״הנה אנחנו״, סקירה
28 בפברואר 2022 מאת עופר ליברגל"הנה אנחנו", סרטם של התסריטאית דנה אידיסיס והבמאי ניר ברגמן עלה לאקרנים בישראל לפני כשבוע וחצי, בערך שנה וחצי אחרי שצפיתי בו לראשונה בהקרנות לקראת טקס פרסי אופיר 2020 (ממנו יצא לבסוף עם ארבעה פרסים). למרות זאת ולמרות שצפיתי בו פעם נוספת אחרי שעלה לקולנוע, הטקסט על הסרט באתר זה התעכב. אפילו כעת אני חווה קושי מסוים בכתיבה עליו, לאו דווקא באשמת הסרט. אולי ראוי שאתחיל בשורה התחתונה, התואמת את הקו הכללי של הביקורות שפורסמו אודות הסרט עד כה: מדובר בסרט טוב מאוד. הוא בנוי היטב ויש בו רמה גבוהה של מיומנות בכל התפקידים, לפני ומאחורי המצלמה. יחד עם זאת, משהו בו מפריע לי להעריץ אותו ממש, והרכיבים בגינם אני נרתע מן הסרט הם כאלו אשר כוונו על ידי היוצרים, ועבור צופים אחרים יהיו אפקטיביים, אולי אף ירוממו את היצירה. אציין כי מדובר בהסתייגות שהיא קטנה יותר מן ההערכה הכללית שלי כלפי הסרט, והיא לא מקהה את ההמלצה עליו. לכן קודם כל אדבר על הסרט בכלליות ועל מה בהחלט עובד בו היטב, לפני שאציין את הדבר שמפריע לי.
בלב עלילת הסרט ניצב קשר קרוב בין אב ובן. הבן אורי (נועם אימבר) הוא אוטיסט והאב אהרון (שי אביבי) טיפל בו בביתו בטבעון במשך כל הילדות והנעורים, כנראה תוך ויתור מרצון על כל אלמנט אחר בחייו. אולם, אורי כבר גדול ואמו תמרה (סמדי וולפמן) סבורה כי הוא צריך להיות מטופל במוסד, לטובתו האישית וגם לטובת אהרון. בית המשפט קיבל את העמדה שלה. ביום בו הוסכם כי אורי צריך לעבור למוסד, האב לוקח אותו לטיול משותף אחרון, טיול שבלי תכנון של ממש, הופך לבריחה משותפת ברחבי הארץ. סוג של שילוב מרענן בין סרט על אהבה של אב לבנו וסרט מז'אנר הזוגות במנוסה מן החוק.
השילוב הזה מרגיש טבעי ואמין במציאות של הסרט, אודות לכך שדומה כי אידיסיס, היוצרת של הסדרה "על הספקטרום", מבינה היטב את הדרך בה אוטיסטים חווים את העולם והן בגלל שברגמן טוב מאוד בבימוי מדויק של סיטואציות דרמטיות, בשילוב עם נגיעות של אנושיות וקומיות. הישג נוסף של הסרט היא הפתרון לבעיה שמטרידה את הקולנוע הישראלי לא מעט: קשה לייצר סרט מסע של ממש בארץ לא גדולה במיוחד. "הנה אנחנו" פותר את הסוגיה על ידי נסיעה הלוך וחזור ברכבת כבר בסצנת הפתיחה. זה מקל על התחושה של מסע הנע במעגלים וגם מסביר כיצד אדם החושש משינויים ירגיש יחסית בסדר במנוסה, שכן מסע הוא תחביב וחלק מן השיגרה עבור אורי.
יש לא מעט תחנות בבריחה, כמה מהן מבוימות ממש ביד אמן. עבורי, הסרט מגיע לשיא בשלב יחסית מוקדם בו אהרון מחליט לשהות מעט אצל אפי (אפרת בן צור), מכרה שלו מן הימים בהם למד גרפיקה. המפגש עם אפי מתחיל בהפתעה תסריטאית, ממנה הסיטואיצה ממשיכה באופן טבעי, מרגש ומורכב. הסיקוונס הזה נוגע בדקות ספורות בכמה מצבים מורכבים, מספר הרבה על הרקע של הדמויות ועושה את הכל בצורה מעודנת ואמינה. זוהי דוגמא לכישרון של כל האנשים המעורבים ביצירה שלו: החל מתסריט השותל את הרמזים בצורה מדויקת, דרך הבימוי המחושב, ליהוק מדויק של שחקני רקע (באופן המדגיש את המגע של אורית אזולאי שהופקדה על הליהוק) ומשחק נהדר של בן צור ואביבי.
