״אלאניס מוריסט: Jagged״/״משוננת״, סקירה

לא תמיד אני כותב על סרטים תיעודיים על אמנים או מוזיקאים, למרות שיש לא מעט כאלו והסיבה לפופולריות שלהם ברורה. אולם השיח סביב סרטה של אליסון קליימן, ״Jagged״ מסקרן לדיון בכמה סיבות. תמצאו אותו בשם העברי "אלאניס מוריסט: Jagged" ב-VOD של HOT ושל yes או "משוננת" בסלקום tv. הסיבה הראשונה הוא האלבום המצליח בו הוא עוסק, אלבום אשר הקשבתי לו לא מעט בנעוריי, כמו רבים מבני דורי. הסיבה השנייה היא שאלאניס מוריסט, מושא התיעוד של הסרט, יצאה בגלוי נגד הסרט אחרי שראתה ראף-קאט שלו. זאת אף על פי ששיפתה פעולה עם הבמאית לאורך היצירה.
פערים בין מושא התיעוד לבמאי הם לא דבר נדיר וקליימן לא מחויבת לחבב או לשרטט דיוקן מחמיא של האנשים אותם היא מתעדת. הקריירה הלא ארוכה שלה כוללת סרטים על האמן אי ווייוויי והפוליטקאי סטיב באנון, וקשה לי לדמיין אדם המעריך את שניהם. אולם, אין ספק שהסרט הזה בא מתוך ההערצה למוריסט, וקליימן אף סיפרה בראיונות שהאלבום בו עוסק הסרט היה הראשון שרכשה והוא עיצב את טעמה לאורך השנים. בכל מקרה, הסרט מספר את הסיפור של האלבום באופן טיפוסי להרבה סרטי תעודה מוזיקליים וייתכן והסכסוך לגביו נוגע גם לקולנוע תיעודי באופן רחב יותר.

לפני כן, קצת למי שלא מכיר. האלבום ״Jagged Little Pill״ יצא בשנת 1995 והיווה את אלבום הפריצה של מוריסט בת ה-21 לקהל מחוץ לקנדה. הוא אחד מן האלבומים הכי מצליחים אי פעם: ה-14 במכירות בכל הזמנים, השני במכירות של זמרת (בעבר היה בעשיריה הפותחת של האלבומים, והאלבום הכי נמכר של זמרת). אף כי מוריסט הוסיפה להקליט אלבומים וליצור מספר להיטים לאורך השנים, הוא לנצח יהיה האלבום הכי מוכר שלה. הייתי מציין גם שהוא עובד למחזמר בברודווי, אבל זה לא כל כך נדיר. בערוצי המוזיקה חרשו על הקליפים שיצאו לשישה מן השירים מתוכו באופן שהפך את מוריסט גם לפנים מוכרות. לאלבום הייתה גם משמעות תרבותית: הוא הביא קול נשי בוטה ולא מתנצל למיינסטרים. אומנם בשנות התשעים היו עוד מספר זמרות רוק (מלוות כמעט תמיד בלהקה של גברים) ששידרו זעם ושרו שירי נקמה, אבל מוריסט בעלת המימדים הדי צנועים נראתה אותנטית יותר בהגשה, וגם במילים שהיו בעלות ערך ספרותי. אף על פי שייתכן וההגדרה שלה לאירוניה גרמה לכשלונות רבים במבחני ספרות.
היה גם את הסינגל הראשון ששוחרר מן האלבום, "You Oughta Know" – שיר מלא בזעם לחבר-לשעבר שחי בזוגיות חדשה, כולל תיאור מילולי של אקטים מיניים באופן שבדרך כלל אסור להשמיע ברדיו. השיר הפך לסמל של שחרור נשי הן בזעם והן בדיבור על מיניות, או לפחות כך נדמה לי ממרום השנים ובתור מי שאינו אישה. בתקופה הנוכחית הוא נראה גם כעדות מן העבר לאופן בו החברה קיפחה נשים גם בתוך מערכות יחסים, מבלי להתייחס לכך כי מוריסט הייתה מאוד צעירה כאשר כתבה אותו. הזעם של השיר גם הוביל להרבה כתבות לאורך השנים ואפילו לפרק בסדרה "תרגיע" בשאלה "על מי השיר". הזמרת עצמה לא מגלה ובזמן אמת אמרה שהיא לא בטוחה כי הבחור שהשיר נכתב עליו יודע שהוא הנושא של השיר וזה בסדר מבחינתה. זה לא מנע ממספר גברים מבוגרים בהרבה ממוריסט להודות בכך שייתכן והם ההשראה, כולל אחד מפורסם שהסרט החדש גם מזכיר אותו בשם. לסקרנים, התגובה של מוריסט בסרט לכך היא שהיו לה עוד הרבה בני זוג והיא לא מבינה למה מסמנים דווקא אותו.

