פסטיבל ניו יורק 2021: ״הנהגת של מר יוסוקה״, ״גלגל המזלות״ והקולנוע של ריוסוקה המאגוצ'י

זהו סוף השבוע האחרון של פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, המתקיים זו הפעם ה-59 בלינקולן סנטר שבצפון-מערב מנהטן. מזה שלושה שבועות שאני שורץ כאן, בעיקר בהקרנות הבוקר המיועדות לעיתונות ותעשייה, אבל רק עכשיו אתחיל לדווח. זה נהיה נוהג די קבוע, ממגוון סיבות, אבל יש יתרונות בכתיבה על אירוע לאחר מעשה ולא במהלכו. למשל חלוקת הפוסטים פחות או יותר לפי נושאים או סרטים מסויימים, כפי שאעשה גם הפעם. אף אחד משני הסרטים הבאים אינו סרט הפתיחה, אבל קיוויתי שהם יהוו מעין גשר בין הפסטיבלים של חיפה וניו-יורק. שניהם בחרו להקרין צמד סרטים לא קצר של אותו במאי יפני, ריוסוקה המאגוצ׳י, שערכו את בכורתם השנה בפסטיבלים של קאן וברלין ויצאו משם עם פרסים מכובדים. את השמות העבריים של הסרטים שאלתי מחיפה.

קשה להכתיר במאי בן 42, שבאמתחתו עוד שבעה סרטים עליתיים באורך מלא ושישה קצרים ודוקומנטריים בשלל אורכים, בתור תגלית. בטח אם לוקחים בחשבון שסרטו הקודם, ״אסאקו 1 ו-2״ היה חלק מהתחרות הראשית של פסטיבל קאן ב-2018 (לפני שהגיע גם הוא לחיפה). במאי שהוא בן בית בפסטיבלים רק קצת פחות נחשבים, מסן סבסטיאן ועד לוקרנו, מאז 2008. בכל זאת, אני בוחר להאמין שרק השנה הגיע המאגוצ׳י להכרה המגיעה לו בקרב סינפילים ברחבי תבל מאז הזכייה בקאן. מחיפה הוא יצא עם פרס כרמל לקולנוע בינלאומי ואילו היו מחלקים פרסים גם בפסטיבל ניו-יורק ייתכן שהיה זוכה גם כאן ביותר מאשר בלבבות הקהל. על ההבדלים והייחוד של כל אחד משני הסרטים אעמוד בנפרד, אבל משהו בצפייה הסמוכה בשניהם הציף מחשבות ורגשות על הקולנוע של הבמאי באופן גורף יותר.

שני הסרטים מודל 2021 של המאגוצ׳י, ובמידת מה גם סרטו הקודם שהוזכר לעיל, מציבים אותו כמאסטר בהתהוות. ספציפית, כיוצר של דרמות אנושיות שיש בהן אלמנטים יומיומיים וכמעט אגביים, דרכם הוא נוגע במסתרי החיים והרגש. צירופי מקרים או וריאציות שונות של אירוע דומה, נוכחים בסרטיו כמנגנון דרמטי המדגיש את האבסורד שבקיום. אל מולם מציב הבמאי בחלק מן המקרים חיים של אמן כמי שמנסה לעבד את תחושת התלישות והאגביות דרך יצירה, בדגש על מקורות השראה. הנראטיבים מפותלים אך בהירים והדמויות שלו הן לא תמיד מי שהן נראות במבט ראשון, והן נחשפות בפנינו בהדרגה או בהפתעה.

הגברים אצלו יכולים להיות פגיעים ונשיים, או להיפך במקרה של הדמויות הנשיות, ואת חומות הטאבו של החברה היפנית השמרנית הוא סודק בעדינות ולא תוך מתקפה אלימה. לרוב זה קורה באמצעות רגעים מיניים שיש בהם משהו ספק קינקי וספק סיפורי מאוד, כמו אישה שהיצירתיות שלה כמספרת באה לידי ביטוי בזמן סקס, או כמו סצנה בה הקראת ספרות אירוטית מדגימה אינטימיות מסוג אחר. אלה כבר דוגמאות ספציפיות משני הסרטים שלפנינו, אז אולי הגיע הזמן לצלילות קצרות בכל אחד מהם, סרטים שבעצמם מכילים עוד ועוד סיפורים.

