״יד האלוהים״, סקירה

פאולו סורנטינו הוא במאי המייצר סצנות גדולות מן החיים, כאלו שעומדות בפני עצמן גם במנותק מן הסרט. כמספר סיפורים, הוא מודע לכוח שלו ולהיותו מספר טוב של סצנות בודדות. אף כי סרטיו מציגים נרטיב לינארי, הדגש הוא לא על האופן בו סצנה מובילה לסצנה הבאה, אלא על הדרך בה הן מצטברות יחד לחוויה אחת על ידי התכתבות אחת עם השנייה בחווית צפייה מצטברת. כתוצאה מכך, יש לעתים משהו מתעתע בצפייה הראשונה ביצירות שלו, לקולנוע ולטלוויזיה. בהרבה מקרים נראה תחילה כאילו אין ממש סיפור כולל, או מסר ליצירה, ואכן סורנטינו הואשם בידי מבקריו בהעדפת הסגנון על פני התוכן. בסופו של דבר, ברוב המכריע של המקרים זה אינו המצב.

סרטו החדש "יד האלוהים" (The Hand of God), שיוצא כעת להקרנות בקולנוע ובקרוב יגיע לנטפליקס, הוא דוגמא טובה הן לכישרון של סורנטינו בבניית סיקוונסים בודדים נהדרים והן לאפקט המצטבר שהם מייצרים בסיום הצפייה. גם למבנה הלכאורה-רופף של התסריט יש הסבר: הסרט הזה הוא כולו סוג של זיכרון המביט על התקופה בה נער החל להתעצב כאדם וכאמן. אף כי אין חזרה להווה בסרט, התחושה היא של מבט ממרחק מסוים של זמן, באופן שהופך חלקים מחווית הנעורים למיתוס פלאי. סורנטינו חוזר בסרט הזה לצלם את נאפולי, העיר בה גדל. כמדומני, מאז סרטו הראשון כבמאי, "אדם אחד יותר", הוא לא התמקד בעיר. גם אם רמזים לעיר, או לפחות לקבוצת הכדורגל שלה, המשיכו להופיע בסרטיו.

הסרט מתמקד בחווית ההתבגרות של נער בשם פבייטו (פיליפו סקוטי), בני משפחתו ושכניו, ויש רמזים לכך כי פבייטו הוא סוג של גרסה כלשהי של סורנטינו עצמו, עם הבדלים בינו לבין הבמאי האמתי אך כמה חוויות ביוגרפיות מוצגות בסרט. חלק ניכר מן החוויות קשורות לדת של פבייטו שדומה כי היא משותפת גם לסורנטינו. אני לא מדבר על הקתוליות, למרות שזו בהחלט נוכחות בכל יצירות הבמאי וגם בסרט הזה. אני מדבר על דייגו ארמנדו מראדונה, הכדורגלן שסורנטינו משלב אזכורים שלו ברבים מסרטיו אבל סרט זה חוזר לראשית האמונה. החל מציטוט מדברי הכוכב לפני פתיחת הסרט והצהרה חד משמעית לגבי היותו הכדורגלן הגדול בכל הזמנים. הדבר מבסס את הסרט כבעל מימד דתי רוחני, ומיסטיקה נוכחת אף היא בסרט, כמו גם נסים. אולם, אצל סורנטינו העיסוק בדת תמיד משולב בעיסוק עם הטמא ומה שנחשב לבזוי או בוטה מדי. לכן יש בסרט גם פשעים, מריבות ויחסים לא הולמים מסוגים רבים. אך גם את המקומות האפלים ביותר בסרט עוטפת אותו תחושה כלשהי של פליאה מעצם הקיום.

