פסטיבל סאנדנס 2022: ״Emily the Criminal״, ״Palm Trees and Power Lines״, ״Nanny״, ״Klondike״, ״Piggy״, ״Speak No Evil״

כדי לסיים את חודש ינואר כמו שצריך, בחרתי לסגור את הדיווחים שלישי מפסטיבל סאנדנס עם פוסט שלישי ואחרון (זה היה הראשון והנה השני). עשרה ימים של פסטיבל קולנוע מקוון, אלא אם התמזל מזלכם או מזלכן להיות באחת מהקרנות הלווין של אירוע הקולנוע העצמאי, שכזכור נאלץ לוותר (גם) השנה על מהדורה פיזית בפארק סיטי שבמדינת יוטה והסביבה. ראיתי רק 20 סרטים הפעם, שניים מהם לא עד הסוף (מתנצל בפני ״Jihad Rehab״ ו-״We Met in Virtual Reality״) ואחד הוא למעשה צפייה חוזרת אחרי שצפיתי בו לראשונה בקאן (״After Yang״ של קוגונדה שהיה ונותר מושלם). אני כותב ״רק״ ומתכוון לזה משום שממוצע של שני סרטים ביום זה ממש המינימום כדי לתקופה כזו פסטיבל קולנוע ולא שבוע רגיל. אבל זה המקסימום שיכולתי בהתחשב בנסיבות, שכללו בין היתר חופש באמצע וימי עבודה מלאים תוך כדי הפסטיבל.

אפשר לומר שזהו עוד חסרון של פסטיבל ביתי, שמצד אחד פתח בפניי אינספור אפשרויות אבל מצד אחר לא הכריח אותי לרוץ לאולם מסויים בשעה מסוימת. הלו״ז הגמיש יצר דילמה קבועה סביב הפנאי שלי, האם לכתוב או לצפות? או בכלל לשוב לעבוד, או שמא לרחוץ כלים. בקיצור, אולי היה נוח מדי הפעם. ויתרתי על המון סרטים שאני בטוח שאתקל בהם בהמשך השנה, וגם תיעדפתי מספר צפיות כחלק מהייעוץ שלי לפסטיבל חיפה גם השנה. בכל זאת, אני מקווה ששלושת הדיווחים שלי, יחד עם שני הטקסטים שכתבתי עבור גלריה של ״הארץ״ בפתיחה ובסיכום, יש בכוחם לתת תמונה מאוזנת ומגוונת של חווית הפסטיבל השנה. כדי להשלים אותה כעת, אספתי שלושה זוכים של במאיות ומולם הצבתי שלושה סרטי ז׳אנר שגרמו לי רמות שונות מאוד של הנאה. נתחיל עם הזוכה המרכזי של הפסטיבל, שאני לא בטוח אם מישהו הימר עליו מראש.

Nanny
מטפלת / אומנת

הסרט האמריקאי העלילתי הטוב ביותר נחשב לגדול הפרסים של סאנדנס, אם כי טכנית הוא מקביל לזכייה בכל אחת מן הקטגוריות הראשיות האחרות – לקולנוע אמריקאי תיעודי, ולקולנוע בינלאומי עלילתי או תיעודי. אולם, צריך לקחת בחשבון כי כאשר נוסד הפסטיבל לפני 31 שנים (או יותר נכון נוסד מחדש כאשר רוברט רדפורד שינה את שמו ל״סאנדנס״), מטרתו המוצהרת הייתה להיות בית לקולנוע האמריקאי העצמאי. כבר אז היו בפסטיבל סרטים תיעודיים, קולנוע של נשים והיצע בינלאומי, אבל הם התגבשו סביב העמוד התווך הראשון לפני שהפכו לכאלה בעצמם. הסרט הזוכה בקטגוריה הזו יכול לקוות לחיים ארוכים, כפי שהוכיח בדיוק לפני שנה ״קודה״ שעדיין צובר תאוצה ויקווה להגביר בעוד שבוע וקצת עם הכרזת המועמדים לאוסקר. משום מה אני לא בטוח שזה מה שיקרה לסרט הביכורים של ניקיאטו ג׳וסו, למרות שיש לו תקדים – הוא הזכיר לי את ״אטלנטיקה״ של מאטי דיופ, בצורה וחלקית גם בתכנים, אם כי הוא ממש לא באותה רמה.

