״מחברות שחורות״, סקירה

לפעמים די בנקודת המוצא של סרט על מנת לעורר התרגשות. "מחברות שחורות" הוא סרט אותו הרכיב שלומי אלקבץ מסרטי וידאו ביתיים שצילם במשך כשלושה עשורים, כמחווה לאחותו ושותפתו ליצירה רונית אלקבץ ז"ל אחת מן השחקניות והאושיות הכי חשובות בתולדות הקולנוע בישראל. איכשהו, מרגיש לי כי ההצהרה הזו לא מעבירה מספיק את הייחוד שלה כאמנית וכסוג של תופעה תרבותית נדירה במחוזותינו. לכן, מובן כי מבט אינטימי עליה מפי בן משפחה שהוא גם שותף ליצירה יהיה חוויה מרגשת. אורון כתב על עוצמת החוויה בדיווח הראשוני שלו על הסרט מפסטיבל קאן, והכתיבה שלו משקפת גם את המחשבות שלי. אולם, יש מקום להרחיב.

אלקבץ הוא קולנוען חכם ונועז והסרט שהוא הרכיב, ביחד עם העורכת ז'ואל אלקסיס, הוא לא רק מבט מקרוב על בת המשפחה והיוצרת, אלא גם יצירה קולנועית מחושבת שפונה גם לדיון בסרט עצמו בכמה רמות. "מחברות שחורות" מורכב משני סרטים באורך מלא שיוצאים כעת לקולנוע בהפרש של כמה שבועות. היצירה היא כמובן מכתב אהבה של אח לאחות, שנחשפת בסרטים באור אחר. היא גם הרהור על טבעו של הקולנוע בכמה זוויות שונות ויצירה אישית מאוד במוצהר, אך גם כזו אשר יש בה גוון גלובלי היוצא גם מגבולות העצמי. זהו פרויקט מרגש מאוד בראש ובראשונה, אך הערך שלו ממש לא מסתיים בחוויות המפגש הראשונית או בגעגועים שהיצירה מעוררת. מדובר באירוע קולנועי נדיר, בהקשר של הקולנוע המקומי ובכלל.

הסרט אינו ביוגרפיה שגרתית או מסודרת של חיי רונית אלקבץ. מי שמחפש סקירה של תולדות חייה, או את כל הסרטים הבולטים בהשתתפותה, לא ימצא אותה כאן אלא רק ברמיזות ובבניית המכלול דרך רגעים פרטיים. למעשה, כל אחד מחלקי היצירה מתכתב ובונה מחדש סרט אחד שהאחים אלקבץ יצרו כבמאים שותפים. החלק הראשון, "מחברות שחורות – ויויאן" (שיוצא לאקרנים כעת) מכיל קטעים נרחבים מסרטם המשותף הראשון של האחים בתור במאים – "ולקחת לך אישה". החלק השני, "מחברות שחורות – רונית" (שאמור להגיע לאקרנים בחודש הבא) עוסק בסרט "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", הסרט המשותף האחרון של היוצרים ומה שסגר את טרילוגיית ויויאן של האחים אלקבץ. אלא אם מוספים כעת את "מחברות שחורות" כחוליה נוספת בסרטי ויויאן, סוג של יצירה מלווה אשר מהווה מבט עמוק יותר, הן על דרך היצירה והן על האמירה של הסרטים לגבי המשפחה הספיציפית וכלל החברה. כל אחד משני חלקי המחברות השחורות מתכתב עם הסרט "העלילתי" בדרך אחרת, ולמעשה מדובר בצמד סרטים שהם ללא ספק משלימים, אולם כל אחד מהם מורכב בצורה שונה ומעביר חוויה שונה.