מאז הפריצה שלו עם "כנפיים שבורות" ברגמן נתפס בתודעה לא רק כאחד מן הבמאים הבכירים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל, אלא גם כמייצג של סוג מסוים של זרם מרכזי. לא מעט משום שהסרט שלו נראה כדוגמא השלמה והטיפוסית ביותר ל"דרמת המשפחה הישראלית" במאה ה-21. לצד העבודה שלו בסדרות טלוויזיה רבות, הסרטים שביים ברגמן מראים כי הוא יוצר אשר כל הזמן שואף לאתגר את עצמו ולפנות לכיוונים חדשים: "הדקדוק הפנימי" הוא אחד מן העיבודים הכי נועזים לטקסט ספרותי קאנוני וקשה מאוד לעיבוד, בכל הקולנוע הישראלי; "יונה" הוא ביוגרפיה ספרותית שמנסה לשבור את כללי הז'אנר ובו בזמן להעביר את האופי המדרני של הגיבורה; "להציל את נטע" ביקש לצייר דיוקן של דמות אחת דרך ארבעה סיפורים שונים, ברובם הדמות הראשית מצוייה בשוליים. אף אחד מן הסרטים הללו לא הצליח בכל מה שניסה לעשות לדעתי, אבל בכולם היו הישגים. לצד גוון של התנסות במבנה, בכולם היו גם סצנות בודדות שהיו בנויות היטב, גם אם בסופו של דבר לא תמיד התוצאה הסופית הייתה מאוזנת דיה.
התסריט המחושב מאוד של אידיסיס למעשה מחזיר את ברגמן ללב הזרם המרכזי בכל מובן, והתוצאה עובדת היטב הן עבור הבמאי והן עבור התסריטאית. הדבר יעיל גם עבור השחקנים. כבר שיבחתי את המשחק של אביבי, אולם אעשה זאת שנית ותוך ציון ההפתעה שהייתה לי בצפייה הראשונה בסרט: במשך לא מעט דקות, לא זיהיתי מיהו השחקן הראשי. גם אחרי שחשבתי שייתכן וזה אביבי, לקח לי עוד כמה דקות על מנת להיות בטוח. הדבר יוצא דופן כי לרוב, גם בתפקידיו הטובים ביותר, שי אביבי משחק דמויות מאוד דומות ועושה זאת בדרך משחק שלא ניתן לבלבל בינה לבין הופעות אחרות. בסופו של דבר אביבי כן מביא את האישיות הייחודית שלו גם לסרט זה, אבל הוא עושה זאת בדרך שאינה כופה את עצמה על הדמות ועל הסיפור, או דורשת בהכרח את תשומת הלב בכל סצנה.
ההופעה של אימבר מעוררת שיח מסיבה אחרת: ייתכן ובארה"ב ליהוק של שחקן שאינו על הספקטרום האוטיסטי בעצמו לתפקיד זה, לא היה מסוגל לעבור בימינו. אני סבור כי שחקן שמצוי על הרצף בהחלט יכול היה לגלם את התפקיד, אולם מבין כי ייתכן ולא נמצא ליהוק מתאים מסוג זה. בכל אופן, אימבר מגדים כיצד יש לגלם דמויות כאלו במאה ה-21: מבלי להדגיש את המוגבלות בכל רגע נתון. חבל שיוצרי "שרוכים", למשל, לא צפו בהופעה הזו בטרם יצרו את סרטם. יחד עם זאת, היו רגעים בהופעה של אימבר בהם היא נראתה לי יותר טכנית מאשר טבעית, דבר המתקשר לבעיה המסוימת שיש לי עם הסרט, גם אם לא עם ההופעה כולה.