מראדונה מתפקד גם כדרך לתחום את זמן ההתרחשות. העלילה מתחילה כאשר המעבר של הכדורגלן הארגנטינאי אל נאפולי הוא בגדר שמועה חסרת סיכוי ואירועים מן הקריירה של מראדונה ממשיכים להיות נוכחים לאורך הסרט ברגעי מפתח. כולל אירוע ״יד האלוהים״ שהעניק לסרט את שמו, אף כי הוא התרחש כאשר מראדונה ייצג את נבחרת ארגנטינה ולא את הקבוצה הנאפוליטנית. האירועים בקריירה של מראדונה המתוארים בסרט נפרשים על פני כשלוש שנים, אולם הסרט מרגיש כאילו הוא מתאר תקופה קצרה יותר. למעשה, תהליך הגדילה בסרט הוא כמעט בוודאות קצר יותר. אבל את סורנטינו לא מעניינת עקביות. בפועל, החוויות נצברו אולי על פני פרק זמן מסוים, אך יש משהו אינטנסיבי בדרך בה הן נשמרו בזיכרון. הסרט מציג את תהליך ההתבגרות כחוויה אינטנסיבית, הכוללת רגעים קומיים, כמה סכנות, חוויות מיניות ראשונות שחלקן מפתיעות וחלקן נוגעות בטאבויים, וגם התעוררות של רצון לעשות סרטים, בלי ידע מספיק רחב לצורך כך.

עוד לפני שאנחנו פוגשים בדמותו של פבייטו, הסרט מתחיל עם נאפולי עצמה כגיבורה, דרך מבט של המצלמה המתקרבת לעבר העיר. בשיא ההתקרבות נחשף רכב שנדמה כאילו הוא נוסע להלוויה. משם הסרט עובר לפקק תנועה ארוך, דרכו מתחיל סיפורה של פטריציה (לואיזה ראניירי), הממתינה לאוטובוס ועולה על טרמפ שמבטיח לה נס אבל מסבך אותה עם בעלה. פטריציה מתגלה כדודתו של פבייטו והוא מאוהב בה. תורמת לכך גם העובדה שלא תמיד אכפת לה כי הוא, או אחרים יראו אותה בעירום. היא כנראה סובלת מהפרעה נפשית, אבל היא רק הופכת את עצמה ליותר קסומה בעיני הנער, אשר חש כי מין קיים סביבו בכל מקום אבל הוא גם רחוק ממנו. בעיקר כאשר אחיו הגדול עמו הוא חולק חדר מתחיל להצליח בתחום.
אבל גם בלי מין, יש הרבה יופי ועניין בחייו של פבייטו הצעיר. המשפחה שלו לא עשירה אך בורגנית מספיק על מנת לקיים אירועים משפחתיים בנקודת תצפית בולטת על העיר והים, מה שיאפשר לגיבור לפגוש מבריח סיגריות שיהפוך לסוג של מנטור עבורו בעסקים מפוקפקים. דרך אודישן של בן משפחה אחר לסרט של פליני (מקור השראה/השוואה לסורנטינו), הוא יגלה את הקסם של הקולנוע וכאמור, מראדונה.

ההורים של פבייטו אומנם תומכים ובעלי חוש הומור, כמו גם חיבה להנאות הקטנות של החיים, אך הנישואין שלהם עוברים משברים לצד האהבה. את אמו של הגיבור מגלמת תרזה סאפוננג'לו והיא עושה עבודה טובה, אבל מי שמבריק כהרגלו הוא טוני סרבילו בתור אביו של פבייטו. סרבילו, שגילם הרבה גברים בעלי כוח בסרטים של סורנטינו, מגלם הפעם גבר שמצד אחד מנסה לשדר כוח ומאידך הוא נתפס שוב ושוב בעליבותו ובכך שהוא אינו בדיוק מנהיג או סמכות גדולה. יש לסרבילו פחות זמן מסך מאשר בחלק מן הסרטים האחרים שיצר עם הבמאי, אך זהו תפקיד החושף צדדים אחרים ביכולת שלו כשחקן. בעיקר כאשר המשברים צפים ועולים בסרט, באופנים אותם לא אפרט על מנת לא להרוס.