הנהגת של מר יוסוקה
Drive My Car

הסרט הזה מהולל יותר מחברו וגם מגיע קומפלט אל כל חדר יחד עם שני פילים די גדולים. לא פרס התסריט בו זכה בפסטיבל קאן, שמתאים לו מאוד (יחד עם שני פרסים נוספים מחברי שיפוט אחרים באותו פסטיבל), או העובדה שהוא מבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי, הסופר היפני שמדי פעם אוהב לתת ליצירותיו שמות של שירי ביטלס. צמד הפילים הם האורך, או שמא רוחב היריעה, והעומק המסוים שהוא בוחר לצלול לתוכו. במילים פשוטות, זה סרט של שלוש שעות פחות דקה, שמכיל בתוכו המון מ״הדוד וניה״ של אנטון צ׳כוב.

בנושא הראשון, כמו שאמרתי על ״האירי״, אני לא זוכר מתי ראיתי סרט באורך הספציפי הזה שלא היה מפעים. סרטים של בין שעתיים לשלוש יכולים לאכזב, אבל תנו לי סרט של שלוש שעות (פלוס-מינוס) שלא נוגע בנשגב. בעצם אל, זה לא אתגר ואני בטוח שיש גם כאלה. אבל ״הנהגת״, אם לכנותו כך בחיבה, מצדיק כל דקת מסך מתוך 179 הדקות הקצרות והקולחות ביותר שראיתי השנה בקולנוע. לגבי צ׳כוב בכלל ו-וניה בפרט, כל אחד מהשמות האלה הפך כמעט למילת גנאי, לצד במלחמת תרבות שאני לא מבין את מהותה, או לניסיון של יוצרים להעניק עומק אוטומטי ומיידי ליצירה שלהם. אולם, המאגוצ׳י ככל הנראה מבין תיאטרון ומבין צ׳כוב, או כמו שאומר זאת הגיבור שלו – המילים של צ׳כוב מפחידות משום שהן מחלצות את האמת שבתוכך.

גיבור הסיפור הוא יוסוקה (הידטושי נישיג׳ימה), שבתחילת הסרט מצוי בסיטואציה פרטית עם זוגתו, אוטו (רייקה קירישימה). שניהם במיטה ובעירום, אבל מה שאינטימי במצב הוא ניסיון של אוטו לפצח תסריט לפיילוט שהיא מפיקה. היא נעזרת בבעלה, איש התיאטרון, וכנראה גם באנרגיה או בהירות המחשבה של אחרי המין, כדי לעקוב בקול רם אחר המהלכים הסיפוריים שהיא רואה בעיני רוחה. השניים מנהלים חיים של זוגיות משותפת ויצירה נפרדת, כאשר לבעל יש כמה נקודות עיוורון לגבי אשתו. הקשר ביניהם נבחן בפרולוג ארוך (כ-40 דקות) שרק אחריו מגיעות כותרות הפתיחה של הסרט והעלילה המרכזית – יוסוקה מקבל הצעה להנחות סדנת תיאטרון בהירושימה למשך כמה שבועות.

מרבית הסרט עוקב אחר תהליך החזרות והיצירה של גרסה מיוחדת של ״הדוד וניה״, בשיטת העבודה הייחודית של יוסוקה – כל שחקן ושחקנית מדקלמים את השורות שלהם בשפת אימם, שאינה בהכרח יפנית, ולכן גם יודעים את המחזה בעל-פה כדי להגיב במדויק לעמיתים שלהם. במקביל בוחן הסרט את מערכות היחסים של יוסוקה עם חלק מחברי קבוצת התיאטרון, כולל אחד עימו יש לו היכרות קודמת, וגם עם זו שמככבת בכותרת העברית – הנהגת שלו. מנהלי מוסד התרבות הצמידו לו אותה ספק בשל פרוטוקול וספק בשל תאונה בה היה מעורב בעבר. נקודת העיוורון שלו אינו רק מטפורית. הנהגת מתגלה כדמות החידתית של הסרט, צעירה בשם מיסאקי (טוקו מיורה). יוסוקה יוצא מעט מן הקונכיה בה הוא משובלל בניסיון לפצח את דמותה, בזמן שההפקה מתקדמת ועלילות משנה נרקמות.

