״סוף שבוע מסוכן״, סקירת נטפליקס

בתחילת הצפייה בסרט "סוף שבוע מסוכן" (The Weekend Away), לא ממש התרשמתי או נהניתי. עם זאת מנקודה מסוימת, קרוב לאמצע הסרט, החוויה הפכה לחיובית הרבה יותר, גם הודות לשינוי מסוים בסוג הצפייה שלי, אליה ניגשתי בלי ציפיות מוקדמות. במהלך הסרט התחלתי לחשוב עליו בתור טראש – להתענג על משחק או עיצוב דמויות מוקצן, ריבוי תפניות ביזאריות ולא אמינות בעלילה, וכמות גדולה של צירופי מקרים שדומה כמתגברת ככל שהסרט נמשך. אין הדבר נאמר בהכרח מתוך זלזול. טראש מופרך ומודע לעצמו יכול לגעת בנושאים עמוקים דרך הקצנה וגיחוך, והוא גם יכול להיות מהנה עם או בלי קשר. מי שמאזין לפודקאסט הנהדר "טראשטוק" של גילי פורת ושני קיניסו, יודע כי לקולנוע טראש יש הרבה מאוד גוונים ודרכים לחוות אותו. בצפייה ביתית הוא לפעמים אידיאלי, מה שטוב במקרה של הסרט הזה שכן הוא נוצר עבור נטפליקס.

יחד עם זאת, אני לא יכול שלא לתהות עד כמה הטראשיות של "סוף שבוע מסוכן" היא אלמנט מכוון, או מודע לעצמו. על פניו, הסרט בהחלט מתחיל כמו מותחן רציני ולא זול להפקה, כולל הדגשה של הזווית הנשית לנרטיב של חופשה שמסתבכת, ואז מסתבכת עוד יותר. הסרט גם מתהדר בכותרת ״מבוסס על ספר״, במקרה זה ספרה של שרה אלדרסון ששמו כשם הסרט. הספר ראה אור בשנת 2020 ודומה כי כבר לפני צאתו התחילה אלדרסון לעבד אותו לתסריט. הבמאית קים פרנט ("ארץ נוכריה") לא ממש מדגישה את האלמנטים הטראשיים של היצירה בדקות הפתיחה, אולם יחד עם זאת ייתכן והשינוי שחשתי הוא מכוון מצד היוצרות והצוות שלהן.

כאמור, עלילת הסרט כוללת כמות גדולה של תפניות ולכן אתאר רק את נקודת המוצא. שתי חברות החיות בלונדון נפגשות לחופשה משותפת בעיר ספליט שבקרואטיה. מי שיזמה את הטיול היא קייט (כריסטינה וולף) אשר נפרדה מבן הזוג שלה לפני זמן מה, אך עדיין יש לה את כרטיס האשראי שלו. יש לה גם רצון לבלות בכל דרך אפשרית, כולל הרבה דרכים שהם פרועות מדי עבור חברתה שהצטרפה לחופשה, בת' (לייטון מיסטר), אמא טרייה שלראשונה מאז הלידה עוזבת את בעלה ובתה בת הפחות משנה. עוד לפני היציאה מהדירה בה הן שוכרות חדרים, בת' שותה מעט יותר ממה שהיא רגילה. בבוקר למחרת היא מתעוררת עם זיכרון מאוד חלקי מאירועי הלילה הקודם. והיא לא מוצאת את קייט.

כן, זו הייתה רק נקודת המוצא. תפניות רבות עוד יהיו, הערב הראשון יצבע בצבעים חדשים וגם פרטים נוספים על העבר של השתיים יצוצו, בעוד גם בהווה של הסרט מצבה של בת' מסתבך במספר דרכים. האדם היחיד עליו היא סומכת בקרואטיה הוא נהג המונית הסורי אשר לקח אותה משדה התעופה. מגלם אותו זיאד בכרי ואני אהיה כעת פרובינציאלי ואומר כי המשחק החינני שלו הוא בערך מה שהשאיר אותי בסרט, עד לאותה נקודת האמצע שם שיניתי את ההסתכלות שלי על המתרחש. מיסטר ממשיכה לשחק בצורה רצינית ומבוהלת לכל אורך הסרט, אבל באותה נקודה קריטית הכל מסביבה הופך לחגיגה של קיצוניות. פתאום כל סצנה כוללת לפתע כמה פיסות מידע חדשות לצד התנהגות תמוהה של דמות אחת או יותר.

