פסטיבל חיפה 2021: ״ויהי בוקר״, ״דיוקן״, ״תמונת הנצחון״, ״אבו עומאר״

הערב (ראשון) יחולקו הפרסים בפסטיבל הסרטים של חיפה, ואף כי דיווחנו מן הפסטיבל פחות או יותר מדי יום, בקולנוע הישראלי נגענו רק בקצרה. בדיווח זה נאזן מעט את המצב דרך כמה סרטים עם מכנה משותף: במאים ישראלים-יהודים אשר מספרים בסרטיהם גם או בעיקר סיפור של ערבים, מהלך שייתכן ובמקומות אחרים בעולם עלול להיתפס כלא תקין פוליטית, אולם במציאות שלנו מרגיש טבעי ואין ספק כי הוא דומיננטי בפסטיבל. סביר בהחלט כי הסרטים אותם אסקור ייצאו מן התחרות עם פרסים בולטים, פרט לסרט "תמונות הנצחון" שמציג מחוץ לתחרות, מהלך שלא מנע ממנו לעורר יותר עניין ואף לזכות – בהקרנה נוספת. אולם, בטרם אנתח אותו בקצרה, אכתוב על הסרט הישראלי העלילתי שהכי אהבתי מבין כל מה שהוצג בפסטיבל. לאחר מכן אכתוב על סרט עלילתי נוסף ועל אחד מן הסרטים הבולטים בתחרות התיעודית.

ויהי בוקר

יש משהו טבעי בחיבור בין הבמאי ערן קולירין והסופר סייד קשוע (לפעמים גם תסריטאי, אולם בסרט זה הוא חתום רק על הרומן המקורי שקולירין עיבד). אצל שני היוצרים יש נגיעות של סוריאליזם בדרך בה הם עוסקים במצב הפוליטי בארץ. אולם, אצל קשוע הדגש הוא קודם כל פוליטי בעוד שקולירין יכול להרשות לעצמו, בסרטיו הקודמים, להיות פילוסופי גם כאשר הוא עוסק בסכסוך המקומי ובזהות הישראלית הספציפית. לזכות החיבור יש לומר כי הסרט נראה נאמן לעולם של הסופר בעודו ממשיך את הקו של סרטיו הקודמים של הבמאי. הסרט מחדד את האופן בו מעבר לשאלות פוליטיות ושאלות על טבעו של העולם, שני היוצרים עוסקים גם במשבר של גבריות בעולם המודרני.

על פניו, "ויהי בוקר" עוסק בכפר ערבי-ישראלי שמוצא את עצמו לפתע תחת מצור צבאי, בלי קליטה במכשירים הניידים ובלי כל הסבר מן החיילים השומרים על הפתח לכפר, שהם עצמם מבינים יותר מדי את הפקודה אשר מבודדת את האיזור. פרט לתיאור האבסורדי של המצב, שייתכן והוא נראה סוריאליסטי רק בגלל השינוי שממקם את הכפר בישראל ולא בשטחים, הסרט גם מציג שורה של גברים שהמצב הקיצוני רק מקצין את המשבר שלהם לגבי זהותם.

גיבור הסרט, סמי, הוא לכאורה הגבר שיצא מן הכפר להצלחה בחוץ. זה אומר חיים בירושלים, עבודה מכניסה עם הגדרת תפקיד מרשימה וגם מאהבת יהודייה מן הצד. המצור לא רק מסכן את כל מה שהותיר בעולם שמחוץ לכפר בלי אפשרות להסביר את עצמו, אלא גם מעמת אותו עם האופן בו הזניח את אשתו וילדיו. אשתו לא רק יודעת על הרומן, אלא גם מבינה טוב מבעלה את המשבר הפנימי האמתי בו הוא מצוי. סמי הגיע לכפר לרגל חתונת אחיו הצעיר. דומה כי אותו אח אומנם אוהב את אשתו, אך חושש משהייה עמה בסיטואציה אינטימית. את האהבה שלו הוא  מביע במילים ורק כאשר הוא יודע שהאישה אינה שומעת.

