כישלונות נהדרים – "לילה מלא גשם" ( A Night Full of Rain) של לינה ורטמולר

בניגוד לכותבים אחרים באתר, אני לא תמיד מתמיד בפרויקטים שאני מתחיל. למשל, סדרת הפוסטים "כישלונות נהדרים" כללה שלושה פוסטים בלבד, אי שם בשנת 2017 (ועוד אחד שהוא בעצם מסדרה אחרת, ב-2020). כעת אני מחזיר את הפרויקט, כנראה באופן חד פעמי, על מנת לדון בסרט נוסף שבחודש האחרון הרגשתי צורך לדון בו בזירה רחבה. מדובר בסרטה של לינה ורטמולר "לילה מלא גשם" (A Night Full of Rain) בו צפיתי לראשונה בסמיכות למועד פטירתה של הבמאית בדצמבר האחרון, אם כי בלי קשר למותה. מאז צפיתי בסרט פעם נוספת וההערכה שלי כלפיו גברה. זאת למרות שמדובר בחריג מול הכישלנות הנהדרים הקודמים עליהם כתבתי.

הסרט הזה לא רק נכשל בזמן אמת מכל בחינה (כלכלית, ביקורתית, הדעה של היוצרת לגביו, השלכה להמשך הקריירה), גם לא נתקלתי בטקסטים של אנשים שגילו אותו מחדש או העניקו לו הערכה מחודשת. צפיתי בו כדי לראות כיצד ורטמולר הפכה מבמאית של סרטים פולחן פרובוקטיביים ובמאית-כוכבת למישהי שהקריירה שלה במשבר. גיליתי סרט שממשיך את הקו של הלהיטים שלה, מוסיף להם אלמנטים חדשים ועושה לא מעט דברים בצורה מרתקת, גם אם אפשר להבין תגובות של מי שחושב כי בחלק מהזמן הסרט אומר דברים בצורה מעט ישירה מדי. אני גם יכול להבין את כל מי שחושב שמדובר בסרט וולגרי מדי או לא מוסרי, זה חלק אינטגרלי מן הסגנון והקסם של הבמאית כפי שכבר כתבתי עליה בטקסט קודם. בטקסט הנוכחי אנסה לחדד מספר דברים לגבי הסגנון שלה ולגבי הסיבות לכך שאני חושב כי בכל הזאת, הסרטים שלה לא רק מהנים מאוד, הם גם ערכיים והומניסטיים, בדרכם.

הקריירה של לינה ורטמולר כבמאית קולנוע נמשכה יותר מ-50 שנה (וכבמאית תיאטרון ואופרה אף יותר), אולם היא הייתה במרכז הבמה מבחינת הצלחה במשך תקופה קצרה יחסית במהלך שנות שבעים. היו לה סרטים מצליחים ו/או מוערכים גם לפני ואחרי, אבל כמעט כל סרטי הפולחן שלה וכל הסרטים שזכו בפרסים, הצלחה כלכלית והערכה ביקורתית – נוצרו בשנות השבעים. בעיקר בין שנת 72 לשנת 75, אז פיצחה את הנוסחה שלה להצלחה עם "פיתויו של מימי" והמשיכה עם עוד שורה של להיטים ששילבו פוליטיקה, קומדיה, וולגריות וסאטירה חברתית שיורה לכל הכיוונים. ביניהם "אהבה ואנרכיה", "הכל מוכן ושום דבר אינו עובד", יצירת המופת "סחף חושים" ושיא ההצלחה עם "שבע היפהפיות", שזיכה אותה במועמדות לאוסקר. סרט זה פירסם את שמה בתור במאית עד לרמה בה בשנותייה המוקדמות של תכנית המערכונים ״סטארדיי נייט לייב״ היא זכתה לחיקוי. הקהל הכיר את דמותה.

הסרטים הללו המשיכו להיות מוקרנים בבתי קולנוע (כולל בישראל) בתור סרטי פולחן במשך שנים רבות. לכן, המעבר ליצירה בהוליווד היה הגיוני עבור ורטמולר, אף כי מעולם לא למדה אנגלית. היא חתמה על חוזה ל-4 סרטים עם חברת האחים וורנר, "לילה מלא גשם" היה אמור להיות רק הראשון אך בפועל היה גם האחרון. מעבר לאכזבה קופתית וביקורתית עם צאתו לאקרנים בשנת 1978, ורטמולר לא חשה בנוח עם ההנחיות מצד האולפנים. היא הוציאה עוד סרט איטלקי אחד באותה שנה ואז עברו חמש שנים לפני סרט נוסף שלה. היא חזרה להיות במאית מעניינת במהלך שנות ה-80, אבל ההצלחה הייתה בסדר גדול אחר. הפעם היחידה בה קיבלה מימון "אמריקאי" אחרי הכישלון הראשון היה כאשר חברת קאנון של מנחם גולם ויורם גלובוס מימנה את "קאמורה". זה לא בדיוק האחים וורנר.