הדבר מתחיל בשמות של שני החלקים השונים. ברמה הפשוטה ביותר: הסרט הראשון קרוי על שם דמות שרונית אלקבץ גילמה וביימה, והוא מתמקד גם בקריאה של הסרט בתור יצירה בדויה. החלק השני קרוי על שם השחקנית/במאית עצמה, ועל פניו מציג מבט ישיר ואינטימי יותר בשנים האחרונות לחייה, אפילו כסוג של סרט מאחורי הקלעים. אם כי זה מרגיש יותר כמו סרט מאחורי הקלעים שהוא הניגוד לכל סרט מאחורי הקלעים שאי פעם ראיתי. "ויויאן" הוא חלק שהנרטיב בו שבור ומתעתע במתכוון ורוב המשחק של אלקבץ עם הקהל נמצא בחלק הזה. זאת בעוד במהלך "רונית" דומה כי המבנה המורכב והמחושב של הסרט קורס בכוונה לטובת תיעוד כרונולוגי יותר, ארוך יותר וערוך פחות. בדיוק כפי שויויאן היא לא רק הדמות הבדיונית, היא גם רונית אלקבץ השחקנית, גם האמא של צמד היוצרים, ואולי גם סוג של סמל תרבותי שהוא כעת גדול יותר מן האנשים אשר יצרו אותו. שכן, הסרטים של שלומי ורונית אלקבץ בסופו של דבר נצפו ועוררו שיח בארץ ובעולם.

"מחברות שחורות" מציג למעשה סיפור משפחתי דרך ערבוב של כמה סוגים שונים מאוד של קולנוע. יש את "ולקחת לך אישה", סרט מתוסרט ומצולם בו שחקנים מגלמים לכאורה דמויות בדויות; יש את צילומי הוידאו הביתיים אשר שלומי צילם לאורך שנים רבות, בלי כוונה שייחשפו בסופו של דבר מעבר למעגל הפרטי. יש גם את הסרט התיעודי בו אנו צופים, הבונה מחדש סיפור אחיד לכאורה מכל החומרים בדרך מסורתית יותר ותוך חלוקה לפרקים המוקדשים לבני המשפחה השונים: האם, האב, הבת, הבן. מתקיימת זליגה תמידית בין סוגי הקולנוע. מבטים של הסרט הבדיוני לחומרים הביתיים. שיחה פרטית בין שלומי אלקבץ לבני המשפחה שלו שהופכת לפתע לחלק מנרטיב גדול יותר. יש גם שימוש נרחב ויצירתי בקריינות למסגור מחדש של הסיפור, המאפשרת לשלומי אלקבץ להפוך בדיעבד לבמאי גם של הדברים הלא-מתוכננים המתרחשים בקולנוע.

הדבר בא לידי ביטוי ברגע אחד שלכאורה אין לו משמעות גדולה: שוט שגרתי של רחוב בפריז הופך לרגע למשהו מתוכנן, כאשר שלומי אלקבץ מוסיף לו בדיעבד הוראות בימוי אשר גורמת לרחוב לציית לו, כאילו הוא מביים את המציאות עצמה. בדרך כלשהי, זה מה שהוא עושה: הוא נפגש עם שחקן לצורך גילום תפקיד, אבל הוא לא אומר שהוא נפגש עם השחקן שמגלם את המקבילה של אביו בסדרת הסרטים – הוא אומר שהוא נפגש עם אבא. המציאות והבדייה אחת הן. בד בבד, יש גם הבדלים: בעוד סרטי ויויאן עוסקים באישה המבקשת לעזוב את בעלה ואת ביתה, צילומי הווידאו הביתיים מראים אישה שנותרה בזוגיות ממנה היא לא ממש מרוצה. הזוגיות הזו נראית על המסך, כאשר בסרטים הביתיים והפרטיים ביותר, דומה כי הבמאי מלא כבוד והבנה לדמות של אביו, לכאורה הנבל של סדרת הסרטים אילו קוראים אותה באופן פשטני.