יש גם את דמותו של עאבד, סוג של חבר ילדות של סמי ומושא ללעג בכפר, אחרי שאיבד את אשתו וגם האופציה שלו לפרנסה נראית קלושה. ככל שנמשך הסרט, עאבד הופך לעוגן רגשי גדול יותר ולתמונת ראי של סמי, מי שלכאורה כשל בכל מקום בו סמי הצליח, אך ייתכן וההצלחה של סמי היא רק היתרון שלו ביכולת להעמיד פנים ולא להיראות נואש. שני הגברים הללו גם ספק יחברו לתכנית לסיום המצור, תכנית אשר תעמת אותם גם מול הגורמים בכפר אשר נהנים מן הכוח שצברו בגלל המצוקה, וגם תבחן מה היתרון של מעשה גבורה והקרבה עצמית.

כיאה לסרט על אנשים כלואים, הסרט מתחיל עם שוט מנקודת מבט של כליאה. הכלואים בפתיחה אינם אנשים, אלא יונים המהוות חלק מטקס החתונה. כאשר היונים משוחררות, מתברר כי הם מסרבות לעוף ולא ממש יודעות מה לעשות מחוץ לכלוב, אשר גם כלא אותן וגם הגן עליהם מפני הסביבה. יש מי שטוען כי בתור מטאפורה לשלום שלא מגיע, יונים שלא עופות היא דוגמה שחוקה. אך לדעתי המטאפורה העיקרית בהקשר של סרט בו השלום הוא אפילו אינו אופציה קשורה לא בשלום עצמו, אלא בחוסר היכולת להתמודד עם החופש. משמע, היונים מראות כי גם כאשר אנשי הכפר אינם כלואים, הם לא בדיוק מוצאים את מקומם בעולם. בטח כאשר המצור הכפוי נותן מסגרת ישירה למשבר וסוג של אויב חיצוני להילחם בו.

הסגר המוצג בסרט הוא תוצאה של הקיפוח של הציבור הערבי (במידה ואתם חושבים שהמילה ״כיבוש״ לא מדויקת בהקשר של ערבים אזרחי ישראל, שבמהלך הסרט אף מסגירים פלסטינאים לצבא). אולם, המשבר בחיי הדמויות עמוק יותר. יש לציין כי מול המשבר בקרב הגברים שמדברים, הסרט גם מראה את השתיקה הנשית כביטוי לחכמה וסבלנות, אל מול הילדותיות של מי שמובילים לכאורה את המשפחה והחברה. הן אמו והן אשתו של סמי נראות לפרקים כמביטות מן הצד, אולם הן אלו שאומרות את הטקסטים החדים והכנים ביותר בסרט.

את אשתו של סמי מגלמת ג'ונא סולימאן, אשר חתומה גם על הליהוק אשר רובו מכיל פנים לא מאוד מוכרות בקולנוע (להוציא את סלים דאו), בראשות אלכס בכרי בתפקיד סמי. כל ליהוק מרגיש אמין ונכון לסרט, אשר נעזר בצילום היעיל של שי גולדמן על מנת להפוך את הכפר למקום שהוא גם מנותק מן המציאות, כיאה לעלילה שבכוונה מתבססת על מאורע מחולל לא מוסבר וגוון של פליאה מן המתרחש, אך בו בזמן הוא גם מקום מוכר. מה שמתרחש בסרט מבטא מראה של המתרחש בחברה ערבית-ישראלית ולא סיוט מוקצן.