גם "לילה מלא גשם" בהפקת חברת וורנר הוא לא בדיוק סרט אמריקאי. הוא אמנם דובר כמעט כולו אנגלית, אבל העלילה שלו נעה בין איטליה וארה"ב ורוב הזמן הדגש הוא יותר על איטליה, גם אם העיסוק הפוליטי של הסרט בכוונה נוגע לדברים ספציפיים הקשורים לכל מדינה וגם לדברים גלובליים. בהחלט יש בסרט הרבה עיסוק פוליטי. הסרטים של ורטמולר הם בוטים ומתריסים בחזית, אבל הם גם תמיד מכילים עיסוק פוליטי מאוד ספציפי, עיסוק אשר נראה שטחי והצהרתי תחילה אולם מתגלה כמורכב. כזה המבקר את כל צידי המתרס, כולל את העמדות שהבמאית לכאורה מזוהה איתן. בנוסף, הפן הפוליטי בסרט משולב עם מערכת היחסים הבין-אישית, כפי שהיה בכל סרטיה המצליחים.

בנקודה זאת יש לציין כי עד כה רימיתי מעט לגבי שם הסרט. כמו רבים מסרטי הבמאית, השם בו הסרט מוכר הוא רק גרסה מקוצרת של השם המקורי: "סוף העולם, במיטה הרגילה שלנו, בלילה מלא גשם" (The End of the World in Our Usual Bed in a Night Full of Rain). אף כי בהמשך הטקסט הזה אשוב להתייחס לסרט בגרסה המקוצרת, נראה לי כי הבחירה בסיום המשפט כשם המקוצר הוא חלק מן ההומור של הבמאית והמודעות שלה לכך כי השמות הארוכים של סרטיה חריגים בנוף. אמנם גשם הוא מוטיב חוזר בסרט ואותו לילה מלא גשם אכן מגיע, אבל החלקים החשובים בשם היצירה קשורים לניגוד שבין סוף העולם למיטה הרגילה.

רוצה לומר, הסרט עוסק גם באירוע הגדול ביותר האפשרי וגם בשגרתי ביותר. אף כי כבר סמוך בתחילת הסרט יש רמיזה לסוף העולם בגלל גשם, דרך כתבת טלוויזיה על גשם חומצי, העיקר בסרט הוא סוף של זוגיות. דבר שדי שגרתי שהוא מסתיים, אבל גם סוג של סוף העולם. כמו כן, הכנסת המילה "מיטה" לכותרת חשובה מאוד, שכן בדרכו זהו סרט על מין. לא שרואים בו הרבה (יש כמה סצנות קצרצרות עם מעט עירום), אבל דנים בו הרבה על מין ועל בעיות בחיי המין. הדבר נעשה בצורה שנראית תחילה כמבודחת, אבל היא מתגלה בדיעבד כמושחזת ואינה חד משמעית במסקנות שלה.

בכלל, "לילה מלא גשם" הוא סוג של גרסת ורטמולר ל"תמונות מחיי הנישואין": מקבץ קטעים מחיי זוג אחד, בדגש על התפרקות מערכת היחסים, כאשר שהשיא הוא ריב ארוך אחד אשר מגיע בלילה גשום. הבמאית מציגה זאת תוך קפיצות בזמנים. הסרט מתחיל בבית בורגני מרוהט היטב בריהוט קלאסי, אמנות ותמונות מן העבר המשפחתי של הגבר, כאשר הזוג נשוי מזה זמן רב. אין ביניהם חילופי מילים כאשר הטלוויזיה כבויה. מנקודת המוצא הזו, הסרט חוזר לפגישה הראשונה שלהם ושב לקפוץ בין שלבים שונים בחייהם, לא דווקא כל הרגעים המהותיים (החלטות גדולות ולידת הבת שלהם לא נמצאות בסרט), אלא כמה פרמגנטים המצביעים על מערכת היחסים הבעייתית כולה.