כמו סרטה של דיופ, גם ״אומנת״ מכיל לייט-מוטיב של מים ומהווה משל על הגירה, בעודו מציב במרכז אישה סנגלית הרחוקה מאהוב נפשה וספק נרדפת בידי ישות על-טבעית. עד כאן הדומה, כאשר בסרט הנוכחי עיישה (אנה דיופ) היא מהגרת עבודה מסנגל החיה בניו-יורק. היא מוצאת עבודה אצל משפחה לבנה אמידה בתור מטפלת לילדה שלהם, ואת הכסף שולחת הביתה אל קרובת משפחתה המטפלת בינתיים בבנה של עיישה. האם חולמת לפגוש את ילדה אחרי כשנה לחוד, חלומות בהקיץ ההופכים לחרדות ולסיוטים ההולכים ומשתלטים על הסרט. הקהילה שלה תומכת בה בעוד המעסיקה שלה (מישל מונאהן) ספק מקנאה בקשר הנוצר בין בתה לבין האומנת, המתחילה להאמין כי יישות זדונית ומיסטית פלשה אל חייה. או שזה המצב או שכל הטרדות הרבות הנערמות במוחה הפכו למוחשיות עד מאוד עבורה, ברמה של לוחמה על השפיות.

כפי שכתבתי גם בדיווח שעבר, סרטים המשתמשים בקונבנציות של קולנוע אימה כדי לדון בנושאים חברתיים דיברו חזק מאוד השנה בסאנדנס ולכן אין זה מפתיע שאחד מהם זכה לבסוף. הבמאית מציפה את המסך ברגש מחניק בעודה נעזרת במוסכמות של סרטי אימה, בעיקר עיצוב סאונד ותאורה, ובמוטיבים העל-טבעיים שהיא מפזרת בעלילה כדי להביא אל קדמת המסך את המתחולל בנפש הגיבורה שלה. כיוצרת אמריקאית שמוצאה בסיירה-לאון, ויחד עם השחקנית האמריקאית-סנגלית שלה, ג׳וסו מכסה את הדרמה החברתית על הגירה והחלום האמריקאי בכסות של סרט ז׳אנר, המערב בין מתח ורגעי אימה וחוקר את מהות האהבה האימהית שאולי יש בכוחה לחצות את המימד הפיזי. לכן, השחקנית הראשית היא גם קישור להשראה אפשרית נוספת על הסרט, שכן יש לה תפקיד קטן ב״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל. אלא ששוב מדובר באילן גבוה – ״אומנת״ הוא סרט פחות שלם ומגובש, ברמת הקונספט ובעיקר העשייה, אבל החומרים מהם הוא מורכב ובעיקר המימד הרגשי שלו כנראה דיברו אל לב השופטים.

Palm Trees and Power Lines
עצי דקלים וקווי מתח

הסרט הזה לא היה על הראדר שלי בתחילת הפסטיבל, באשמת התקציר שנשמע לא מקורי במיוחד. פרס הבימוי בתחרות האמריקאית העלילתית ומספר המלצות שכנעו אותי לתת לו צ׳אנס. מצד אחד, האינסטינקט הראשוני שלי התגלה כנכון משום שכבר ראינו סיפורים כאלה בעבר, מצד שני – לא ככה. אז גם הממליצים והשופטים צדקו, אפילו יותר ממני. סרטה הראשון באורך מלא של ג׳יימי דק, המבוסס על סרט קצר שלה, מסמן אותה בתור שם שצריך לזכור דווקא בגלל שהיא מנצחת חומרים לעוסים. קחו לדוגמה את אחד הסרטים העצמאיים המדוברים של השנה החולפת, ״טיל אדום״, ודמיינו אותו מהצד של הנערה. אם אהבתם את עלילת סרטו של שון בייקר, ראו זאת כהמלצה לחזות בדברים דומים מזווית אחרת. אם סלדתם מהסרט והסגנון הקולנועי שלו הוביל אתכם או אתכן לחזור הביתה ישר למקלחת ארוכה בתום הצפייה, כפי שקרה לי, אז הנה בא התיקון.