המעברים בין חדר החזרות וחדר המיטות, או העולם שבחוץ והבמה שהיא עולם ומלואו, מתערבבים אלה באלה כמו בכל סרט על תיאטרון שראיתם. ״הסוכן״ של פרהאדי, נניח, הוא דוגמה טובה ויחסית עכשווית. זה אומר שהמילים של מחזאי רוסי שנכתבו בסוף המאה ה-19 צורבות בבשרו של איש התיאטרון היפני יותר ממאה לאחר מכן. במיוחד כשהוא עורך חזרות במכוניתו, מקריא את התפקיד של וניה בזמן שאשתו כאילו עונה לו מתוך קלטת שהקליטה לו. זהו אחד המכשירים העלילתיים רבי העוצמה בהם נעזר הבמאי, שיש בסטוריטלינג שלו פשטות ויופי השמורים למאסטרים שיודעים לקחת את הזמן ולביים בביטחון. המאגוצ׳י מעניק לרגעים ממושכים את מלוא תשומת הלב, ודרכם לדמויות. הוא משאיר את המצלמה בדיוק מספיק זמן כדי לתת לרגש לבעבע ולמחשבה לחלחל. התוצאה היא אמנם סרט ארוך ומרובה קווי עלילה בעלי חזרתיות מסוימת, אבל יש בכך לא רק הלימה עם התימות של היצירה אלא גם הבטחה לגמול עבור הצופה. הבטחה שלפחות עבורי התקיימה ואף יותר.

מקומם של סיפורים בחיינו היה הנושא שהכי התחברתי אליו בסרט. לא פלא בהתחשב בכל הצ׳כוב שמקשט או מקשה על חיי הדמויות, בשם המשפחה של הגיבור שנשמע כאילו יפני אומר ״קפקא״, וכמובן בעובדה שמדובר בעיבוד למורקמי. הסיפור הקצר עליו ביססו המאגוצ׳י ושותפו לכתיבה טאקמה אואה את התסריט לקוח מתוך ״גברים ללא נשים״, הנפתח בסיפור הקצר ״תנהגי במכונית שלי״. אבל לאורך הסרט ניתן למצוא הדים לחלק מן הסיפורים האחרים באסופה, שחלקים מהם מספרת אוטו כאילו היו שלה (כך הובא לידיעתי מפי אבנר שביט ותודה לו על ההערה). הסיפורים של אוטו נוטים אל האירוטי, ספק כי הם באים אליה אחרי או אפילו במהלך אקט מיני, באופן המחבר בין יצר ויצירה. עוד נוכח בסרט המימד הטקסי של אמנות והקשר בינה ובין אימון, בעיקר כיצד שניהם כרוכים לעתים בכאב או בחוויות רעות מתוכן יכול להיוולד דבר מה יפהפה. לא לחינם מתרחש החלק הארי של הסרט בהירושימה, שספק אם צולמה על המסך באופן כה מרהיב אך שליו אי פעם.

כשם שמורקמי משלב השפעות מן התרבות המערבית בספריו, כך גם המאגוצ׳י מפזר רגעים סנטימנטליים-במידה אל תוך האומללות הקיומית של צ׳כוב, ומשמיע את קולו שלו מבעד לעיבוד-בתוך-עיבוד לסופר בן ארצו. המימד הרגשי של הסרט הולך ומצטבר עד מעבר לגבול ההכלה וכל שנותר הוא לטבוע יחד עם הדמויות בתוך הקומי והטרגי שבאמנות או בחיים. המערכה האחרונה של הסרט יכולה להתפרש כחזרה או סיכום של מה שהתרחש לכל אורכו, או אולי דווקא כפתח למשהו חדש עבור חלק מן הדמויות. לא בהכרח ריפוי או תיקון והשלמה עם נתיב חייהן עד כה, אלא מבט קדימה אל המשך הדרך וזיהוי אפשרויות לתמרון. החיים אינם נסיעה חלקה כמו במכונית של יוסוקה כאשר מיסאקי על ההגה, אבל זה לא הופך אותם למבוזבזים, מלאי חרטות וספוגי מלנכוליה בלבד.