לא במקרה השתמשתי במילה "מחושב" ביחס לתסריט ולבימוי. לטוב ולרע, "הנה אנחנו" הוא סרט מחושב ומהונדס מאוד. הדבר בלט לי במיוחד בסצנה שהעניקה את שמה לסרט, סצנה בה אורי צופה בהשתקפות שלו ושל אביו בחלון. הסצנה הזו גם מהווה סוג של השתקפות לסצנה הפותחת את הסרט, והיא חלק ממערך גדול של חזרות על מוטיבים וכפילויות לאורך היצירה. ספיציפית, בסצנה בה המילים "הנה אנחנו" נאמרות התחושה שלי היא שהחישוב, מציאת ההקבלות והמטאפורות הנכונות, גברה על הטבעיות של ההתנהגות האנושית. בלי קשר לכך כי ייתכן בהחלט שזה משהו שאדם יגיד במציאות. משהו בסרט כולו פשוט מרגיש לי מחושב מדי על מנת שאקנה אותו לחלוטין.
זה נכון גם לגבי דברים שאני יודע סביב ניסיון החיים שלי שהם אמינים. למשל, אובססיה לצ'ארלי צ'פלין היא בהחלט דבר שיכול להיות מרכזי בחיי אדם אוטיסט, אבל בסרט זה עדיין הרגיש לי יותר מדי כמו כלי תסריטאי. גם אם מדובר ביתרון שהוא גם חיסרון. לעתים, כמו בסיקוונס אותו שיבחתי קודם לכן וגם ברגעים נוספים, האיזון נוטה בבירור לצד היתרון. במקרים אחרים, התחושה האישית שלי הייתה מעט שונה. ברגעים אלו, גם המוזיקה שהלחין מתאו קורלו, מורגשת מדי ולפרקים משתלטת על הסרט, לא נותנת לו לדבר בפני עצמו. כאמור, מדובר בבעיה אישית שלי. אבל גם עבורי, הסרט בו צפיתי פעמיים, כאמור, הוא הצלחה בשורה התחתונה.
לגבי השימוש בשחקן נוירוטיפיקלי – אולי אני טועה, אבל נראה לי ששימוש בשחקן ברמת אוטיזם שדומה לדמותו של אורי הייתה על סף הבלתי אפשרית, וסביר להניח גם טראומטית (ובשתי סצינות, ממש לא מוסרית). כמובן שניתן למצוא שחקן ברמת תפקוד גבוהה יותר, אבל אני לא בטוח שזה באמת היה נותן יצוג יותר אמין או ראוי לדמות.
טראומתי ????
סרט מעולה לדעתי עוד לא ראית את נפלאות התבונה שם יצאתי טראומטית טוטאלס מהסרט, דווקא סרט זה ממחיש את מה שקורה בפועל, את המנפולציות של אנשי המקצוע על ההורים , למרות שילד לא טוב במוסד , הם ממשיכים לשחק כאילו הוא מאושר , ההורים בטח כלל מאוד כנועים למוסדות לעומת פלפלים צהובים את רואה את פורח ולא בגטו , אבל גםבתפקוד נמוך אפשרלמצוא משהו שכן יוכל להעניק תחושת בית או לחילופין יקדם עם נתוני הפתיחה שלו , האמת שאני לא הייתי סומכת רק על המוסד שידאג לצרכיו , יש שם מספר ילדים הוא לא בן יחיד , אם ההורים בעלי אמצעים שיתנו חיזוקים סייעת או סייע שיקח מדי פעם מחוץ למוסד הסגור , שירגיש את
הטבע את הים , ינגן על איזה כלי או סתם מוסיקה תלוי ברמת תפקוד , צריך להבין איך להעניק רוגע לילד כזה , אם רק בתפקוד נמוך ולא מזיק לעצמו ולסביבה למה לא לצ'פר ,
לתת איזה סוג ספורט שיכול להוציא אגרסיות , לעשות איזה שייט בסירות פלדים , אחרת אתהשמגדל קוף בכלוב וחבל שהאמא לא ראתה את זה בצורה הזו, האבא כן הבין שהשילוב הרגיל כן יאתגר את הילד שלו , פרדוקס בעייתי שהורים גרושים כל אחד מושך לכיוון שלו ולא רואה את טובת הילד.