ליה (לילי מקלרני) היא תיכוניסטית בחופשת קיץ משעממת במיוחד. אמא שלה (גרטשן מול) נעה בין דיכאון במיטתה להתעלמות מהבת שלה כשיש גבר חדש בחייה. ליה מכלה את ימיה עם חבריה: בשיזוף בשמש של החוף המערבי בארה״ב, בחנות דונאטס (אפרופו ״טיל אדום״) ושאר פעילויות שורפות זמן, למשל בסקס חסר משמעות והנאה עם אחד מהנערים בני גילה. אל חייה נכנס טום (ג׳ונתן טאקר), שגילו בדיוק כפול מגילה של ליה בת ה-17. הוא מחזר אחריה בעדינות אך בעקשנות, נפתח בפניה באופן הגורם לה להרגיש מיוחדת וחשובה, ובעיקר מציע לה בריחה מעולמה העגום. אפילו אם תצליחו לנחש לאן זה הולך, ואני לא מתגאה בניחוש המוצלח שלי כי הסרט מספק רמזים עבים, עדיין אי אפשר להסיט את המבט לכל אורכן של 110 הדקות של הסרט.

״דקלים ועמודי חשמל״, אם לנסות תרגום קצת אחר ממה שהצעתי לעיל, הוא כנראה הסרט שביצע בהצלחה הכי גדולה במהלך הפסטיבל את המשימה של הכנסת הצופה אל ראשה של הדמות המרכזית. זה מרשים במיוחד כי הבמאית עושה זאת בלי מניפולציות זועקות מדי וגם בלי קולנוע מהסוג שנחשב לפיוטי, אלא דווקא חותרת לריאליזם ומציעה בילוי ממושך עם הדמויות גם ברגעים אגביים לכאורה. בעזרת בחירות נבונות של צילום ועריכה, היא מצד אחד מכריחה אותנו להישיר מבט אל מה שנראה כמו תאונה שעומדת להתרחש, או ממש מתרחשת בסצנה הקשה בסרט, ומצד שני מגוננת על הדמות הראשית בכל הזדמנות, ואני בטוח שגם על השחקנית. היוצרת כאילו שומרת עליה על הגיבורה מפני המבט השופט, או גרוע מכך, שלנו הצופים. זו הגנה שהעולם לא מספק לה ולנערות כמותה, אבל הקולנוע מסוגל לכך.

בהופעתה הראשונה בסרט, מקלרני הצעירה (אך פחות מהדמות שלה) שקופה כמו שרק בת-עשרה יכולה להיות, אבל קשה לכעוס עליה וקל לרצות בטובתה ולחשוש לרווחתה. השחקנים הצעירים המקיפים אותה טובים אף הם בשידור הפער בין מה שאתה חושב שאתה יודע על העולם בגיל הטיפש-עשרה לעומת איך שהעולם מתנהל בפועל. טאקר הנבדל מן האנסמבל הצעיר הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שעבור האחד ייראו כמו קריפ מבשר רעות ועבור האחרת כאביר המנומש בטנדר המטונף. הוא גם קצת דומה לרוברט פטריק בצעירותו אז מבחינתי הוא היה נבל מהרגע הראשון, אם כי אזכור אותו דווקא כגיבור של קומדיית הקולג׳ המיזוגנית בדיעבד ״100 בנות״. ״כפות תמר ומוליכי אנרגיה חשמלית״ (סליחה הפעם יצא לי שם של להקה) הוא מסוג הסרטים שגורמים לקהל להתפתל כמו מול סרט אימה, אבל אין בו דבר שאינו סביר שיקרה. למעשה הוא ודאי מציאות החיים של הרבה נערות ונערים. אין כאן מסר מהדהד אולי מלבד להשגיח על מי שעדיין חסרי ניסיון להבחין בין טוב לרע.