גלגל המזלות
Wheel of Fortune and Fantasy

בשל הבכורה בברלין, משם יצא הבמאי מחובק עם פרס דב הכסף, טכנית זהו הסרט המוקדם מבין השניים של המאגוצ׳י לשנתון זה. הוא אינו מבוסס על ספר אבל מחולק באופן מובהק לשלושה סיפורים קצרים ולכאורה נפרדים, שיחדיו מהדהדים כל מיני אמיתות קטנות על אקראיות החיים. כך נרמז עוד מן הכותרת, שבאנגלית עוסקת לא רק במזל אלא גם בגורל ופנטזיה. ביפנית היא בכלל משהו כמו: ״דמיינו לעצמכם, במקרה״, לטענת מקורות שונים שקראתי. העניין של המקריות והדמיון כאן הוא מהותי וחבל שנשמט מן התרגום. כפי שאני כותב מדי פעם בפעם על סרטי אנתולוגיה מסוגים שונים, מפתה מדי לדרג ולהשוות בין החלקים אבל אנסה להימנע מכך חלקית על ידי סדר כרונולוגי. ספוילר: כמובן שאכשל די בהתחלה.

הסיפור הראשון נקרא ״קסם (או משהו פחות מבטיח)״ ומתחיל במושב האחורי של רכב בנסיעה לילית, מה שכאילו ממשיך את ״הנהגת״. אם כי אולי זה היה כך רק אצלי בגלל סדר הצפייה בסרטים. בסצנה לא קצרה מפרטת בחורה צעירה אחת לחברתה על דייט קסום שיצאה אליו אמש, מוסיפה פרטים לבקשת המאזינה. חלקים שונים בשיחה מוציאים תגובות משונות מהשומעת, שבסיומה ואחרי שחברתה ירדה ראשונה מבקשת מהנהג לשוב על עקבותיהם. יש לה משהו לברר עם האקס, ויותר לא אוסיף. חלק זה של הסרט גרר, גם בדיונים פנימיים של סריטה, השוואות לקולנוע של הונג סאנג-סו. זה נכון שהוא בכלל קוריאני אבל השימוש התדיר שלו במשולשי אהבים, וריאציות על נושא, סצנות דיאלוג ממושכות, ואפילו איזה תנועת זום או שתיים – אכן מזכיר את הסיפור הפותח של ״גלגל המזלות״. מבלי להעליב, בעיניי זה היה שדרוג לקולנוע של הבמאי הקוריאני אך בהשוואה לשני החלקים האחרים בסרט הוא החלש ביותר. והנה הפרתי את ההבטחה שלא לדרג כבר אחרי שליש מהדרך.

הסיפור השני קרוי ״דלת פתוחה לרווחה״ והוא מתחיל ונסגר במקומות כה רחוקים זה מזה עד כי אין ברירה אלא להכתיר אותו כשאפתני ביותר מבין השלושה. שוב מבלי להגזים בפירוט, הוא מתמקד בסטודנט שעומד להיכשל בקורס ספרות שישאיר אותו כיתה, המשכנע את המאהבת הנשואה שלו לפתות את המרצה המכשיל. הנתיב שנבחר הוא הגעתה אל משרדי המורה אחרי שהאחרון זכה בפרס ספרותי נחשב על יצירתו האחרונה, תוך התחזותה של המאהבת למעריצה פתיינית של הסופר/מורה. אלא שהיא לא צריכה להתאמץ עם העמדת הפנים, משום שבאמת קראה ואהבה את הספר. סצנת הפיתוי היא הארוכה והמפורטת ביותר בנדבך וכוללת הקראה של פרק אירוטי במיוחד מתוך הספר, מפיה של מי שמסתירה את כוונותיה וממאנת את הדברים אל אוזניו התמימות לכאורה של מי שכתב אותן.

