״אין רשע בעולם״, סקירה

חלק נכבד מן הדיון בסרטו של מוחמד ראסולוף "אין רשע בעולם" (There Is No Evil) נוגע ליחס של הסרט למצב הפוליטי באיראן. הדבר טבעי הן בשל אופיו של הסרט והן בשל סיפורו של הבמאי, שצילם אותו בסתר ובלי אישור מן המשטר. בעקבות זכיית הסרט בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין 2020 נידון היוצר למאסר בפועל על עשיית סרטים, בפעם השנייה בחייו. גזר הדין ניתן במקביל להתפרצות מגפת הקורונה באיראן ושחרור של אסירים מן הכלא עקב התחלואה, מה שהוביל לכך שהוא עצמו לא נכנס לכלא. לעזוב את המדינה אסור מאז מסע הקידום של סרטו הקודם "אדם של יושרה". חרף כל זאת, לצמצם את האמירה של הסרט למציאות האיראנית בלבד מגבילה את כוחו. לא במקרה, כותרת הסרט היא פילוסופית וכללית, גם אם המילה "עולם" נוכחת רק בכותרת העברית.

אגב, הכותרת הפרסית מציינת שאין שטן, לא שאין רשע, מה שמחדד נושא מרכזי הנוכח בכל אחד מארבעת הסיפורים המרכיבים את הסרט: הם דנים במעשה רע ולא מוסרי, אך האנשים המבצעים אותו אינם רשעים, אולי להיפך. כפי שנאמר ב"חוקי המשחק" של ז'אן רנואר: "הצרה הגדולה בעולם היא זו – לכל אחד יש את הסיבות שלו" (סליחה בפני מי שקוראים אותי מצטט את המשפט הזה בפעם המאה). איני יודע אם ראסולוף מכיר את הקולנוע של רנואר, אבל דומה כי לשניהם יש חיבה כלפי בני אדם. לאורך "אין רשע בעולם" הבמאי נותר קשוב לסיבות של כל הדמויות, סיבות שיש להם ביסוס ואינן רק תירוצים. גם אם בסופו של דבר הסרט מעמיד בספק את הבחירות של הגיבורים ולא רק מבקר את המערכת שמאלצת אותם להתמודד עם ביצוע מעשה אלים וקשה מוסרית, או גרוע מכך: להפוך אדישים לביצוע פקודה, כי להם עצמם לא היה שיקול דעת ופעולה אחרת שלהם הייתה מסבכת אותם, כאשר הנזק היה נגרם בכל מקרה.

ראסולוף נוגע בנושאים, אחד מרכזי וכמה משנים, דרך ארבע סיפורים המציגים דרכי התנהגות שונה וגם סגנון קולנועי שונה. הסיפור הראשון מתאר יום שגרתי בחיי גבר איראני. הדרמה נמצאת ברקע ולא ברור מתי תפרוץ. מי שיבוא לסרט בלי ידע מקדים לא יבין מה טבעו של הסיפור הזה עד הדקות האחרונות שלו, מי שקרא תקציר כלשהו של העלילה או ביקורת כנראה ינחש את ההקשר. החוויה חזקה בשני המקרים ובכל מקרה, מי שרוצה צפייה נקייה עד כמה שניתן ביצירה מוזמן להפסיק לקרוא אחרי הפסקה הזו. וכנראה גם לא לקרוא כל טקסט אחר על הסרט, שכן מה שהוא ספק ספוילר לסיפור הראשון הוא נקודת המוצא של הסיפורים הבאים. הסיפור השני מתחיל בסגנון דומה לראשון אבל הופך לסוג של מותחן פעולה, שני הסיפורים האחורונים מלודרמטיים: האחד קרוב לקולנוע האירני הפופולרי המסורתי, האחר משלב את המלודרמה עם שפה קולנועית של קולנוע אמנותי יותר.

החוט המקשר בין כל הסיפורים הוא הוצאה להורג. פרט לסיפור השלישי, הקהל לא זוכה למידע לגבי זהות הנידונים למוות. הדבר לא רלוונטי לדילמה, אף כי הסרט רומז שבחלק מן המקרים מדובר בהוצאה להורג ממניע פוליטי. האמונה כי אין רשע או שטן הופכת גם את ההוצאה להורג של פושע למעשה שיכול להשפיע על מי שמבצע אותו. ארבעת הסיפורים בנויים בסוג של חריזה. הראשון והשלישי מתמקדים באדם המבצע את המשימה המוטלת עליו. הוא לא בהכרח מאמין בצדקתה, אבל הוא אזרח או חייל נאמן למדינה וגם יודע כי על מנת לשרוד הוא צריך לבצע את המטלה. מעבר להכרח, אנו מגלים כי יש שכר בעבור המשימה: עבור האזרח זו עבודה, בעוד החייל מקבל ימי חופש להתאוששות ו/או הטבות בגין ביצוע המעשה, גם אם מדובר בפקודה. החלקים השני והרביעי מראים דמויות של מי שהחליטו כי אינם מסוגלים להוציא להורג בעבור המדינה, למרות שהסרט לא מציג את הדמויות שלהן כמתנגדות לאלימות, או ככאלו שלא מסוגלות להרוג. המחאה שלהם היא נגד ההנחה כי יכול להיות הרג בחסות החוק, הרג שמקבלים עליו תגמול.

