא העלילתית של "אמהות מקבילות" דומה מאוד ל"על סף החיים" של ברגמן וזה לא הדהוד היחיד לבמאי השוודי שמצאתי בסרט.

אלמודבר לא רק שואב השראה מסוגים שונים של בידור, הוא מנסה לרקוח מהם תרחיש יותר קיצוני, בתקווה ליצור מתוך כך גם רגעים מצחיקים, אבל בעיקר כדי שברגעי השיא הדילמה הקשה בה מצויות הגיבורות תעבור ותעורר רגש. היא אכן מעוררת רגש למרות שהיא כרוכה במצבים לא סבירים מפני שהסרט כולו מתנהל בסגנון לא מוקצן. הערבוב בין גבוה ונמוך והסגנון הלא-ריאלסטי מייצר את התחושה כי עבור אלמודובר, הקולנוע חשוב יותר מהחיים עצמם, מה שגרם לתיוג שלו כבמאי פוסט-מודרני (אפילו למדתי קורס מרתק של ד"ר הנרי אונגר בנושא). אבל אלמודובר הוא בסופו של דבר לא פוסט-מודרניסט בהשקפתו, רק משתמש בכלים אלו על מנת לגעת במציאות שכן קיימת. מציאות בה אדם לפעמים מבצע מעשים שנראים מבחוץ כלא מוסריים, אבל יש להם מניע שניתן להבין ברמה הרגשית.

מעשים פסולים בעיניי החברה אך בעלי היגיון רגשי היו פעמים רבות בלב סרטי אלמודובר והדבר נכון גם לגבי חלק מהסצנות ב"אמהות מקבילות". אולם, יש לסרט שיאים רגשיים נוספים, חלקם קשורים לעיסוק בפוליטיקה. כולל המשפט הישיר באופן יחסי, הנוגע לפוליטיקה ספרדית בהווה ולא רק בעבר: ״את צריכה להחליט באיזה צד את״. לתפיסתי, אלמודבר היה כבר בראשית דרכו במאי מאוד פוליטי. את סרטו הקצרים הראשונים הוא יצר בסמוך לנפילת המשטר הפשיסטי בספרד והם הציגו דברים אשר הזרם המרכזי של התרבות בספרד (ובעולם) לא היה מוכן לקבל באמצע שנות השבעים: מיעוטים מיניים מכל הגוונים, כולל טרנסג'נדרים. הסרטים שלו נחשבו לפרועים רק משום שהציגו דמויות כאלו באור לא שיפוטי. הם אכן גם היו פרועים לא פעם, אבל מסיבות אחרות. במשך העשורים הראשונים של הקריירה, עצם הבחירה לצלם דמויות משולי החברה הייתה פוליטית.

גם כאשר אלמודובר עבר מסרטים קצרים לארוכים, ומאוחר יותר עבר מלהיות שם מוכר בספרד כילד רע ללהיות במאי מוערך בעולם, הבחירה הזו הוסיפה להיות פוליטית. וכאשר המעמד שלו הגיע לשיא, והזרם המרכזי החל לקבל ייצוגים אחרים של מיניות, אלמודבר יצר את "חינוך רע" – סרט על ניצול מיני בבתי ספר, שהפנה אצבע מאשימה גם לתקופת פרנקו אבל גם למוסדות שעדיין נותרו חזקים בדת ובחינוך בספרד. פערים חברתיים בין מדריד לשאר ספרד הם יסוד נוסף הצץ במשפטים ספורים בלבד ברבים בסרטי הבמאי, אבל הוא מספק רקע על הבחירות של הדמויות שיש בהם גם מימד פוליטי.

גם ב"אמהות מקבילות" פער תרבותי בין מדריד למקומות אחרים במדינה, וחינוך מתירני מול שמרני, הם נושאים שעולים כמעט בהיסח דעת, אבל בהחלט נמצאים ברקע ויש כלפיהם עמדה ברורה. אם כי לא ברורה כמו הקבר הפוטנציאלי שמרחף מעל הסרט, כאשר אלמודובר מעלה את הנושא וטוען כי הוא עדיין קריטי לחברה הספרדית. האמהות המקבילות מן הכותרת הן לא רק ג'ניס ואנה, אלא גם הדורות הקודמים במשפחה של ג'ניס. הם לכאורה עברו חיים שונים מאוד אבל הקבלה בין החוויה האמהית שלהן ושלה קיימת ובעיקר, הטראומה שלהן עברה בין הדורות.

בסופו של דבר, הדרך בה אלמודובר מציג את העבר על המסך משלבת בין כוחו של הקולנוע בכלל וכוחו שלו כקולנוען, לבין הבנה שהפעם הסגנון הייחודי שלו לא יהיה מסוגל לספר את כל הסיפור. הדבר מוביל למספר שוטים מאופקים יותר בעיניי, גם אם האיפוק אינו טוטאלי. כמו לגבי הסרט הקדם של אלמודובר שאהבתי, "כאב ותהילה" אציין כי הסרט הזה אינו מושלם ויש בו כמה נפילות בתסריט מדי פעם, ורגעים בהם הגודש לא ממש עובד לטובתו. אבל יש בו שפע של רגעים חזקים, והפעם עבורי חלק מהם לאו דווקא היו אלו שכוונו להיות השיא של הסרט. בכל מקרה, לחובבי הבמאי אני ממליץ לצפות בו. זהו סרט עם לב ועם תצוגת משחק נפלאה של שתי השחקניות הראשיות.