כסרט אשר מותח את הזמן של סצנות בודדות, אפשר להתייחס אל ״יד האלוהים״ כמעט כמו אל אוסף סיפורים קצרים ופרקים. ככזה, מטבע הדברים לא כל הרגעים חזקים באותה המידה, אף כי קשה לי לחשוב על סצנות שהייתי מוותר עליהן לחלוטין, אלא יותר על מקומות בהם ניתן היה לחתוך קודם לכן. בעיקר מקומות בהם הוולגריות של הסרט הולכת מעט רחוק מדי, גם אם וולגריות כמוקד משיכה היא יסוד מהותי בכל סרטיו של סורנטינו. בטח בסרט הזה, בו הבמאי לא מציג אנשים מבוגרים עורגים ליופי צעיר, אלא נער העורג למיניות שנראית לו כבגרות שהוא טרם השיג.

אם לפנות להשוואה הקבועה אל פליני, הרי שסרט זה הוא המקבילה של סורנטינו ל"זיכרונות" (Amarcord) של אותו במאי בן ארצו, סרט שגם הוא עסק בגדילה בעיר המוצא וגם הוא היה וולגרי במיוחד. אלא שבניגוד לסרטים קודמים בהם סורנטינו שאב מבנה עלילתי שגרר השוואות לפליני, התחושה שלי היא שבמקרה זה התוצאה של הבמאי העכשווי היא הטובה יותר. בטח בכל הקשור לאופן בו כל הרבדים כן מתחברים בסופו של דבר לסיפור אחיד, לדיוקן לא רק של רגעים שנחרתו בזיכרון, אלא של מספר דמויות מורכבות שעוברות תהליך.

מאחורי המצלמה, סורנטינו עובד כאן לראשונה מזה פרק זמן ארוך במיוחד ללא הצלם הקבוע שלו, לוקה ביגאזי, כאשר מי שמחליף אותו זו דריה ד'אנטוניו, שהייתה בצוות הצילום של חלק מן הסרטים הקודמים. לכן נשמר רוב הזמן של סגנון דומה הנותן דגש לצבעים חיים, אם כי דומה כי בסרט הזה יש פחות שוטים עם תנועות מצלמה וירטואוזיות. ניתן לייחס זאת גם להתבגרות מסיומת של סורנטינו כבמאי, שהגיע לבסוף לשלב בו הוא מספיק בוגר על מנת לייצר סרט על התבגרות. סרט עם נופים מרהיבים ודימויים סוריאליסטיים ייחודים, שהמסך הגדול עושה עימם חסד וכיף לצלול לתוך העולם שלו – הן ברגעים בהם הוא מתאר מבט ראשון על אמנות, ספורט, או נשים, והן ברגעים בהם יש מגע עם צדדים פחות נעימים של החיים.

כאמור ומבלי לגלות פרטי עלילה רבים מדי, מדובר בסרט אשר מתחיל חזק אבל משתפר בחלקו השני. אולי יהיה מקום לניתוח נרחב יותר של הסרט בעתיד, כולל המהלכים בסיום. אבל הסרט הזה מרגיש יותר כמו דבר שצריך לחוות בהשתאות ולאו דווקא לנתח או להסביר. הוא מתאר תהליכים נפשיים בקווים כללים, אבל נותן הרבה מקום לתחושות ולחוויות המגע הראשוני עם יופי או עם כל מראה לא שגרתי. ייתכן וניתן לראות בסרט זה תמונת מראה לסרטו של סורנטינו "יפה לנצח", כאשר רומא בעיניי אדם זקן הופכת כאן לנאפולי בעיני נער.

ייתכן גם ו״יד האלוהים״ הוא עוד חולייה בהרבה יצירות החוזרות לאחרונה לשנות השמונים בנוסטלגיה, יחד עם תחושה כי צריכה לבוא התפכחות מסוימת לגבי התקופה. אולם, סורנטינו לא יבצע את התהליך עד הסוף, כמו נער שרוצה להאמין שמראדונה הוא אלוהים לא רק על מגרש הכדורגל. דומה כי בסרט זה, מראדונה אכן נשאר קדוש ולא אנושי, כי ככה הדמות הראשית חווה אותו. אלא שהצדדים הפחות אלוהיים של מראדונה נמצאים בתודעה, כמו גם ההכרה בכך כי גם פליני אינו האלוהים של הקולנוע, או שהאהבה הראשונה היא לא בדיוק משהו אידיאלי שיכול להישאר לעד.