״שון כבשון: הרפתקת חג המולד״ ו״רובין עם הכנפיים״, סקירת נטפליקס/ארדמן כפולה

נטפליקס ממשיכה להיות בית נוסף לקולנוע קצר, אבל כמו תמיד עם מבול התוכן שמשוגר אצלה מדי שבוע, גם לכל התוספות החדשות באיזור הזה של הקטלוג אנחנו בסריטה לא תמיד מספיקים להגיע בזמן. לפעמים צריך איתות רציני כדי לפנות את הזמן הדרוש ואכן בשבוע וקצת האחרונים התווספו בזה אחר זה שני סרטי אנימציה קצרים, כחצי שעה כל אחד, עם אותה חותמת איכות – הלוגו של אולפני ארדמן (Aardman). על אף שענקי האנימציה הבריטיים מספקים מזה יובל שנים סרטים קצרים לרוב, משום מה שני החדשים שלהם מקוטלגים בנטפליקס בתור ״ספיישל טלוויזיה״, כלומר לא סרטים ולא סדרות. אולי זה קשור לעלילות המתרחשות שתיהן בחג המולד, באמת שלא לגמרי הצלחתי להבין. אבל העיקר שהם שם ולא כלואים ב-BBC אלא זמינים בכל העולם במקביל.

כיוון שאני בכל זאת כופר בשלטון האלגוריתם אתייחס אליהם כאל מה שהם, סרטים קצרים ומונפשים. זאת למרות עוד התעלמות מופגנת שלי, מאינספור התכנים המהונדסים לעייפה בנושא חג המולד שנטפליקס מתקשטת בהם בסוף כל שנה אזרחית. אבל במקרה הנ״ל, אחד הסרטים לאו דווקא מעמיס יותר מדי חשיבות על החג שנוצרים אוהבים לנפנף בו כקולנועי כל-כך, והשני הוא של מותג שחביב עליי מספיק בכדי לצלוח את החגיגיות המאוסה. שניהם יחד מספקים כשעה של צפייה נחמדה לכל המשפחה, עם או בלי קשר רגשי לתכנים קודמים של ארדמן או היחס האישי לכריסמס. הם גם יכולים להתפרס על פני סוף שבוע שלם אם הטף שלכם ושלכן בגיל של אינסוף צפיות באותה חצי שעה שוב ושוב. נתחיל עם המדבר והמזמר ונעבור אל הצמרירי המהמהם.

רובין עם הכנפיים
Robin Robin

עלילת הסרט היא מעין אגדה אבל לא בהכרח כריסמסית בעיניי, שמתחילה עם ביצה המתגלגלת אל פתחה של משפחת עכברים. למרות הרבה פיות רעבים מחליט האב היחידני (אדיל אקטר במקור, ערן מור בדיבוב לעברית שהוא בהחלט אופציה) לגדל את הציפור אדומת החזה הבוקעת מן הביצה כילדתו לכל דבר ועניין. הוא ועכברוניו מלמדים אותה להתגנב בשקט אל בתים של שני אנוש כדי לגנוב פירורים, אבל רובין (ברונטה קרמייקל / יהלי אלעד) היא בכל זאת ציפור. היא מצטיינת יותר במשיכת תשומת לב ומסבכת את משפחתה פעם אחר פעם, עד תקרית שמפרידה ביניהם.

במסעותיה של רובין לגילוי עצמי היא פוגשת ציפור מסוג אחר, מגפאי (עקעק בעברית), המדובב בידי ריצ׳רד אי. גרנט הנפלא או תומר שרון הנהדר אף הוא בגרסה העברית. גם הוא מתמחה בלקחנות וילמד אותה את דרכיו בזמן ששניהם מנסים לא להיתקל בחתולה. אם כי בתור צופה קיים הרצון שזה דווקא יקרה משום שמדבבת אותה ג׳יליאן אנדרסון (או לימור שפירא, לפי בחירתכם). יש מצב שאנדרסון החליפה סוכן ומאז מופיעה בכל דבר, בעיקר בנטפליקס? אני בעד כמובן, זו לא תלונה, כמה שיותר ממנה יותר טוב.