אבל מסמנים דווקא אותו כי הוא מפורסם. וזה גם אולי חלק מן המקור לשבר בין מוריסט לבין המתעדת. מוריסט כתבה את שירי האלבום ביחד עם המפיק גלן בלארד במשך כשנה. היא כתבה/אילתרה טקסטים אישיים ובלארד, מפיק מוזיקלי בכיר מאוד בזמנו, הלחין בזמן אמת. חלק מן ההקלטות הללו מצאו את דרכן לאלבום בלי הרבה שינויים. זה אלבום מאוד אישי עבור הזמרת מן הסתם. עבור העולם, הוא גם משהו אחר. יש מתבגרים, אולי גם במאית הסרט, שלמדו דרכו משהו על הדרך בה מערכות יחסים (וגם אקטים מיניים) עובדות. הוא נהפך לסמל לדיכוי, לזעקת נגד השליטה הגברית בעולם. בימינו, זה מה שמוכר. וסקס תמיד מוכר, בטח כאשר אנשים מפורסמים מעורבים בכך, בייחוד עם זה שובר את הדימוי שלהם. כאשר חוזרים לאלבום היום, חוזרים גם לדרך בה התעשייה ניצלה נשים צעירות וילדות. בעיניים של היום חשוב לבחון מחדש את ראשית הקריירה של מוריסט, שהוציאה שני אלבומי פופ מתקתקים בקנדה סביב גיל 15, בעודה משווקת תמידית של נערה תמימה וקלילה. בסרט היא מדברת על כך שהיא נוצלה מינית בידי אנשים רבים בתעשיית המוזיקה בקנדה בגיל הצעיר. באקלים בו אנו חיים, הפרט הזה אקטואלי מאוד ואולי הוא גם עוזר להבין משהו מן האלבום. והוא בטח מהותי בסיפור של קליימן מספרת – סיפורו של האלבום כמציאת קול אישי מול הניצול ומול עולם שלא מבין.

קליימן סוג של משחקת משחק כפול. מצד אחד היא מבקרת את העיתונות בזמנו על כך ששאלה למה היא כל כך זועמת ומדוע התקשורת התמקדה באותו זעם (רוב שירי האלבום, כולל הלהיטים האחרים, לא זועמים). מצד שני היא מדגישה את הרכילות בעצמה ואף כי חלק ניכר משירי האלבום האחרים מושמעים בסרט, המשמעות שלהם כמעט ולא עולה לדיון מעבר לשאלת היופי שקיים במילים של השיר ״Ironic״, גם אם חושבים שהשם שלו הוא הדבר הכי אירוני בו. בסופו של דבר, קליימן מציגה את היחס של התקשורת למימד הסנסציוני באלבום כחלק מן הבעיה. אבל היא די עושה את אותו דבר, עם הבונוס של נתינת מקום נרחב יחסית לדברים שאומרת מוריסט בעצמה. זה מה שרוב הסרטים התיעודיים אודות מוזיקה ואמנות בכלל עושים: לא מספרית סיפור חדש ולא מתמקדים יותר באמנות עצמה, אלא מתמקדים בהד התרבותי שהיצירה הותירה. במקרה זה, האלבום בכלל ושיר הנושא שלו בפרט הם סוג של מייצגים של תקופה, והבחירה הקלה של הסרט היא להדגיש את זה בסיפור.

