סקירה משולשת: ״הקופסה השחורה״, ״תיק קוליני״, ״מבצע יקינתון״

שלושת הסרטים אותם אני סוקר בפוסט זה באים משלוש ארצות שונות, מתרחשים בשלוש תקופות שונות, וגם דוברים שפות שונות (אנגלית היא לא אחת מהן, למעט משפטים ספורים פה ושם). כל אחד מן הסרטים גם מתאפיין בטון שונה למדי וגם במסר שונה. אולם, שלושתם מספרים סיפור מאוד דומה: במסגרת העבודה שלו, גבר מקבל משימה הדורשת חקירה מסוימת. הוא לא נדרש לבצע חקירה מעמיקה במיוחד ולמעשה הבוסים שלו מעדיפים שהוא פשוט יסיים את העבודה כמה שיותר מהר. אלא שהגיבור רוצה לדעת את האמת. מהר מאוד הוא מגלה שהאמת לא נוחה לגורמים חזקים ממנו בעבודה, וגם לאנשים הקרובים לו ביותר, כולל בני משפחה ו/או פרטנרית רומנטית. ככל שהוא ימשיך במסע שלו לחקר האמת, הוא מסכן את עצמו ויותר מכך – אנשים אחרים. אבל הוא לא מתכוון לוותר או להיכנס לספוילרים כבר בפסקת הפתיחה.

הסמיכות של הסרטים היא עניין מקרי. שני הראשונים יוצאים להקרנות מסחריות בארץ השבוע (אם כי אחד מהם צץ בהפצה חלקית בתקופות הקורונה) והשלישי זמין בנטפליקס כבר כמה שבועות. בנוסף, המבנה העלילתי שלהם אינו חדש בקולנוע והוא למעשה די נפוץ בתחום סרטי הבלש. באופן ספציפי, יש בו משהו אשר מזכיר את תת-הז'אנר של "סרטי פרנויה", שהתפתח בקולנוע האמריקאי בשנות השבעים. תקופה בה יוצרי קולנוע פחות סמכו על הממשל, ששיקר והסתבך במלחמה בווייטנאם ובהמשך גם נתפס כמושחת בפרשת ווטרגייט. על פניו מקבץ הסרטים הזה המופיע בזמננו עשוי להצביע על חזרה של הפרנויה, הפעם כתופעה אירופאית בימים בהם תיאוריות קונספירציה (או תיאוריות נכונות) וחדשות כזב צצות מכל הצדדים. זה לא לגמרי המצב ולמעשה אני אפילו לא יכול להגדיר את כל הסרטים כסרטי פרנויה בדיוק. בכל זאת, כל אחד מהם הוא די מקרה בפני עצמו ולכן אתייחס אליהם בנפרד, גם אם בקצרה.

הקופסה השחורה
Boîte noire / Black Box

מסע החקירות שלנו מתחיל בצרפת עם סרטו של יאן גוזלן, היחיד מבין הסרטים אשר מתרחש פחות או יותר בימינו (במידה ומעולם לא הייתה קורונה). פייר ניני מגלם את את מתיו, חוקר תאונות תעופה צעיר עם מומחיות בשחזור הקלטות סאונד וירידה לפרטים. בשל ריב עם החוקר הוותיק בצוות, כאשר מטוס נוסעים גדול מתרסק בהרי האלפים הוא לא נקרא לזירת התאונה. מאוחר יותר, אותו חוקר ותיק נעלם ומתיו מוקפץ לנסות לחלץ משהו מן הקופסה השחורה, שעות ספורות לפני שהוא אמור להציג את המסקנות במסיבת העיתונאים. מתיו אכן מספק את הסחורה ומוצא הסבר מניח את הדעת להתרסקות, באופן שהופך אותו לגיבור היום לשעה קלה.

מתיו ממשיך לחקור על מנת לסגור את כל הקצוות וכאמור, דברים לא בדיוק מסתדרים. או ליתר דיוק, מסתדרים טוב לחלק מן הקולגות והחברים של אשתו, נעמי (לוּ דה לאז'). מה שנראה כמו רגע של פריחה מקצועית הן עבור מתיו והן עבור זוגתו מוטל בספק כאשר מתיו צולל עומק יותר הן לתוך הקופסה השחורה שמצא והן לתוך דברים אחרים שכולם לוקחים כמובנים מאליהם לגבי ההתרסקות, או האופן שבו מטוסים מקבלים אישורי בטיחות. בינתיים, יותר ויותר גורמים אומרים למתיו להפסיק לחקור. ובעצם מה בדיוק קרה לאותו חוקר ותיק?