תמונת הנצחון

כל סרט חדש של אבי נשר הוא אירוע בקולנוע הישראלי. דווקא מפני שהבמאי ייצר לא מעט סרטים אחרי ששב לעבוד בארץ עם "סוף העולם שמאלה" ב-2004, ופיתח סגנון כתיבה ובימוי ייחודי אשר הקנה לו מעריצים וגם מבקרים. נשר כותב ומביים בסגנון שנראה כמו לקוח מן התקופה בה החל לביים סרטים (שנות השבעים). הסיפורים שלו, ששואבים לפעמים השראה מן המציאות, נראים ספרותיים הן במבנה העלילה המורכב והן בדיאלוגים הלא-בדיוק טבעיים. יש בכך קסם מסויים וגם יכולת להביא קהל, מה שמעורר קנאה בקרב יוצרים אחרים. אך "תמונת הנצחון" הוא לא רק סרט חדש של אבי נשר, הוא גם אולי הסרט הכי שאפתני בשלב המאוחר בקריירה שלו, או ביצירה שלו בכלל. וזה לא שמדובר ביוצר נטול שאיפות.

הסרט מתרחש במהלך מלחמת העצמאות ושואף להעביר מסר אנטי-מלחמתי דרך סיפור הקרב על קיבוץ ניצנים, המסופר הן דרך סופר מצרי השואף להיות קולנוען, המוצא את עצמו נדרש לספק תמונות ניצחון במלחמה בה הצבא אותו הוא מלווה בעיקר מובס, והן דרך אנשי ובעיקר נשות הקיבוץ, אשר נותרו להגן עליו לאחר פינוי הילדים ועם מעט עזרה צבאית. יש הרבה דברים מרשימים בשאפתנות של נשר בסרט באופן בו היצירה חותרת במספר אופניים דרך הזיהוי של לחימה במלחמה עם הירואיות. מן הצד המצרי זה בא לידי ביטיו דרך הצורך לזייף ניצחון במלחמה משיקולי תעמולה, בצד הישראלי זה נובע מכך כי החיילים המעטים שנשלחים לקיבוץ נראים יותר ככאלו אשר צריכים ללמוד מן המקומיים, ובעיקר מן הנשים, כיצד לשרוד ביטחונית במציאות הסבוכה.

הסרט נפתח ונסגר דווקא דרך העיניים המצריות. הצלם שצילם את תוצאות הקרב על הקיבוץ נזכר בו עקב הסכם השלום. הוא כותב כעיתונאי נגד ההסכם, אך במבט לאחור הוא מרגיש הזדהות ומשיכה כלפי דמות של לוחמת שצילם רגע לפני מותה – היא האויבת שלו, אך היא גם מה שהוא בעצמו ביקש לתאר, נכונות למות למען המטרה. המבט משנות השבעים על שנות הארבעים גם מזכיר את הסגנון של הסרט, שנראה מעט מיושן במתכוון בימינו בדרך בה הוא מציג רומנטיקה, כמו גם בדרך בה המצלמה נעה בשני היישובים הקטנים בהם מתרחשת העלילה ובמרחב המדברי ביניהם. יש בכך קסם מסוים, אך ככל שהיצירה נמשכת זה מתגלה גם כבעיה. הסרט מרגיש עדין ונקי מדי עבור המסר אותו הוא מבקש להעביר. גם ברגעים הכי קשים הכתיבה בסרט מנסה לשלב הומור ואף כי הדבר יכול לעבוד, כאן הוא מרגיש לא טבעי הן כייצוג של שנות הארבעים והן כמבט מן ההווה.