דבר נוסף אשר זוכה לדגש רב בסרט הוא סיבוב ההופעות שליווה את האלבום. הוא זוכה לזמן מסך רב יותר מכתיבת השירים וההקלטות הראשוניות ולמעשה תופס חלק מרכזי בסרט, בעוד הקלטת הליווי לחלק משירי האלבום עם מוזיקאים מפורסמים – בקושי מוזכרת. מסתבר כי סיבוב ההופעות הזה גם קשור לנושא של היחסים בין המינים, כאשר מוריסט הופיעה עם הרכב ליווי על טהרת הגברים ובחלק מן הזמן הם פעלו לפי הסטריאוטיפ של כוכבי רוק במפגש עם מעריצות, נקודה שמוריסט לא מגיבה עליה אבל בטח מעוררת בה אי נחת. ההתמקדות בסיבוב ההופעות אכן מלווה בעיקר את הנגנים ורק בין השורות מוריסט מדברת על כך כי למעשה היא חיה יותר משנה בלי בית קבוע, נודדת ברחבי העולם וזוכה למימדי תהילה מפלצתיים. יש בדבריה בסרט עוד הרבה מקודמות שניתן היה להרחיב בהם – שוד אלים שעברה מוזכר כבדרך אגב, הפרעות אכילה שפיתחה נמסרות כעוד צורה של דיכוי (קריאה בשיריה באלבום הזה ובאלבומים אחרים מראה לא מעט אזכורים לכך), אבל יש פחות דיון באופן בו היא התגברה עליהן.

מעבר לדברים שבראינות, קיימים גם שירי האלבום וגם הם יכלו להיות נושא לדיון מעמיק יותר. דומה כי הסרט בורח מעומק לטובת הכותרות הנוחות והנושא החם. למשל, הזעם באלבום מופנה לא רק לגברים, אלא גם כלפי הורים שדוחפים להצלחה וכלפי החינוך הקתולי, ואם מחפשים בפינצטה ניתן למצוא לכך התייחסות חולפת בסרט. באופן אישי, בעקבות הסרט שבתי להאזין לאלבום ולאלבום הנוסף של מוריסט לו האזנתי בנעורי (Supposed Former Infatuation Junkie, אני לא מתכוון לתרגם את זה) ואני חווה אותם באופן שונה בתור אדם בוגר. אם בזמנו חשבתי שהיא בחורה חזקה שמבטאת את עצמה בחופשיות מרשימה, כיום אני רואה באלבומים אקט טיפולי עבור הזמרת שמתמודדת עם קשיים נפשיים וייסורי מצפון. אולם, ייתכן וגם זה סיפור שאני משליך את האלבום ולא מה שמוריסט עצמה חוותה. ייתכן והרתיעה שלה מן הסרט קשורה לא רק למימד הסנסציוני שבו ובדגש על התכנים המיניים, ייתכן והוא נעוץ בכך כי כל מושא לתיעוד בסרט תעודה מפקיד את הסיפור שלו בידי מישהו אחר. האדם האחר רואה סיפור שונה תמיד ולא יספר את הסיפור כפי שהמתועד רואה אותו, כאשר ההערצה למתועד יכולה להגביר את הפער ולאו דווקא לספק קידום מכירות.

בסופו של דבר, הסרט החדש לא מספר את הסיפור של מוריסט כפי שהיא אולי הייתה רוצה לספר אותו. לדעתי, ניתן היה לעשות סרט טוב יותר – עוד דיון בשירים, למשל. אולי השוואה רחבה יותר לזמרות באותה תקופה. אבל ספק אם ניתן היה לספר את הסיפור כפי שאלאניס מוריסט חוותה אותו. מאידך, ייתכן והיא סיפרה את העיקר בצורה מוצלחת מאוד בשירי האלבום עצמו. כמו בכל סיפור, לא תמיד כל הקהל ישים לב לכל הפרטים ובעצם כל אחד ייקח מן הסיפור משהו אחר.