״לא זמן למות״, סקירה לסרט ה-25 בסדרת ג׳יימס בונד

הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כאשר מתלבטים האם לצפות בסרט החדש בסדרה הבלתי נגמרת של סרטי ג'יימס בונד נרמזת בכותרת שלו – באורך של 163 דקות, השאלה האם יש זמן לצפות ב"לא זמן למות" (No Time To Die) היא חשובה. אומנם אורך הסרט הוא כבר לא דבר יוצא דופן בשוברי קופות בימינו, אבל ברוב המקרים הסרטים מתקשים להצדיק את האורך וסרטי ג'יימס בונד זכו לפופולריות גם בגלל הקלילות שלהם. העלילות מטופשות ולא הגיונות, אבל הסטייל של הגיבור והעולם שלו הוא זה אשר כובש את הקהל, מסביב לכמה קטעי פעולה מבוצעים היטב ונגיעות של הומור בריטי. זה לא דבר שמחזיק בקלות אורך של יותר משעה וחצי, שלא לדבר על שעה יותר משעה חצי. אבל זה לא מכביד על הסרט יותר מדי, שכן בהחלט יש לו מה לומר לכל אורכו, גם אם לא הכל מבוצע באותה רמה.

"לא זמן למות" הוא אכן סרט ארוך מדי והקצב שלו איטי מדי לפרקים, אולם יש עוד נתון שצריך להתחשב בו – זה לא רק סרט של ג'יימס בונד, אלא גם סרט ג'יימס בונד עם דניאל קרייג בתפקיד הראשי וסרט שהוכרז מראש כסרט האחרון שלו בתפקיד. בונד בגילמו של קרייג שונה מכמה בחינות מן הסרטים שקדמו לו, ולא רק בגלל ששערו בלונדיני (מה שהיה מוקד הדיון עם כניסתו לתפקיד). הרבה דגש מושם על כך שסרטי בונד בעידן קרייג מעט יותר תקינים פוליטית לגבי היחס לנשים ומיעוטים, אבל יש גם הבדלים אחרים: בונד של קרייג הוא לא רק חזק פיזית וחד מחשבה ברגעי פעולה, הוא גם גבר שמתמודד באופן תדיר עם בעיות פסיכולוגיות ונושא את הכאב שלו מסרט לסרט.

בעוד בסרטים הקודמים של בונד כל סרט עמד פחות או יותר בפני עצמו וחזרתה של דמות הייתה לפעמים כמעט קריצה, חמשת הסרטים של קרייג כבר מתנהגים כמו סרטי המשך אחד של השני. מבחינה זאת, "לא זמן למות" צריך את העומס והאורך על מנת לסגור קצוות ועלילה וסיפורים לא רק של בונד, אלא גם של דמויות אחרות מן הסרטים הקודמים. פרט ל"קוונטום של נחמה" (החלש בסרטי קרייג כבונד), גם הם עברו את רף 140 הדקות. אם "קזינו רויאל" היה סוג של פתיחה מחדש של סיפור בונד והצגת גרסה חדשה לדמות, "סקייפול" השלים את הבנייה של הדמות וגם הביא את בונד של קרייג למקום דומה לבונד הקלאסי, עם צוות דומה. "ספקטר" הסתיים בפרישה שלו, וכעת "לא זמן למות" הוא סוג של חזרה אחרי הפסקה, לטובת לג'וב אחד אחרון.

הסרטים של בונד בעידן קרייג חודרים מתחת לעור של הדמות. היבטים פסיכולוגיים שלה ושל הנבלים נמצאים הרבה יותר מעל לפני השטח. יחד עם זאת, הם עדיין צריכים גם להימכר ולמכור את כל מה שיש בסרטי בונד "קלאסיים", גם אם יש בכך טוויסט מסוים. בסופו של דבר, כל הרכיבים עדיין כאן בדרך זו או אחרת: נשים יפות, מרדפי מכוניות מורכבים, גאדג'טים יוצאים דופן, נבל עם תכנית לא סבירה ופנים מעוותות, אתרי צילום בשלוש יבשות שונות (או באיים הסמוכים לשלוש יבשות שונות), דמויות אשר מתגלות או לפחות נחשדות כבוגדות, פה ושם גם דמות עם שם לא הגיוני. "לא זמן למות" מקדיש את הזמן ומסמן וי על כל קטוגריה כזו וגם מוצא זמן לומר "בונד, ג'יימס בונד" בסיטואציות חדשות. כל זה החלק הסביר של הסרט, חלק מזה הן החולשות שלו. כי בתור סרט בונד שגרתי, הסרט עושה את העבודה. בתור הסרט המסכם של קרייג או אפילו בתור סוג של דרמה בתוך עלילת הריגול הבלתי הגיונית, הוא עושה עבודה טובה יותר ואף מרתקת לדיון.