"הקופסה השחורה" לא ממציא את גלגל המטוס בשום שלב מבחינת הנרטיב או בניית הדמויות. אבל זה לא אומר שהוא אינו מפתיע, הן בכיוון אליו הולכת העלילה והן ברמת הביצוע. זהו סרט משויף היטב, החל בסצנת פתיחה אשר מראה מה קורה במטוס בסמוך להתרסקות. סצנה תמימה למראה שתוצג מחדש באופן שונה ועם פרטים חדשים במהלך העלילה מספר פעמים, בדומה לשיחה תמימה בין שני אנשים ברחוב בסרט "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, אולי גדול סרטי הפרנויה. גוזלן, אשר גם כתב את התסריט בצוותא עם ניקולא בווה וסימו מוטאירו, בתוספת תרומה של ג׳רמי גז, מודע היטב למקור ההשראה וזה ולמקורות השראה נוספים. הסרט שלו מתנהל בקצב מתגבר ומה שנראה כמו דרמה סבירה בהתחלה, הופך לסרט מתח אפקטיבי בחציו השני.

כמו כן, מבין כל הסרטים בסקירה זו, הוא היחיד שעוסק בפרנויה מנקודת מבט של ״אין עוד על מי לסמוך בעולם של ימינו״. הקשר בין בעלי ההון לממשל ולקידום מקצועי בגופי בקרה הוא עניין טבעי בסרט כמו ברית אינטרסים, גם אם רוב האנשים מניחים שזה לא יוביל לקורבנות בנפש. האופן בו הסרט בנוי מתרכז באישור מטוסים, אבל יש גם טונים הרומזים למסלולים מקוצרים גם ברמה רחבה יותר, למשל בנושא היחס לסביבה או היחס למהגרים בצרפת. "הקופסה השחורה" הוא לא ממש סרט למבקרים ואין בו כוכבים עבור הקהל הישראלי, כך שהוא עשוי ללכת לאיבוד. אולם, גם המבקרים וגם הקהל עשויים להיות מופתעים ממנו לטובה בתור סרט שמבצע את העבודה שלו היטב.

תיק קוליני
The Collini Case

מצרפת לגרמניה, תוך נסיעה קצרה אחורה בזמן אל תחילת שנות האלפיים. אדם איטלקי בשם קוליני (פרנקו נרו) נכנס לסוויטה במלון יוקרה על מנת לראיין את האנס מאייר, אחד מן התעשיינים הבכירים בגרמניה. הוא רוצח אותו בדם קר ומסרב להסביר מדוע או לתקשר עם הסביבה. עורך-דין חסר ניסיון, ממוצא טורקי (אליאס אמבארק), מתמנה לסניגור הציבורי ולוקח על עצמו את התפקיד עוד לפני שהוא מבין כי הלקוח שלו לא משתף פעולה וכי הוא מכיר את המנוח. בילדותו התיידד העו״ד עם נכדו של האנס מאייר, שלקח אותו תחת חסותו ומימן את השכלתו. חוץ מזה הוא עדיין בקשרי ידידות פלוס הטבות מדי פעם עם נכדתו של המנוח, מי שירשה את האימפריה שלו ושרויה באבל על הסב האהוב והחם. מיקום העלילה בעבר הקרוב נעשה גם על מנת להתאים את העלילה לשנים המתאימות, בדרך לטוויסטים שלפחות אחד מהם לא נועד להפתיע: זה קשור לגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, אם כי לא קשור באופן ישיר ליהודים.

את הסרט ביים מרקו קרויצפיינטר על פי רומן מאת פרדיננד פון שיראך, עורך דין גרמני בכיר וגם מחבר רבי מכר בעלי אלמנטים בלשיים ומשפטיים. הרומן תורגם לעברית בשם "פרשת קוליני" והתרגום לשם קצת שונה לסרט נראה לי תמוה. גם מפני שהטריילר הישראלי כולל לצד ציטוטים מביקורות על הסרט גם מה שנראה כמו ביקורת על הספר. בכל מקרה, פון שיראך שאב השראה לספרו מפרשה משפטית אמתית, שכמו בספר/סרט כוללת בסופו של דבר שלוש תקופות וחוקים: בזמן מלחמת העולם השנייה, בשלהי שנות הששים ובתחילת שנות האלפיים. מה שאין בפרשה האמתית הוא את קוליני, או רצח המתרחש בהווה. משמע, רוב רובו של הסרט לא בדיוק קשור לסיפור האמתי ועושה רושם כי יש גם לא מעט הבדלים בין הסרט לרומן. זאת לאחר ששלושה תסריטאים שונים (כריסטיאן זוברט, רוברט גולד ויאנס פרדריק-אוטו) עברו על התסריט.

התוצאה היא כנראה הסרט הכי מסחרי מבין השלושה בפוסט זה, גם בגלל העיסוק בעבר הגרמני וגם בגלל שבסופו של דבר ההווה בו הוא לא דבר מפחיד. התחושה בסרט היא שדברים רעים קרו בעבר, אבל כיום יש לאירופה מצפון חדש ואחר, כזה אשר מקבל לתוכו את הטורקים, ולא כצדקה. בעוד ב"קופסה שחורה" יש משהו צנוע וניכר פחד מן הסמכות, "תיק קוליני" מתנהג לכל אורכו כסרט גדול וחשוב והוא מפנה כאמור לאירוע אמיתי ועוול אמיתי מן העבר. לא מעט דברים בסרט נעשים בפאר אפקטיבי, אבל לצד הפאר הזה יש בסרט גם משהו מעט רדוד לפרקים, בעיקר בכל הקשור לתיאור הדמות הראשית. יחד עם זאת, הוא מצליח לסחוף ברגעים אחרים והדמות של קוליני עצמו, גם הודות למשחק של נרו, מצליחה לרגש ולרתק. לפעמים במנותק מן הנרטיב המרכזי שיש בו משהו מעט מהונדס מדי עבורי.