הסרט נפתח עם סצנת של הכנסת שק למכונית ויציאה מחניון. במבט ראשון, קשה לדעת מה יש בשק וצופה המורגל בצפייה בסרטים עשוי לשער כי מדובר במשהו לא חוקי, אולי בהעלמת גופה. אולם, מדובר בשק אורז הניתן לגיבור החלק הראשון במסגרת הקצאת אוכל לעובדים במקום עבודתו: כלא שמור. זו אולי לא גופה, אבל במובן העמוק יותר זה כן אומר לאכול על חשבון הרג של אחרים. אך כפי שכתבתי, הגיבור החלק הראשון אינו נבל; הוא איש משפחה והסרט מתעכב על האינטרקציה שלו עם אשתו, בתו ואמו. הוא לא מושלם, אך נדיב. סוג של כל-אדם עם ניואנסים של התנהגות. הוא גם מבצע את תפקידו בעבודה, הוא מקצוען וחלק מן המערכת. מישהו אחר החליט את מי להרוג ומתי. הוא נבדל מגיבורי החלקים האחרים של הסרט שכן הוא אזרח ואינו חייל, ודומה כי אין לו דילמה. גם לא מדובר במקרים בודדים כמו מה שנפרש אחריו. במידה מסיומת, הוא הדוגמה הקיצונית של מה יכול לקרות אם לא חושבים על התוצאות. החלק הפותח כולל הכי פחות דרמה משאר החלקים, אבל הוא לדעתי החזק ביותר ביצירה. שאר החלקים כוללים אלמנטים נראטיביים ששוברים את הריאליזם לכיוון מעשיה, הדומה כי היא אפשרית בעיקר בקולנוע. החלק הראשון כולו ריאליזם. במציאות, אנשים אולי מודעים לכך שמדובר בנושא טעון, אך הם ממשיכים בחייהם.

הנקודה הזו היא חלק ממה שהופך את הסרט לרלוונטי לא רק לאיראן, ואף לא רק למדינות בהן קיימת הוצאה להורג, או להבדיל שירות צבאי חובה (ומדובר בדברים שונים מאוד). ההליכה בתלם היא דבר גלובלי. היעדר ויכוח על דברים כי הם בסדר, או כי עלולים לשלם מחיר כבד על המחאה נגדם, זה דבר בסיסי בכל מקום. כמו גם התנגדות של מעטים לקבל את מה שמוכתב להם. הסרט לא מסתפק בביקורת על הנושא הספציפי, או בשאלה "מה אתה היית עושה". הוא מתאר את החיים של בני האדם סביב ההחלטה, הן בחלק הריאליסטי בפתיחה והם בחלקים האחרים. הסיפור בהם פחות אמין ומבוסס לעתים על כללי הז'אנר, אך בניית הדמויות בהם נותרת אמינה. בכל אחד משלושת החלקים המאוחרים יש מספר דילמות, לא כולן קשורות לנושא ההוצאה להורג.

התוצאה הופכת את ״אין רשע בעולם״ לנוגע ללב ולא רק לסרט עם מסר, מבלי שהדבר מקטין מעוצמת המסר. חלק מהעניין הוא עצם העלת הנושא לדיון, גם אם יראו את הסרט בעיקר או רק מחוץ למדינה שאת המצב בה הוא מבקר. קשה שלא להעריך את התעוזה בעצם יצירת הסרט, אבל גם בהתעקשותו לא להיות נועז ולא לשבור את כל כללי העשייה באיראן. למשל, המגע בין גברים ונשים נותר מעודן גם כאשר הסרט גולש לפסים רומנטיים. החלוקה לפרקים בעלי סגנונות שונים מאפשרת לראסולוף לא רק להראות את הכישרון שלו בסוגי עשייה שונים, אלא גם להצביע על הדמיון בין הז'אנרים ולמקם את עצמו כחלק מן המורשת המפוארת של במאים איראנים אשר בוראים עולמות עשירים באמצעים מצומצמים.