האישה הלוכדת את תשומת הלב של המתעד המצרי מבוססת על דמותה ההיסטורית של מירה בן-ארי, המגולמת בידי ג'וי ריגר. הסרט מנסה גם להצדיע לדמות ההיסטורית אך גם לצייר אותה כאישה המוותרת על בעלה וילדה, הרוצה לצאת לדרך עצמאית בה היא תבוא יותר לידי ביטוי. יש בכך משהו שמרגיש כמו לקוח מתקופה מאוחרת יותר ולא ברור אם הוא עושה צדק לדמות ההיסטורית. מאוד אהבתי את התפקידים של ריגר בשני סרטיו הקודמים של נשר ("החטאים" ו"סיפור אחר"), אולם כאן ולראשונה היא הרגישה לי כליהוק לא נכון לתפקיד. הדבר נובע גם מן הניסיון של נשר להכניס מתח מיני לסרט תוך שימוש סימבולי במכשיר קשר, הן כביטוי לרצון של הגיבורה לקחת חלק פעיל בקרב והן כמטאפורה בעייתית לרצון ליצור קשר. אולם, זאת לא הדרך הכי בעייתית בה מטאפורה מילולית מנסה לבטא מתח מיני במהלך הסרט.

יש משהו מעט וולגרי בקולנוע של נשר, וזה לא דבר חדש. גם זה חלק מן הקסם שלו, החל מסרטים כגון "דיזנגוף 99". בסרט זה, דומה כי הוא קשוב לביקורת על חלק מסרטיו הקודמים ולכן הוא מפשיט גברים הרבה יותר משהוא מפשיט נשים, אולם האלמנט הזה נראה כמו ניסיון מאולץ לייצר אווירה והומור בסרט השואף בעיקרו להיות אנטי-מלחמתי (כך גם על פי התקציר בתוכניה של הפסטיבל). האמירות האנטי-מלחמתיות בסרט המאוד מתוקצב הזה מרגישות פחות מעמיקות מסרטים אחרים, למשל סרטה של עדי משניות, "תמונת ניצחון". פרט לכותרת כמעט זהה, הסרט הקצר של משניות חולק עם סרטו של נשר לא מעט מן האידאולוגיה, אולם בגלל החומרים התיעודיים יש בו אמירה שהיא בסופו של דבר חדה יותר.

יש לציין כי למרות כל ההסתייגויות שלי, במהלך סרטו של נשר יש לא מעט רגעים יפים ואפילו מעודנים, כמו גם עבודה טובה בשחזור התקופתי ובחלק מסצנות הקרב. גם אם בסופו של דבר משהו בסצנת השיא פחות עבד עבורי גם ברמה בטכנית. דווקא משום שהסרט עוסק בנושא מעניין והוא צפוי לעורר שיח, חבל לי כי עבורי הוא לא מן המיטב של נשר. במהלך הצפייה בו הרגשתי יותר את החסרונות שהיו גם בסרטיו הקודמים ופחות את היתרונות והמגע הייחודי שתמיד היה שם.

אבו עומאר

אחד מן הסרטים הבינלאומיים הטובים ביותר בפסטיבל השנה הוא "גוף קטן" בו אישה איטלקית פוצחת במסע ארוך עם גופת התינוקת שלה, שנולדה מתה, על מנת שתוכל להעניק לה שם נוצרי וקבורה מכובדת. מסע שונה אך דומה נערך בישראל של ימינו בסרט הביכורים העלילתי של רוי קריספל. הפעם הנפטר הוא פעוט קצת יותר מבוגר בשם עומאר. אביו, סאלח (קייס נאשף הנהדר), הוא תושב השטחים שליווה את הפעוט לתל אביב לצורך ניתוח חירום, שלא עלה יפה. כעת סאלח נותר עם גופת בנו הנמסרת לו בתוך תיק של בית"ר ירושלים, והוא מנסה לעשות דרכו לכפר בו הוא חי. הכל תוך שהוא לא מסוגל לספר למשפחתו את אשר ארע ולא מסוגל להגיד לסביבה מה הוא סוחב בתיק.