כמצופה מן האולפנים שחתומים על ״מרד התרנגולים״, ״וואלאס וגרומיט״ ו״שון כבשון״, אם למנות כמה כותרים ידועים, אנימציית הסטופ-מושן משובחת ומקלה על היווצרות האפקט הקומי כמו גם על חמידות יתרה. אך בניגוד לכותרים שהזכרתי, הטקסטורות המודגשות בסרט הזה מזכירות יותר בד מאשר פלסטלינה. רשימות המדבבים בכל השפות יעידו על קיומו של טקסט, בניגוד להרבה סרטים של ארדמן, ויותר מכך – יש אפילו שירים. יותר נכון דקלומים או זמזומים, שחולפים אחרי שורות בודדות במקום להתפתח לנאמברים מוזיקליים. כיוון שלי באופן אישי היה די והותר מזה השנה, נשמתי לרווחה בכל פעם ששיר מיצה עצמו מהר והעלילה חזרה להיות במוקד.

יוצרי הסרט הם דניאל אוג׳רי ומייקל פליז, שיצרו כמה קצרים בעבר ביחד ולחוד, אבל ככל שמצאתי זו עבודתם הראשונה תחת השמיכה החמימה של אולפני ארדמן. מחד, זה מסביר את הייחוד בהשוואה לסרטים קודמים של האולפן, למשל מבחינת השימוש בטקסט ובטקסטורות. מאידך, זה מבטיח סטנדרט אנימציה גבוה והסרט בהחלט עומד בכך, לפחות בעיניי. הדמויות מתוקות, הסיפור פשוט אבל לא מטופש, ותחושת הסכנה בסצנות מסוימות או הכמיהה הבולטת של כל דמות ודמות מורגשים היטב.

במובן זה, אפשר למצוא בסרט גם עיסוק לא לגמרי שגרתי לתחומו בנושא רב משקל – אלה שאין להם לעומת אלה שיש להם. ועוד בתקופת חג המולד, שככל הזכור לי היה פעם גם חג של צדקה ונתינה, ולא רק ערימת קיטש קפיטליסטית כפי שהוא מוצג בקולנוע היום. המסרים על זהות ושייכות כבודם במקומם, כמו גם המסע המעצים של רובין להבנה עצמית ושל משפחתה לקבל אותה כפי שהיא ולהיעזר ביתרונות שלה במקום להכניסה למשבצת לא מתאימה. אבל מוסר ההשכל הכי יפה ונכון של הסרט מבחינתי נוגע להדגשת המניעים של מי שאפשר להסתכל עליהם בתור ״עניים״ ובכך לשכוח בטעות שגם הם בני אדם. או עכברים וציפורים, במקרה הזה.

שון כבשון: הרפתקת חג המולד
Shaun the Sheep: The Flight Before Christmas

נעבור אל הסרט החדש יותר ובעל האנימציה הארדמנית הקלאסית יותר מבחינת החומרים, המראה ועצם השייכות למותג מוכר. יצא שאני קצת ״כתבנו לענייני שון כבשון״, כי סקרתי את הסרט המעולה באורך מלא ומוקדם יותר השנה כתבתי על המשכו המוצלח רק קצת פחות. אני לא מתבייש להחזיק את דסק הכבשון בסריטה ועובדה היא שצפיתי ביצירה החדשה מבית חוות מוסי בוטום מיד כשהפכה לזמינה ביום שישי האחרון. אשוב ואדגיש שזה אינו סרט שלישי באורך מלא בעלילות שון וחבריו, אלא כחצי שעה של הרפתקה חדשה (כפול ומכופל מאורך של פרק רגיל בסדרה שהתחילה הכל). קחו את זה בחשבון אם תשבו לצפות בחברת ילדים או ילדות שמורגלות ברמת קשב מסויימת ברגע שמופיעות על המסך הכבשים ושאר הדמויות האהובות.