Klondike
קלונדייק

סרטי דיכאון מזרח-אירופי הם לא רק כמעט ז׳אנר בפני עצמו בשלב זה, אלא גם בני בית בכל פסטיבל קולנוע. על אף שסרט זה קרוי על שם איזור באמריקה המזוהה עם תקופת הבהלה לזהב, הוא מתרחש באוקראינה סמוך לגבול רוסיה ובעשור הקודם, אם הבנתי נכון. זה הסרט השני שצפיתי בו בפסטיבל ובשעה סבירה, כך שאני לא יכול להאשים עייפות או תשישות בכך שלא הבנתי את התמונה המלאה. בקיאות בכל מערכי הכוח והמהלכים בגבול רוסיה אוקראינה, ברמה של זיכרון לחדשות ואקטואליה של קיץ 2014, יכולה לסייע. עם זאת, לרגע לא הרגשתי אבוד או איבדתי עניין, כי הבמאית מריאנה אר גורבך (מקווה שהצלחתי לתעתק) שולטת בקצב ובנעשה ביד רמה. היא זכתה על כך בפרס הבימוי בקטגוריה הבינלאומית לסרטים עלילתיים, וכמו במקרה של הסרט הקודם בפוסט הפרס הזה לא רק הולם – הוא מדגיש מהי הנקודה הכי חזקה של הסרט.

העלילה מתמקדת באישה אוקראינית המסרבת לנטוש את ביתה על אף שכוח צבאי כבר פלש לכפר שלה. היא מצויה בהריון מתקדם ובתחילת הסרט פגז שנוחת סמוך לבית מסדר לה חור בגודל קיר שלם בסלון. התגובה שלה היא לנקות אבק ולשלוח את בעלה לטפל במשק החי שטרם ברח מהרעשים והבלאגן (אזהרת טריגר למי שמתכנן לצפות בסרט – לא כל החיות ישרדו). פיצוצים נוספים יגיעו, כמו גם אחיה הסורר של הגיבורה שהוא לוחם מחתרת, ובהמשך גם חיילים ואיך לא – צירי לידה. ההנחתה הפחות צפויה הייתה זו של נטוס נוסעים באמצע הישימון שכוח האל בו מתרחשת העלילה, אבל מסתדר שזה אירוע שקרה באמת והפך את איזור הקרבות גם למוקד עלייה לרגל עבור משפחות הטסים.

התיאור הזה עשוי להזכיר למשל את ״דונבאס״ של סרגיי לוזניצה, סרט הנע בין האכזריות לאנושיות ובין הייאוש לאבסורד של המצב באוקראינה. או את מהדורות החדשות העכשוויות יותר, בהן הגבול עם רוסיה רוצח אפילו יותר ממה שנראה בסרט. אבל השליטה של גורבך במשך השוטים ותנועות המצלמה הקפדניות הסורקות את השטח, יחד עם השימוש שלה בנוף ובמתרחש במרחק בלונג-שוטים, הזכיר לי דווקא השפעות רחוקות יותר. ספציפית מיוון (אנגלופולוס) או טורקיה (ג׳יילן), כפי שאולי מצליח להעביר הפריים שבחרתי. אבל כשם שהסרט מרשים בפן הקולנועי, או ביכולת של היוצרת להפוך דרמה פוליטית לסיפור אישי, לא מצאתי בשורה בפסטיבל האומללות הזה. אולי אני סתם כבר לא בגיל או במצברוח לסרט פסטיבלים כבד ואיטי שנועד בעיקר לדכא את החיים.

Emily the Criminal
אמילי הפושעת

עוד נוכחות קבועה בפסטיבל סאנדנס היא זו של אוברי פלאזה, השחקנית שמזגזגת בין תפקידי משנה קומיים בסרטים הוליוודיים להופעות ראשיות מאתגרות בסרטים עצמאיים. סאנדנס הוא כמובן פסטיבל הבית של הסוג האחרון, אבל אם הייתי צופה במותחן הפשע של ג׳ון פאטון פורד בלי לדעת שהוא נוצר בתקציב צנוע, או שזה סרטו הראשון מזה תריסר שנים אז היה סטודנט, לא הייתה לי שום דרך לדעת. זאת משום שהסרט נראה נהדר, מבוים היטב בלי למשוך תשומת לב מיותרת לאמצעי המבע וזאת לטובת הסיפור, שמצידו כתוב פשוט מעולה. הסרט כה סוחף ומהנה לצפייה עד כי מבינים כמה הוא חכם ויוצא דופן רק בתום הצפייה, או לפחות כך קרה לי. כמעט שום החלטה תסריטאית פה אינה מובנת מאליה, כשם שהיא דווקא מתבקשת ומקדמת את העלילה. כל סצנה בתורה דוחפת את הגיבורה לכיוונים מנוגדים, בעודה מהלכת על הקו בין חיים מהוגנים ועולם הפשע.