פתיחת סרטו של קריספל מבטיחה ומייצרת באופן מיידי הזדהות עם הגיבור, גם עקב הסיטואציה וגם בגלל חוסר היכולת שלו לתקשר עם הבירוקרטיה הפוליטית סביבו. אולם כלל שהסרט נמשך, הסיטואציות בהם הגיבור מוצא את עצמו נראות פחות ופחות אמינות וחלק מן הזמן גם פחות אנושיות. חלק מן הסיבוך נובע מן הסיפור העלילתי השני אשר מתחיל להיות דומיננטי: מירי, אישה צעירה אשר עובדת במכירות של עיתון "הארץ", פוגשת בו במקרה והופכת למחוייבת למסע שלו. היא עושה זאת בעודה מצויה בשורה של משברים בחייה – מול העבודה, מול אמה העיוורת, וגם בעקבות ההריון המתקדם בו היא מצויה, הריון שהתרחש למרות שהאם טוענת כי לא הייתה במגע עם גבר במשך תקופה ארוכה.

הסיפור של מירי הופך להיות הסיפור עליו הקהל לומד יותר. למרות השחקנית שני ורצ'יק, שעושה עובדה טובה, יש יותר מדי סתירות בסיפור של מירי. הוא מושך יותר מדי במסלול לא תמיד הגיוני בארץ, בה בסופו של דבר אין יותר מדי נסיעות ארוכות, גם כאשר סגר מונע גישה ישירה לשטחים. בעוד חלק מן הקסם בפתיחה נבע מקצב איטי ומחושב, חלקו השני של הסרט כולל לא מעט עלילה ודמויות נוספות, באופן אשר מפזר את הסרט במקום לרומם אותו.

דיוקן

כעת לתחרות התיעודית שהציגה כמה סרטים ברמה לא אחידה, וכמה סרטים בהם האמנות עוזרת להתגבר על קשיי החיים, כולל הסרט המוצלח הזה. צמד היוצרים הפורה יעל קיפר ורונן זרצקי משתפים פעולה בסרטם החדש עם כיפאיה עיאיטי, מושא התיעוד וגיבורת הסרט. עיאיטי היא קורבן של אלימות במשפחה. בעלה איים ותקף אותה פעמים רבות, כולל ניסיונות לרצח. אולם, מערכת המשפט מכניסה אותו לכלא רק לתקופות קצרות בסיומן הוא שב ומאיים עליה תוך הפרת צווי הרחקה. עיאיטי, מוסלמית דתית תושבת עכו, לא מקבלת את גורלה בשקט ויוצאת למאבק נחוש, גם במישור המשפטי אבל לא רק: היא כבר סיפרה את סיפורה בסרט שיצרה לבד, בעוד סרטם של צמד הבמאים עוקב אחריה כשהיא מציירת סדרה של ציורי דיוקן. הדיוקנאות הם של נשים אחרות, שנרצחו בידי בעליהם או שחמקו מניסיונות פגיעה אלימים. הנשים אותן מציירת עיאיטי הגיעו מכל רחבי הצפון, הראשונה גם היא תושבת מוסלמית של עכו אך חלק מן האחרות יהודיות ממוצאים שונים.

כמו הסרטים הקדומים של קיפר וזרצקי, זהו סרט על נושא פוליטי המואר דרך הסיפור האנושי והאישי, מה שהופך אותו למרגש יותר מאשר סרט מסר. שלושת היוצרים מבליטים את הנשים בתור משהו חי ואסתטי, והסרט מפגיש בין הציור של עיאיטי לצילום של זרצקי ולנשים עצמן – אלו ששרדו אלימות ואלו שבנות משפחתן נרצחו. בכמה שוטים יפים יש שילוב בין הציור, הצילום והאישה החיה. בניגוד לחלק מן הסרטים התיעודיים האחרים שהוצגו בפסטיבל השנה, הסרט לא מאבד פוקוס נרטיבי ועובר היטב בין הסיפור המתמשך של הגיבורה לסיפורים הלא פחות מרגשים של הנשים האחרות. סרט שהוא סוג של טיול בין פנים ישראליות לא מוכרות, בנושא שנמצא בכותרות החדשות אך לא תמיד עם ירידה לפרטים.