הפגישה הראשונה של בני הזוג מתרחשת באיטליה, בשנת 1968. ליזי (קנדיס ברגן) היא סטודנטית אמריקאית שמבקרת באיטליה אחרי אירועי מאי 1968. כאשר משתתף בתהלוכה דתית נקלע לעימות עם אישה, ליזי מנסה להתערב וכמעט עוברת לינץ' בתגובה. העיתונאי הקומוניסט פאולו (ג'אנקרלו ג'אניני, השחקן הקבוע של ורטמולר לאורך שנות השבעים) מונע זאת בהיותו היחיד שדובר גם אנגלית וגם איטלקית. כל זה נערך בצעדה בכפר פסטורלי בו יש עימות בין להקת התהלוכה הדתית ללהקה קומוניסטית שעל מרפסת, בסצנה קומית אשר מגחיכה סמלים דתיים.

שני הגיבורים בורחים למנזר נטוש ומעוטר באמנות, שם מתנהל בניהם ויכוח בו פאולו חושף את משנתו: הוא בעד המשטרה בעימות עם הסטודנטים, למרות שלדעתו הסטונדטים צודקים פוליטית והמשטרה מייצגת את הפאשיזם. זאת מפני שהוא אוהב את השוטרים העניים ובז לסטודנטים האמידים, כמו ליזי שבאה מבית עשיר; מאוחר יותר בסרט ייחשף בדרך אגב כי הרקע המשפחתי שלו עשיר ואריסטוקרטי אף יותר. השיחה ביניהם נמשכת זמן רב ופאולו פונה לחיזור יותר אגרסיבי, כאשר נראה שליזי לעתים מסכימה לו ולעתים מסרבת, עד לנקודה בה הדינמיקה עוברת לתקיפה מינית של ממש. זהו נושא טיפוסי לסרטים של הבמאית: כמעט בכל סרט שיצרה באותו עשור, הדמות של ג'אניני תוקפת מינית אישה או ממש מבצעת אונס. עוד על כך בהמשך.

המפגש השני בין השניים מתרחש באטלנטה, כאשר שניהם מסקרים משפט הקשור לטבח במלחמת וייטנאם. הוא מחזר אחריה והיא מסרבת שוב, הפעם בלי מגע פיזי. הוא אומר כי הוא ימצא אותה בכל מקרה. פאולו עוקב אחרי ליזי עד לביתה בסן פרנסיסקו ושם, בסצנה שנראית כמו חיקוי מודע ל"ורטיגו", ממשיך לרדוף אחריה באובססיביות. הסרט יעבור לשלבים מאוחרים יותר בזוגיות שלהם בטרם יראה את הרגע בו היא נעתרת לבסוף לחיזור שלו: אחרי שהוא תוקף באלימות את הגבר עמו היא יוצאת. אני מניח שמן התקציר החלקי של העלילה שציינתי עד כה מובן מדוע סרט כזה מעורר רתיעה היום וייתכן שעורר גם זעם בזמנו. לכן אוסיף בשלב זה שמן למדורה ואציין כי הסרט כולל גם סצנה בה הבת של בני הזוג מבקשת לראות את איבר המין של אביה, סצנה המסתיימת בפאנצ'ליין.

וורטמולר בוחרת בכוונה בתכנים פרובוקטיביים וזה נכון לא רק לסרט זה, שאיני מוצא אותו בוטה יותר או בעייתי יותר מבחינה מוסרית מסרטה "שבע היפהפיות", שמועמדותו לאוסקר הגיעה זמן קצר קודם לכן. בסרט ההוא, הגיבור שמגלם ג'אניני מבצע כמות גדולה יותר וחמורה יותר של פשעים. ככלל, השחקן מגלם בסרטי ורטמולר הקצנה של דמות המאצ'ו האיטלקי: הוא מלא בביטחון עצמי, משוכנע ביופיו ובכך שכל אישה בעצם תרצה בו, הוא חדור אידיאולוגיה פוליטית במוצהר אך לא ממש מקפיד עליה באורח חייו בפועל. הוא גם אינו קשוב לבת הזוג שלו, לבתו, לדודתו ולמעשה לאף אדם. במאים אחרים מציגים דמויות די דומות באור רומנטי, כמאהב כריזמטי. ורטמולר חושפת קודם כל את הצביעות, את הכיעור ואת האכזריות.