מבצע יקינתון
Operation Hyacinth

נסיים את המסע שלנו בנטפליקס ובפולין, עם הסרט היחיד ברשימה שבו החוקר הוא שוטר. זה גם הסרט היחיד שכולו מרתחש בעבר – שנות השמונים. שנים ספורות לפני תום המשטר הקומוניסטי במדינה, אולם דומה בשלב זה כי המשטר יישאר לעוד שנים רבות. כותרת הסרט לקוחה ממבצע אמתי של המשטרה להקמת מאגר מידע אודות הומוסקסואלים החיים בפולין, לצרכי מעקב. מתוך נקודת המוצא הזו, התסריטאי מרצ'ין קאסטון והבמאי פיוטר דומאלבסקי יצרו סיפור מתח שמתחיל בכלל עם חקירת רצח ומציב גיבור הנדרש ללכת בתלם, בדיוק בשלב בו חייו בו הוא מתחיל להבין כי יש משהו מושחת במערכת שהוא חלק ממנה ושאביו מהווה חלק בכיר בה.

רוברט (תומס ז'יטק, עם לוק של אלן דלון) הוא שוטר צעיר שבדיוק קודם לתפקיד בלש, כנראה בגלל התערבות אביו, בכיר במשטרה אשר מושך למענו בחוטים למרות שבגלוי הוא מפגין קרירות כלפיו. פרט לקידום, דומה כי רוברט נמצא במסלול הישיר להצלחה וחיים מסודרים כחבר במשטרה ובמפלגה. כולל אירוסים לצעירה שעובדת גם היא במשטרה. הסרט לא מתבייש להראות כי הם לא ממתינים לחתונה.

כאשר הומוסקסואל עשיר נרצח, רוברט מצוות לחקירה לגילוי הרוצח, אולם הוא מבין כי מהות החקירה היא פחות לגלות מה קרה ושם ויותר למצוא אשם בשביל המסמכים ואז לסמן את כל החברים האחרים בקהילה – עם או בלי הוצאתם מהארון וחדירה לפרטיות. רוברט דווקא חרד מכך שהרוצח עדיין מתהלך חופשי וגם מוצא את עצמו נמשך לקהילה הנרדפת, כולל לסטודנט עדין בשם אראק (יוברט מילקובסקי), אותו הוא פוגש בעודו מתפקד כשוטר סמוי. רוברט ממשיך את החקירה למרות הוראות ישירות לחדול וממשיך להיפגש עם אראק במה שמהלך על הקו בין עבודת חקירה סמויה ובניית זוגיות חדשה.

כוחו של הסרט נובע מכך שהוא פועל בכמה חזיתות – גם מותחן פרנויה עם קטעי מרדף מהירים, תפניות בעלילה וחשיפת מנגנוני הכוח במדינה כפוגמים ואכזריים, וגם סיפור גילוי והתבגרות מאוחרת של הגיבור. הוא מגלה לא רק צדדים חדשים במיניות שלו, אבל גם דרך חדשה להתבונן במשפחה שלו, בשאיפות שלו לחיים ובקשר לארצו. גם מבחינת המימד האקטואלי שלו, הסרט משחק בשני רבדים. מצד אחד ועל פניו, הוא בעיקר חושף עוולות בעבר דרך ביקורת על המשטרה החשאית בעידן האפל. מאידך, רדיפת הקהילה הגאה בפולין היא נושא שעולה כעת בחדשות ומעורר פילוג בתוך המדינה, וביחסים בינה לבין אירופה. סרט המציג הומוסקסואליות כתופעה קיימת הזוכה ליחס חיובי מהווה אמירה, גם אם זה נעשה דרך עיסוק בתקופה אחרת.

מבין כל הסרטים בסקירה זו, "מבצע יקינתון" אינו המותח ביותר או אפילו המורכב ביותר מבחינת האמירה הפוליטית. אבל הוא כן זה שמציג את מכלול הדמויות המרתק ביותר, ובכך אני לא מתכוון רק לדמות הראשית. דמות האב היא סוג של נבל שהסרט מבין את המקום ממנו הוא מגיע. דמות הארוסה מרגישה בהדרגה שמשהו אינו כשורה, מקבלת מקום ראוי ומצליחה גם היא לרגש. כמוה גם דמויות המופיעות רק לרגעים ספורים בתור נחקרים, בסרט שמציג לא רק רדיפה ופחד, אלא גם קהילה.