סוג נוסף של קולנוע נוכח בסרט. המוזיקה שכתב ברנרד הרמן ל"ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק הוקלטה מחדש עבור והיא מלווה ומכתיבה את אופיו הסרט, ועל הדרך מעלה באוב סרט מתח הוליוודי שצובע באופן אחר גם את סרטו של אלקבץ. "ורטיגו" הוא לא רק קלאסיקה קולנועית, הוא גם סרט על אובססיה לאישה, ניסיון להבין דמות לא מובנת, מעקב אחר דמות חמקמקה, ניסיון לחוות מחדש קשר עם אישה מתה, ובעיקר צלילה בלתי פוסקת לתוך מעגל של אבל. כל הרבדים של הללו צצים בסרט זה לא כעלילה רומנטית, אלא כסיפור על אח המבקש גם להיאחז בקשר עם אחותו וגם למנוע את מותה. המוות מוצג לו כגורל מוכתב מראש, כפי שנמסר לו על ידי חוזה עתידות. הקהל בסרט צופה בידיעה כי רונית אלקבץ נפטרה. על רקע צילומים ישנים, שלומי אלקבץ מדבר על הבשורה לפיה אחותו תמות, וסצנות מעקב נוסח היצ'קוק מוקדשות הן לרדיפה שלו אחרי הידיעה והן לבריחה ממנה. כל זה נעשה דרך ריאליזם מאגי הקשור גם לזהות אתנית מזרחית וגם לקולנוע עצמו – כמנבא את המציאות וכמנצח את הנבואה.

הקולנוע מנצח גם את המוות. הדימוי שנלכד בסרטים, המקצועיים והביתיים, מציג רונית אלקבץ חיה ונוכחת. הוא מציג צדדים חדשים באישיות שלה שנראים רק בסרט זה. לא מדובר רק ברגעים בהם היא מדברת בחופשיות על חוויות קשות מחייה ומחיי המשפחה, חוויות שעיצבו את יצירתה. מדובר בכל שנייה בה היא נוכחת בסרט באופן שצריך לחסל סופית כל דימוי חד-מימדי שלה בקרב הקהל. כן, היא מזוהה עם תפקידים מלודרמטיים ואפלים, אבל יש בה גם הרבה צחוק, הנאה מן הרגע, ועידון.
הסרט מלא אינטימות לא רק כלפי דמותה, אלא לכל בני המשפחה. אך הוא גם מצליח לייצר סביבה הילה מיוחדת. אולי זה היסוד הבלתי מוגדר שהפך אותה לא רק לשחקנית טובה, אלא גם לאוחזת במושג המופשט "כוכבת", שדומה כי בפועל הוא נדיר מאוד בקולנוע המקומי. ייתכן וזה רק המבט האוהב של אחיה מאחורי המצלמה, מבט אשר מסתכל עליה לפרקים בתור חצי שני אידאי, ולפרקים בתור אישה פרקטית. הפרקטיות והאנושיות השברירית של רונית צצים בחצי הראשון, כלומר ב"מחברות שחורות – ויויאן", אך זה מתבצע במנות קצובות. ב"מחברות שחורות – רונית" זה כבר הופך ליסוד המרכזי, ולכן גם המחברת השנייה היא זו שהמבנה שלה פחות מוקפד ויותר לוקח את הזמן עם כל סיטואציה, כמו מתקשה להיפרד.

הסרט מציג יומני וידאו שצולמו בעיקרם בישראל ובצרפת, אבל גם בחלקים מאוד חשובים במרוקו. יש בכך דיון בעיסוק של שלומי אלקבץ בזהות של יוצאי מרוקו בישראל: בין ארץ המוצא, הארץ בה נולדו ובה הם חיים, והרצון לחיים בארץ תרבותית יותר. בין הערבית המודחקת, העברית של הפשטות בארץ, והצרפתית הקשורה הן לעבר והן לעתיד. שוב כמו ב"ורטיגו" רבוי המעגלים, הזהות של האחים מצויה במעגל טבעי בין דירת ההורים הצנועה בישראל, לבין פריז האמנותית לכאורה שם הם שבים אל אותה דירה. אבל יותר מכך זו פריז פרטית, חלל לחלומות של שני האחים. חלל בו הם יוצאים מדירת ההורים, אבל בעצם ממשיכים לעסוק בחיי ההורים כל הזמן, דרך האמנות. הסרט הזה מתרחש גם בין החללים, מתרחש גם במה שלא נראה בו. למשל, המוות עצמו. למשל, הצלחות מקצועיות אחרות של רונית אלקבץ.