שני התסריטאים ניל פרוויס ורוברט וייד, שהיו שותפים לכל סרטי בונד בעידן קרייג (ולשני סרטים מסורתיים יותר ומצליחים פחות בתקופות פירס ברוסנן) חוזרים גם לסרט הנוכחי, אף כי בשלבים שונים של ההפקה הבמאי דני בויל רצה להחליף אותם. בויל עזב ואחרי כמה אופציות אחרות שנפלו, לפריוקט הועבר הבמאי קארי פוקונאגה (״בלש אמיתי״), שכתב את התסריט שלו בשיתוף עימם ובאופן המשמר את ההמשכיות מן הסרטים הקודמים ולמעשה מהווה המשך ישיר לסרט הקודם. מאוחר יותר, ובעצת דניאל קרייג, לשכתובים האחרונים גויסה פיבי וולר-ברידג' – גם על מנת לקבל זווית נשית ודומה שבעיקר על מנת לנמק טוב יותר את הפסיכולוגיה של הדמויות.

הצוות הזה לא הופך את הסרט ליצירה של ברגמן ואפילו לא ל"פליבג" פינת בונד, אבל כן לסרט בו כאשר דמות מדברת על הקשר עם אבא שלה, או שומרת סוד מסוים, הסיבות לכך מובנות. פוקונאגה הוא גם במאי שהרגעים החזקים שלו הם במפגשים בין דמויות ותיאור סיטואציה. אף כי הוא לא הופך את הסרט לחזון קולנועי מרהיב טכנית כמו הסרטים שביים סם מנדס, הוא מדלג לא רע בין הלוקיישנים ומוציא מן השחקנים את המיטב. זה קל גם בגלל שדניאל קרייג כבר מכיר היטב את התפקיד וגם בגלל שרוב הקאסט התומך לצידו גם שיחק עמו בעבר בסדרה בחלק מן המקרים, והפעם צולל עומק יותר לתוך האופי של הדמות.

לאה סיידו הייתה טובה לדעתי בתפקיד מדלן ב"ספקטר", ובסרט זה היא מקבלת את האופציה הדי-חסרת-תקדים של להיות דמות נשית בערך-מובילה בסרט בונד שני ברציפות. בכמה מקומות קראתי כי הסרט נפתח מיד אחרי אירועי הסרט הקודם. זה לא מדויק. הסרט נפתח עם פלאשבק לילדות. לא לזו של בונד (שנרמזה בסרטים קודמים), לזו של מדלן. משם הסרט כן חוזר למקום בו הפסיק הסרט הקודם. בונד פרש מן ה-MI6 והוא מבלה עם מדלן בחופשה, אותה היא מנווטת גם למקום כואב מן העבר שלו על מנת שיוכלו להתחיל באמת עם דף חלק.

זה לא קורה כי זה סרט של ג'יימס בונד וגם אם זה מתמהמה, מגיעה לקהל סצנת פעולה סוחפת לפני כתוביות הפתיחה. סצנת הפרה-כתוביות הן לא פעם השיא של סרט בונד: סוג של סיפור קצר ותמצתי של אקשן שסופו שולח אותו לעלילה המרכזית. כן, כל דבר בפתיחה הפעם ארוך יותר. לא בדקתי בשעון, אבל אין לי ספק שכתוביות הפתיחה עולות הפעם בשלב הכי מאוחר בתולדות הסדרה, די עמוק לתוך הסרט ואפילו לא רגע אחרי השיא של סצנת הפעולה. הן עולות בנקודה בה העלילה צריכה לנוע חמש שנים קדימה.

כעבור חמש שנים, הזמן לסרט בונד מסורתי יותר: ארגון "ספקטר" מתכנן כינוס, מדען עם גישה לנשק מאוד לא קונבנציונלי נחטף ממתקן סודי, ודומה כי ה-MI6 וה-CIA לא משתפים פעולה הפעם. בונד נקרא לפעולה מבית הפרישה שלו בג'מייקה. חברו בארגון הביון האמריקאי, פליקס (ג'פרי רייט, חוזר לסדרה לאחר היעדרות), מבקש מבונד לעזור לו לחטוף בחזרה את המדען שצפוי להיות בכנס בקובה. במקביל, נציגת ה-MI6 נעמי (לשאנה לינץ') מודיעה לו כי עמדתו של M הוא לא לגעת במדען ולהשאיר לה את העבודה, בתור סוכנת 00 בפני עצמה, בעולם שמשתנה בין אם בונד חש בכך ובין אם לאו.

אולי דווקא בגלל העימות עם הסוכנת החדשה, בונד מגיעה לקובה שם הוא מצוות לסוכנת מקומית שנראית טרייה בתפקיד, אך זו רק חזית. את הסוכנת המקומית מגלמת אנה דה ארמס והיא הדבר הכי קרוב לנערת בונד שיש בסרט, עד לרגע בו, כצפוי, היא מתגלה כחזקה ושנונה לא פחות ממנו. אבל יש מעט מדי בסרט. כי העלילה מתקדמת, בונד צריך לשוב לאנגליה ושם יש את מאניפני (נעמי האריס) ואנשים ששמם הוא אות אחת בלבד – M (רייף פיינס) נראה עייף מן התפקיד, Q (בן ווישאו) עצבני על ביטול ארוחת ערב עם בן הזוג שלו, ויש עלילה מטופשת שצריך להסביר בהדרגה. יש לציין כי הסרט מפזר כמה חורים בעלילה ודברים לא סבירים גם בלי קשר למזימה של הנבל, אבל אין ספק כי היא הקולב עליו נתלה הסרט אינו הגיוני. חוסר הגיון הוא לא מילה שלילית בהקשר של סדרת הסרטים הזו.