כבר בפתיחה אפשר לדעת שמדובר בספיישל-חג משום שהתרנגול הקבוע של תחילת כל סיפור מוחלף בתרנגול הודו. משום מה זה הצחיק אותי נורא עוד לפני שנרקמה העלילה ולאורך הסרט הפרעתי מספר פעמים למהלך יום העבודה התקין בחדר הסמוך בגלל שלא הפסקתי לצחוק בקול רם. חזרה לעלילה, מתברר כי גם כבשים עוטות סוודרים מקושטים לכבוד החג, בשעה ששון וחבריו מקשטים את האסם ברוח הכריסמס. ביטזר הכלב, שחוטף בסרט הזה כמו שספק אם חטף בעבר ויום אחד יתבע את כולם להערכתי, מסדר לכבשים גרביים למלא בהן מתנות. אבל גודלן הצנוע לא מוצא חן בעיניי שון, שלפי החישוב שלו, יותר גרב משמע יותר מקום למתנות. במקביל, החוואי הקלולס ביותר באי הבריטי מתכונן אף הוא לחג ושם פעמיו אל יריד חוצות, אליו יתנקזו כל הדמויות. שם הם יפגשו משפחת משפיעני רשת שצריכה ללמוד שלקח לגבי בילוי הזמן המשותף שלהם. טימי הטלה אמנם נשאר באותו גיל לאורך השנים משום מה, אבל הזיכיון עצמו צועד עם הזמנים ולכן מכיל הפעם בדיחות על יוטיוב ועל בית חכם (כלומר עדיין מאחר בערך בעשור).

מה בעצם פשר החיבה וההערכה הבלתי נגמרות שלי לתוצרי ״שון כבשון״? זה שילוב של כמה גורמים שאת רובם אפשר לסכם בתחושה כי זה ״סרט מצוייר של פעם״. האנימציה הממוחשבת מצויה אמנם בתקופת פריחה ופופולריות חסרת תקדים בעידן הדיגיטלי, כמו גם עצם היכולת של יצירות מונפשות להגיע לקהלים רחבים ומגוונים, למשל דרך נטפליקס. אבל בכל השפע הזה אני מוצא פחות ופחות את מה שהתחבב עליי כילד בסרטים שקראנו להם מצויירים לא משנה באיזו טכניקה נוצרו – קסם האנימציה עצמו. הצדקה נרטיבית וצורנית לשימוש במדיום הזה והיצירתיות שהוא מאפשר. ״שון״ תמיד מספק את הסחורה בכל החזיתות הללו ועוד, בעיקר האחרונה.

יתרון מובנה של המותג בכלל והסרט הזה בפרט הוא האוניברסליות של קארטוּן דובר ג׳יבריש המסתמך על בדיחות ויזואליות, אבל ספציפיות ברמה שמתגמלת היכרות עם הדמויות והבנת בדיחות חוזרות. לדוגמה, ההמהום הקבוע של החוואי (״הו הו!״) מתקשר הפעם לתחפושת שלו כסנטה קלאוס וקריאתו המפורסמת הדומה. דוגמה נוספת היא הידיעה שבשלב כלשהו הכבשים יתחפשו באופן מאוד לא משכנע לחבורה אנושית, ואז ההנאה והצחוק המתפרץ כשזה אכן מתרחש. יש גם רפרנסים לסרטי חג מולד אחרים, למשל ״שכחו אותי בבית״, והרגשה כללית שכל צופה יחלץ משהו אחר מן החוויה בהתאם לגיל ולמטען התרבותי עימו התיישב לצפייה.

בימוי האנימיצה של סטיב קוקס (שאחראי לכמה וכמה מפרקי הסדרה) משובח ומלא דמיון, במיוחד בשימוש של הדמויות בחפצים והפיכתם לדבר מה שונה מן הייעוד שלהם. התסריט של מארק ברטון וג׳יילס פילברו הוא בית ספר לפרמיס ופיי-אוף, קשירת קצוות וגרימת סיפוק. לא שזה מפתיע כשמדובר בשני כותבים בכירים, שניהם כבר תרמו לסדרה אבל הראשון והוותיק יותר מזוהה גם עם סרטים מחוץ לטריטוריות ארדמן (נגיד ״פדינגטון 2״) וטלוויזיה בריטית בכלל. מצד שני, ברטון הוא גם תזכורת שארדמן יכולים לאכזב, שכן הוא אחד החתומים על התסריט של ״הקדמונים״. כנראה שעם שון כבשון קל יותר להצליח, אבל בכל זאת שווה לחגוג כשזה קורה, כמו במקרה הזה.