זהו לא רק ייצוג של גבריות רעילה. ורטמולר לועגת באמצעות הדמויות הללו להיררכיה החברתית כולה ולציפיות מן הגבר האיטלקי, אולם גם יש לה חיבה כלפיו. בפרפרזה על הציטוט שהבאתי מתוך הסרט: היא אוהבת את הדמויות למרות שהיא מתנגדת למעשים שלהן, כי הן עניות מבחינת המחשבה ודרך התקשורת עם בני האדם. הגברים בסרטיה לא זוהרים, ומשקרים לכל מי שסביבם, אבל יש משהו כן בדרך בה היא מצלמת אותם. היא מראה את האנושות בשיא העליבות שלה, רק על מנת לומר: זהו האדם. אותו צריך לאוהב. אין כאן אישור למעשים שלו (או של דמויות אחרות בסרטים), להיפך. הסרטים די ברורים ובוטים לגבי הרגעים בהם ההתנהגות פסולה. אולם, יש משהו הומני בעיני בכך שלמרות הגינוי ולמרות שהדמויות מוצגות בצורה וולגרית ומגוחכת, הסרטים מנסים גם לייצר הזדהות עמן בחלקים אחרים, להראות לקהל כי משהו ממה שהוא אוהב באחרים או בעצמו יכול להימצא גם באנשים האיומים הללו.

דרך הדמות של ליזי, ורטמולר נוגעת בצורה ישירה יותר בפמיניזם מאשר בסרטיה האחרים. שכן, גם אם הציגה לא מעט נשים איטלקיות חזקות ויוזמות בסרטיה הקודמים, היא רואה את הפמיניזם כמשהו שעולה לדיון פוליטי ישיר יותר בארצות הברית. ליזי צריכה לגשר על הפער בין ההשקפה שלה למשיכה לפאולו, ולעמוד בדילמה שבין השקעה בקריירה להשקעה במשפחה. בדיעבד, הקריירה הטלוויזיונית של השחקנית המגלמת אותה מעשירה את הפרשנות הזו.

ניתן לראות את הסרט כסיפור של זוגיות בעייתית לא רק בין גבר לאישה, אלא בין שתי תרבויות. מצד אחד איטליה המסורתית: מרהיבה ביופיה של האמנות והעיצוב אך קרובה לפשיטת רגל כלכלית ומוסרית בין קתוליות, פשיזם וקומוניזם (ורטמולר הייתה סוציאליסטית בהשקפתה). מצד שני ארה"ב הליברית והמודרנית בחזית, אך גם המחוללת: מלחמות ברחבי העולם, פערי מעמדות והבטחה כוזבת לשיוויון. התרבות של שתי האומות נוכחות גם באזכורים לאמנות איטלקית קלאסית ומול זה לקולנוע הוליוודי. מן הסתם גם הסרט עצמו הוא סרט הוליוודי, שנעשה על ידי במאית איטלקייה עם סגנון מאוד אישי, אשר נראה בוטה מדי מול הרגישות האמריקאית. זה נכון הן בייצוג שלו למין והן בכך שהדיונים הפוליטיים בסרט ישירים לעתים ודורשים ידע מסוים מצד הקהל.

הדרך העיקרית בה הייצוג של שתי התרבויות השונות מתבטא בסרט לא קשור ישירות לעלילה עצמה, אלא לבחירה מאוד מיוחדת בה ורטמולר מספרת את הסיפור. הקפיצות בזמנים לא מוסברות, אבל הסרט מלווה בסוג של מקהלה יוונית: קבוצה של דמויות המתבוננת בגיבורים, מעירה הערות ומתכווחת עם עצמה. הקבוצה מורכבת מגברים איטלקיים שהם לכאורה חברים שלו, ונשים אמריקאיות המכירות אותה. הלעג של הדמויות הללו לא פוסח גם על הצד שלהם במשוואה, והסרט מצידו גם לועג לעמדות שלהם, הנובעות מן המרקם החברתי. יש לציין כי הגיבורים עצמם לרוב לא מודעים לדמויות הללו, הנוכחות איתם לפרקים באותו חלל, אך לפעמים הן כן מודעות ומסתכלות על המקהלה היוונית הזו. אפשר לראותה כסוג של ייצוג של החברה בעיני הגיבורים לפרקים, אולם לפעמים היא פונה רק לקהל הצופה.