פלאזה מגלמת את אמילי מן הכותרת, שמקוטלגת על ידי החברה כ״אמילי הפושעת״ כבר בסצנת הפתיחה. ראיון עבודה שמתחיל באופן סטנדרטי מתעכב על התיק הפלילי שלה, מכשול שכנראה עמד בפניה בעבר בכל אשר פנתה. אמילי מעמידה את המראיין במקומו ושבה אל העבודה שכן הסכימה לקבלה, בחברת קייטרינג. אלא ששם היא נאלצת להביא מזון אל כל אותם משרדי חברות שלא מוכנות להעסיקה ולהתבונן בברי המזל שחייהם נוחים משלה. הזדמנות עסקית הנקרית בדרכה מתגלה כמפוקפקת מבחינה חוקית, אבל אמילי היא אחת שאם החיים נותנים לה לימונים היא שואלת אותם מה נסגר. ואז הופכת אותם ללימונצ׳לו, אותו היא מוכרת בשוק האפור. בכל פעם שהיא מנסה לעשות דברים בדרך הישר, החיים דוחפים החוצה אל שולי החברה ואל רמה גבוהה יותר של פשיעה. חוץ מזה, יש לה גם אופציה רומנטית בצד הלא נכון של החוק, מה שנותן לה עוד סיבה להישאר שם.

מצאתי במהלכי העלילה של הסרט אמירה נוקבת, גם אם לא חדשה במיוחד, על החברה בכלל ואמריקה בפרט. זה לא רק הקפיטליזם שמכשיל את אמילי אלא המערכת כולה. היא דורשת לימודים גבוהים המכניסים צעירים לחובות, אבל גם מבוססת על תרבות המתמחים (או בשמה האמיתי – עובדים ללא שכר). חברה שבה עבור רבים, להתפרנס בכבוד משמעו להונות או לפחות לכופף את החוק כדי לא להישבר בעצמם. חברה שבה הכתם שהוא תיק פלילי, מסליל את מי שסוחבים אותו לכל מקום אל נתיב הסכנה להרחיבו. הקולנוע האמריקאי הרגיל אותנו שהדמויות הראשיות בסרטים כאלה הם גברים ממוצא אתני מסוים, אז היה מרענן לראות בסיטואציה הזו אישה אסרטיבית, אף היא בת מיעוטים (פלאזה היא חצי פורטו-ריקנית, למי ששכחו). היא מוקפת בדמויות ממוצאים מגוונים שנדחקו אל תחתית הסולם החברתי ותיאלץ לבחור האם היא שייכת לשם. יש עוד כמה הפתעות שבחרתי לא להזכיר, בתקווה שהסרט ימצא עוד מסכים ובקרוב. אני די בהלם שסרטים חצי אפויים, או מעניינים למחצה, מצאו להם רוכשים וזכו להמון אהבה, בזמן ש״אמילי הפושעת״ נותר מיותם בסוף הפסטיבל.

Speak No Evil

לקינוח, צמד סרטי ז׳אנר שלדעתי מתאימה להם התייחסות קצרה יותר. ראשית, משום שעיקר כוחם הוא בתפניות עלילה שיצריך דיון ארוך וזו לא המטרה של דיווחים מפסטיבל. שנית, מכיוון שהן פורשים ספקטרום שלם של הנאה מבחינת מה שחוויתי בסאנדנס השנה – אחד הוא סרט שקשה לבוא בטענות לעשייתו אבל שיעמם וביאס אותי לאללה, בעוד השני היה כיפי ברובו למרות רמת גימור מספקת בקושי.