במידה אחרת, הסרט כמעט כולו מורכב מקטעים אשר נחתכו מתוך הסרטים שיצרו האחים אלקבץ, חומר מלווה אשר הוא לא חלק מן הסרט הרשמי. הצילומים מ"ולקחת לך אישה" הם בעיקר אלו אשר בסוף לא נכללו בסרט, אך גם בהצגת מה שיצא מן הסרט נחשף המהלך שלו. מוצגת גם האכזבה מכך כי בזמנו, "ולקחת לך אישה" זכה לביקורת בישראל ומציג את רונית אלקבץ מתווכחת עם הביקורת הזו, לכאורה לא מקבלת דעה שונה או יכולת של מבקרים שאינם באים מן התרבות או המגדר שלה לשפוט את הסרט. לתחושתי, פחות מקום מוקדש בסרט למקרים בהם הביקורת כן חיבקה אותה, כי הדבר פחות קשור ליסוד האבוד אשר מתבקש להיות משוחזר ביצירה.

הסרט עוסק לא רק בגעגועים לאחות, אלא גם למה שהיא ייצגה וניסתה להעביר: ביסוס מקום לזהות המרוקאית-ישראלית בתרבות, וגם מחאה נגד קיפוח נשים באותה קהילה. אלו דברים שייתכן ויש בהם סתירה, אבל למעשה הם הולכים יחד. חלק מרכזי ביצירה של האחים אלקבץ, ביחד ולחוד, הוא השמת דברים בפני הקהל באופן שלא יוכל להתעלם ממנו. כולל בסרט "עדות" שביים שלומי אלקבץ ורונית רק הופיעה בו. לכן זה מעניין כי הסרט "שבעה", החוליה האמצעית בטרילוגיות ויויאן, לא זוכה כלל לדיון ב"מחברות שחורות", אף שהוא הצליח יותר מקודמו, "ולחקת לך אישה". דומה כי שלומי אלקבץ מבקש וגם מצליח בסרט החדש להחיות את הסרט הישן ולתת לו את הכבוד והמקום הראוי לו בסיקור הקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים. אך זוהי לא המטרה העיקרית שלו.

המטרה העיקרית היא עיבוד מחדש של הקשר עם אחותו: להחיות את האהבה, לנסות להתמודד עם האובדן. לשלוט במה שקרה דרך אמצעי הקולנוע, דרך עריכה מחדש וסיפור מחדש. אלקבץ משיג את זה, גם משום שהוא למעשה סיפר משהו מן הסיפור המשפחתי שלו מחדש בסרטים הקודמים. הוא משיג את זה גם מפני שהוא אולי צילם את חומר הגלם באופן אינסטינקטיבי, אבל ברא אותו מחדש ביד אמן ביחד עם העורכת ז'ואל אלקסיס, שלא במקרה אני חוזר על שמה הן בפתיחה והן בסיום – הכישרון שלה בעשיית סדר בדרך בה חומרים מסוגים שונים מתחברים יחד נוכחת לא רק בסרט זה. לסיום, רק אציין כי הדיון בסרט עדיין לא מוצה, לתחושתי. אני זקוק לעוד ציפיות על מנת לצלול לעומקו, אבל גם זקוק להפסקה של פרק זמן מסוים. אף על פי שלא הכרתי את רונית אלקבץ באופן אישי, משהו במפגש עם הסרט דורש ממני גם לקחת מרווח זמן, שכן בסופו של דבר האינטנסיביות הרגשית שלו היא חלק מרכזי בחוויה עבורי.