רק על הסצנה הזו אפשר לכתוב חיבורים שלמים העוסקים באינטימיות שנוצרת בין קורא וכותב, באמנות כשיקוף מאווים פנימיים של הנפש וכעיבוד של אירועים שהתרחשו במציאות דרך הזרה, או במתח בין מופנמות לבין קינקיות בחברה היפנית. אגב, בתרגום לאנגלית ממש נאמרו משפטים על השמרנות היפנית שאני לא יודע אם היו מיועדים רק לקהל מערבי. כך או אחרת, זו סצנה שמעוררת כל-כך הרבה רגשות סותרים ומחשבות מסקרנות או בלתי נעימות, עד כי היא לבדה מצדיקה את הפרק כולו. כולל האזכור לאחד המוטיבים של ״הנהגת״ סביב הקלטה גורלית. הפתיחה והסיום קצת מפשטים מדי את המצב מחד וגם מסבכים אותו שלא לצורך מאידך (אין לי איך להסביר את המשפט הפרדוקסלי הזה בלי להרוס לגמרי). אך בליבו ניצב מפגש אמיתי ומלא כנות בין שני זרים שדווקא מסתירים או מרמים במידה מסויימת את הסביבה, כולל רגע ארס-פואטי נפלא על עצם מיקום הסצנה המוזרה והממושכת הזו באמצע הסרט שאנו צופים בו.

המפגש הזה בלב הפרק השני הוא גם אדווה השלוחה על פני הסרט, שאם עוקבים אחריה מגיעים לפרק השלישי והטוב ביותר ביצירה, זה שכותרתו ״פעם נוספת״. בעיניי הוא סרט קצר ששווה לשבת בשבילו את מלוא השעתיים שמרכיבות את ״גלגל המזלות״. זה לא שכל הדקות האחרות גרועות חלילה, אבל הסיפור הסוגר מרומם את הסרט כולו לגבהים חדשים ועושה זאת באותה פשטות מעוררת הערכה שהבמאי מצליח להשיג פעם אחר פעם. הוא נפתח עם אישה המגיעה אל מקום שהיה פעם ביתה. היא מצטרפת אל פגישת מחזור של בית ספר לבנות, אך נראה שלא מצאה את מי שקיוותה לפגוש. היא מבלה עוד קצת זמן בעיירה, כאילו מתוך תקווה להיתקל במישהו. על גרם המדרגות בדרך לתחנת הרכבת שתיקח אותה חזרה, היא מביטה בפנים של אלו שעושים את הדרך ההפוכה, בגרם המדרגות שיורד מטה ומוביל את הבאים והנכנסים. לפתע פניה מוארים והיא קוראת בשמחה אל האישה מן העבר השני, המופתעת לראותה. הרגע הקולנועי הזה הופך למפגש המשנה את האנרגיה והמהות של הסרט.

לא הכרתי קודם לכן את שתי השחקניות שמגלמות את הדמויות הללו, פוסאקו אוראבה ואאובה קוואי, אבל הן כל-כך ריגשו אותי והתגנבו אל ליבי עד כי הרגשתי צורך לנסות לפחות לתעתק את השמות שלהן לעברית. כולם משחקים היטב אצל המאגוצ׳י, בסצנות צופנות הסוד כמו גם בהתפרצויות ובהתגלויות הרגשיות, אבל שתי אלה ומה שקורה ביניהן מאפילות על כל מה שקדם להן מבחינתי. סרטים על פגישות מחזור, או על דמות החוזרת אל בית נעוריה מסיבות שונות, הם מתכון לקלישאה קולנועית ולמלכודת סנטימנטלית. המאגוצ׳י לא רק מבצע היטב את הנוסחה אלא יודע מתי להפוך אותה על פיה ולומר משהו על תת-הז׳אנר הקולנועי הזה. או בכלל על הצורך שלנו כבני אדם בסגירת מעגל, בנוסטלגיה מתקתקה, או באחותה המרשעת שצובעת את העבר בגוונים מושחרים בנפש ויוצרת מטענים עימם חלקנו ממשיכים להסתובב כעול גם בבגרות. הוא עושה את כל זה בחלק שהוא עצמו סגיר, בסרטו המתמודד עם חלק מהנושאים שכבר עלו באופן אחר ביצירה. לכן יש בו איכות המרגשת עד עמקי הנפש.