ראוי לומר, הדרך בה חוויתי את הסרט איננה היחידה האפשרית. אני מניח כי ישנם צופים שיהיו במתח לגבי גורלן של הדמויות ולגבי מה בדיוק קרה, שכן הסרט בהחלט נוגע בנושאים רציניים. יהיו גם צופים שעבורם עודף הטוויסטים יפגע באותם נושאים, או סתם יהפוך את הסרט למופרך מדי על מנת להיות מבדר. עבורי, ההקצנה המוחלטת שלו אפשרה לי לצחוק עליו באופן שהוא גם קצת אתו, וגם להיות סלחן כלפי הקווים הגסים שלו בעיצוב הדמויות. בהכללה גסה משלי, עולם הסרט מחולק די בבירור לטובים ורעים מבחינת אופי (לא בהכרח מבחינת מעורבות בפשע), כאשר הרעים הם כל הגברים שאינם פליטים סוריים. זה מאוד מתאים לשיח הפוליטי כיום, אבל זה גם קיצוני מדי על מנת לעבוד כאמירה, או אפילו כהיפוך של הז'אנר או סיפור בלשי פמיניסטי/אימהי. אבל אם מאמצים את הטראש, הסרט גם לועג לשיח הקיצוני אודות הדמויות הקיצוניות, וגם מראה איך הייצוג הקולנועי הוא תמיד מוקצן, סובייקטיבי וצובע דברים בצורה חד-מימדית.

הקריאה המעניינת ביותר לסרט הולכת דרך המופרכות שלו ומהווה סוג של ביקורת רצינית על סרטים כגון "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" – כי לקום בבוקר בלי זיכרון ובלי לדעת מה ארע זו לא חוויה מצחיקה. השימוש הנפוץ בסמים שגורמים להעדר הזיכרון הוא כנראה רמז לאונס וכאשר אישה קמה לבוקר כזה, הדבר אוטומטית הופך למטריד יותר. לא במקרה, הסרט לא חושף האם היא אכן נאנסה או עברה סוג של ניצול מיני עד לשלב מתקדם מאוד. חוסר הידיעה הוא חלק מן העניין. הסרט מופרך ואני לא לוקח אותו ברצינות, אבל הוא לא מקל ראש בנושא הזה. בין כל הטוויסטים והדברים שגרמו לי לגרד את הראש במבוכה או להיקרע מצחוק, תחושת הניצול כן נותנת בסרט סוג של יסוד אמיתי. זה הולך למקומות החותרים בצורה טוטאלית נגד הנרטיב, בדומה ל"צעירה ומבטיחה" – סרט שברור הרבה יותר כיצד הוא מאמץ אלמנטים של טראש.

״סוף שבוע מסוכן״ הוא סרט שאני עד עכשיו לא בדיוק יודע למה התכוונו היוצרות שלו מבחינת טון. אולי בשל כך, למרות הנושא המטריד לרגע לא חשתי דאגה של ממש לגורל הדמויות, או חשבתי על היבטים נוספים שצצים ככל שהסיפור מתפתל ומגיע למחוזות חדשים. גם יחסית לסרט טראש הוא לא מעמיק במיוחד. לכן, קשה לי להמליץ עליו לחלוטין. גם בדרך שבה חוויתי אותו, יש סרטים יעילים יותר. אבל כן, בסופו של דבר נהניתי ממנו כצפייה קלילה, גם משום שלא הכל עובד – ולפרקים הכל ממש לא עובד. בסופו של דבר, כוונת היוצרות לא באמת רלוונטית, אולם ככל שאני ממשיך לכתוב את הטקסט הזה, אני מתחיל להרגיש שהן כן ידעו טוב מאוד מה הן עושות.