הפשע אותו בונד מנסה למנוע הוא החוליה הפחות חזקה בסרט, אולם המציאות הפכה אותה לחזקה יותר. זה גם קשור למהלכים מאחורי הקלעים: הסרט היה אמור לצאות בסוף 2019; הוא נדחה למרץ 2020 ומשם נדחה שוב ושוב בגלל הקורונה, אבל על פניו הוא כבר היה מוכן לפני הוירוס. ייתכן ונערכו אי אלו שינויים מאז, אבל בגדול התכנית של המדען היא נשק ביולוגי מסוג חדש – כזה שתוקף רק אנשים עם DNA ספציפי ממאגר שהוא גנב. פרט לכך, הנשק הוא סוג של וירוס שמוחדר לגוף ולא ניתן להוציא אותו. יש רגעים בסרט בהם הדיבור על התפשטות הנשק נראה כמו דיון על התפשטות הנגיף, ויש רגעים שהם סוג של גרסה מעוותת לדיון בעד ונגד חיסונים. אולם, כל זה נכתב לפני הקורונה. כל זה הוא גם התכנית של הנבל בעל השם הבונדי לוציפר סאפין (אין קשר לשחקן הטניס, לא יודע לגבי השטן), בגילומו של רמי מאלק. לוציפר הוא נבל בונד טיפוסי ובשלב מסוים נראה אותו באי/מאורה. הוא אומנם חדור רגשות נקם, אבל בגדול התכנית שלו, אותה הוא כמובן מסביר, יותר מאיימת מהגיונית. מאלק בהחלט לא רע, אך הוא גם הדבר הכי פחות טוב בסרט.

אבל יש בסרט עוד דברים, ואפילו עוד נבלים. אחד מהם הוא בלומפלד נוסח "ספקטר", כלומר כריסטוף וולץ, הפעם במנה מרכוזת ביותר, בתור אסיר שמאיים גם מתוך התא השמור שלו. סוג של חניבעל לקטר של הסרט לכמה רגעים. גם מדלן חוזרת אחרי הפרולוג והסרט רומז על כך שיש לה סוד או סודות. הכוונה היא שכמה נבלים שונים אומרים שיש לה סוד או סודות. אז זה המקום להפסיק לכתוב על העלילה. אציין כי אי שם בין קטע פעולה סוחף בסוף המערכה השנייה לסיום ראוי, יש תחושה של עייפות או מתיחה מסוימת בתחילת המערכה השלישית. זה טבעי בסרט באורך הזה.

אבל בסופו של דבר, התוצאה היא חיובית. מבין הסרטים של קרייג, הבולטים עד כה בסופו של דבר הם "קזינו רויאל", שצבר כוח מכך שברא ובנה מחדש את הדמות והעולם, ו"סקייפול" שהביא לשיא את העולם של הדמות הזו, מיקם היטב את כל הרכיבים, וגם סיפק לג'ודי דנץ הזדמנות לזרוח בסדרה בהופעת פרידה. "לא זמן למות" לא מגיע לרמה של שני הסרטים הללו כמכלול, אבל מתמקם בנחת כסרט השלישי הכי טוב בכיכובו של קרייג, כולל מה שנראו לי כרגעים המסכמים והמגדירים של קרייג כבונד של המאה ה-21. אבל להסביר את זה כבר ייכנס לתחום הספוילרים ובהחלט יש הרבה ספוילרים פוטנציאליים לגבי הסרט הזה.

השאלה היא לאן הולכים מכאן. בהנחה כי הצהרות הפרישה של קרייג, וגם גילו, סוגרים את התקופה שלו בסרטים כסופית. היה משהו קצת (קצת) יותר ריאליסטי בסרטים הללו, ולכן סביר כי הסרט הבא לא יתחיל מאותו מקום עם שחקן חדש המגלם את בונד באופן דומה לקרייג. הדיון מתמקד כעת בשאלה מי יהיה השחקן (או השחקנית) אשר יהיה בונד הבא, כי צריכים להמשיך להרוויח כסף על הסרטים הללו. השאלה הזו גם כרוכה בשאלה איך – אי אפשר בדיוק לחזור לבונד נוסח סרטי המאה ה-20, וגם לא ניתן לחזור על גרסת קרייג לדמות. לתסריטאים פרוויס ווייד, או היורשים שלהם, צפויה עבודה קשה בין אם ילוהק לתפקיד גבר בריטי לבן, ובין אם ילכו לכיוון אחר.