באחד מן הרגעים בהם נוצרת אינרקציה בין ליזי לבין הדמויות הנשיות המלוות אותה, הן מהרהרות באפשרות שתבגוד בפאולו עם גבר אחר. אחת מהן מציעה שאולי היא בכלל תשכב עימה ותגלה כי מעולם לא חוותה אורגזמה. המשפט הזה נראה תחילה כהכנסה גסה של היבט לסבי לתוך סרט על זוג הטרוסקסואלי, אולם מנקודה זו בסרט ניתן לשים לב כי אף כי שהקשר התחיל לכאורה בתשוקה גדולה (אם כי לא בטוח שהדדית), בעיות בחיי המין רודפות אותו עמוק לתוך חיי הנישואין. סצנת הסקס הארוכה ביותר בסרט מלווה בתלונות על כך כי המין נראה יותר כמו רוטינה מאשר אקט של תשוקה או עונג. חלק מן העניין זו השגרה וחוסר היכולת לדבר על הקשיים בתחום. בסופו של דבר, חוסר היכולת לתקשר באופן מלא משפיעה על המיניות ולהיפך.

כל הסרט נבנה אל עבר סצנת ריב ארוכה מאוד, שנרמז עליה כבר בפתיחה. האורך של הסצנה הכואבת הוא חלק מן העניין וזו עוד טכניקה טיפוסית לוורטמולר, הנוטה לעתים למתוח סיקוונסים הרבה יותר מן האורך המקובל בסרט מסחרי. זאת מבלי שהסרט מפסיק להיות מסחרי או שנון. אולם, אם לחזור להשוואה לברגמן שערכתי קודם, גם כאשר היא מציגה ריב ארוך אין אצל הבמאית שינוי מהותי בטענות בוויכוח: כל צד נותר תקוע בחוסר ההבנה שלו, אם כי לאורך כל הסרט דומה כי היא זו שתמיד קוראת את המצב מעט טוב יותר.

"לילה מלא גשם" הוא בהחלט סרט מוזר. כמו כל סרטי ורטמולר, הוא דורש מן הקהל נכונות לצפות בסרט בו הגיבורים יעשו מעשים עמן הצופה לא מסכים וזה דבר שהיה מקובל הרבה יותר בקולנוע של שנות השבעים מאשר בימינו. כמו הסרטים האחרים של וורטמולר, הוא מעורר אי-נחת גם מסיבה אחרת: לא ברור מתי צחוק הוא תגובה לגיטימית וממה נובע הצחוק. שכן, הבמאית דואגת לשתולח הומור גם ברגעים הכי כואבים ותוך נגיעה בנושאים "רציניים" והיא גם פועלת להיפך: סצנות שמתחילות באופן קומי הופכת להיות דרמטיות לחלוטין. כמו שלא יודעים איך להגיב לחיים, קשה לדעת איך בדיוק להגיב לסרטים שלה וזה נכון במיוחד בסרט הזה. אבל זה היה גם הכוח של סרטיה שהפכו לסרטי פולחן.

אף כי אני מבין את התלונות האפשריות כלפי "לילה מלא גשם", אני סבור כי ההברקות שיש בו עולות בהרבה על כל חיסרון. לא ברור כיצד הסרט התקבע ככישלון כה צורב בעודו שומר על רוב מה שהפך את סרטיה הקודמים להצלחה. ייתכן והדבר נובע פשוט מתזמון: בעוד החצי הראשון של שנות השבעים היה התקופה בה הקולנוע האפל ו/או בוטה הצליח, בשנים 1977-78 עידן הבלוקבסטרים עמד להתחיל, כמו גם העידן בו הגיבורים של סרטים הם, ובכן, גיבורים.

כאשר וורטמולר הייתה מועמדת לאוסקר, היא הפסידה לג'ון ג. אבילדסן על "רוקי". הוא לא סרט ריקני על גיבור שמנצח כנגד כל הסיכויים, אבל הוא סוג של מנבא את השיבה של הוליווד לסרטים כאלו. ורטמולר הגיעה ליצירה באנגלית בלי כוונה להתפשר על התכנים שלה, שכן קולנוע לא מתפשר זה מה שהעלה אותה לגדולה. אבל ייתכן והעיתוי שלה ושל סרטה היה מעט מאוחר מדי. היא שבה לעשות סרטים פרובוקטיביים ומעניינים בשנות השמונים והתשעים ואפילו יצרה מדי פעם סרטים מעודנים יותר. "לילה מלא גשם" מסמן את תום התקופה בהם הזרם המרכזי היה מוכן לקבל את הסרטים שלה, ולא רק להעריך את דמותה כסמל של אישה יוצרת בתקופה בה מעט נשים קיבלו הזדמנות לביים סרטים.