לשון הרע – Speak No Evil
אם הסרט הזה יגיע ארצה כך אני מציע לקרוא לו כך. אם כי הכי מתאים לו ״אוף, הנה עוד אחד שחושב שהוא האנקה או פון טרייר״ אבל זה קצת ארוך מדי. יש אחד כזה בכל שנה בסאנדנס, בשנה שעברה זה היה ״Coming Home in the Dark״, ובהמשכה אור מצא בו עניין, אז אולי הבעיה אצלי. אני פשוט לא מבין מה מעניין בצפייה בפסיכופט נטול מניע המענה פסיכולוגית קורבן רנדומלי במשך סרט שלם. לרוב אני לא נשאר עד הסוף כדי לגלות האם יש סיבה או שהקיום אקראי ונטול משמעות, כי יש עוד הרבה סרטים לראות. אבל הפעם לחצתי פליי מיד אחרי שנטשתי סרט באמצע אז כבר נשארתי. שזה חבל.

בסרטו של כריסטיאן טאפדרופ, זוג דנים מנומסים עם ילדה חביבה נופש בטוסקנה, פוגש זוג הולנדי עם ילד שתקן בן-גילה, ומקבל הזמנה לבקר את חבריהם החדשים. מסיבות של נימוס או שעמום הם נענים להזמנה ובתירוץ של נימוס, שוב הוא, הם לא פאקינג בורחים משם. לא משנה כמה המצב דפוק או כמה הסחיאדה עולה על גדותיה והנסיונות של המארחים להיכנס מתחת לעורם נעשים כמעט לא נעימים. זה מעין אנטי-מותחן, כי לא ממש קורה כלום (עד הסיום). אנחנו אמורים להישאר בעניין כדי לדעת אם כן יקרה משהו, בסרט שסתם מנסה להתריס ולהרגיז. אני בחרתי שלא לתת לו אפילו את התענוג הזה ובעיקר נחרתי מרוב צחוק מכמה הכל בו טיפשי ונטול אמינות, בצד עשייה קולנועית טובה ויעילה אך ממש לא יוצאת דופן. בעיקר, לא הבנתי מפני מה הסרט מנסה להזהיר. אוי לא, רק לא נימוס! הצילו!

חזרזירה – Piggy
עוד במסגרת סרטי החצות של הפסטיבל, קיוויתי שסרט סלאשר ספרדי עם שם כמו ״חזרזירה״ ירווה את צמאוני לסרט ז׳אנר אמיתי (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט). לא עוד אימה חברתית כמתואר בסרטים הקודמים בפוסט זה, אלא פשוט בידור עשוי היטב, עם או בלי ערך מוסף. קיבלתי בערך מה שרציתי, עם מערכה ראשונה טובה מאוד ופינאלה מדמם ומופרע. הבעיה היא שבדרך לשם צריך לעבור הרבה דברת מהירה ולא הכרחית, לצד רגעים מהסוג שאני אישית לא מצליח לקבל כאמינים אלא אם אלכס דה לה איגלסיה מביים אותם. שזה אומר דמויות המתנהגות כמו בסרט/טלנובלה ולא כמו בשום סיטואציה מציאותית.

‎זה קצת חבל משום שסרטה של קרלוטה פרדה, הפותח אף הוא מסרט קצר שלה כמו הרבה אחרים בפסטיבל, בהחלט עוסק בסוגיות חברתיות ומבקש מאיתנו להיות אמפתיים כלפי הגיבורה שלו – פשוט כי כמעט אף אחד אחר על המסך אינו כזה. מדובר בנערה שמנה שאת הכינוי שלה בפי בני גילה תוכלו לנחש מהכותרת. היא עובדת עם משפחתה בקצבייה ולא רווה נחת גם מהוריה ואחיה הקטן. בזמן שהבריונות כלפיה גוברת לעוצמה די פלילית בעיניי, רוצח סדרתי מגיע אל העיירה שלה ומתחיל לחטוף או לטבוח במקומיים. כולל בבנות כיתתה שהסבו לה את מירב ההתעללות, מה שמעמיד את הגיבורה בדילמה מוסרית. הסרט הופך להיות קצת יותר אפל מאשר מהנה, אבל ככרטיס ביקור שמיועד אל מפיקים כמו האחים אלמודובר, או דה לה איגלסיה עצמו, הוא לגמרי מספק את הסחורה.

All Images Courtesy of Sundance Institute