״שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה

בין כל פסטיבלי הקולנוע של סוף הקיץ ותקופות החגים, כמעט חמק מדיון בבלוג סרט שהוא, על הנייר, אחד מן הסרטים ההוליוודים הגדולים של השנה המוזרה הזו. "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" (Shang-Chi and the Legend of the Ten Rings) הוא אומנם סרט עם שם מוזר ולא בדיוק מושך, אבל הוא חלק מן היקום הקולנועי (והטלוויזיוני) של מארוול, אותה סדרת שוברי קופות שמגדירה את שוברי הקופות בימינו, לטוב ולרע. לבקיאים במבנה השאפתני של סרטי מארוול, החלק החדש מוגדר כסרט השני בשלב 4 של האולפנים, שלב בו דומה כי מוצגים גיבורים חדשים שיתלכדו יחד מתישהו, בצורה זו או אחרת.

אולם בניגוד ל"האלמנה השחורה" זהו למעשה הסרט הראשון בשלב הנוכחי אשר מתרחש אחרי אירועי "הנוקמים: סוף המשחק" שהיו די דרמטיים (כן, "ספיידרמן: רחוק מהבית" היה אמנם אחרי האירועים הללו, אך הוא זה שבפועל סגר את שלב 3). דומה כי אחריהם הבינו באולפנים, בראשות קווין פייגי, שבניית הסרטים בדרך הרגילה הגיע לשיא וצריך ללכת לכיוונים חדשים. הכיוונים כוללים לא מעט סדרות טלוויזיה וגם את הסרט הנוכחי, שהוא בהחלט כיוון חדש מצד מארוול וגם, כצפוי, המשך של מהלכים קודמים, הן ברמת העלילה והן ברמה השיווקית.

אחד מן הדברים שמארוול מנסה לייצר בסרטים האחרונים הוא שינוי רמת הייצוג בהתאם לתקינות הפוליטית. זה קורה מאוחר, אבל אחרי שהם נפתחו לבסוף לסרטים עם אישה בתפקיד הראשי ולבמאית (אחרי "וונדר וומן" של המתחרים), ואחרי ש"הפנתר השחור" הראה כי פנייה אל אוכלוסיות שלא זכו לייצוג במידה מספקת בסרטים הקודמים דווקא מייצרת להיט קופתי ואף מועמדויות לאוסקר – מארוול שולפים גיבור-על אסייתי מתוך היקום של הקומיקס. ההחלטה הזו משפיעה מאוד גם על המראה והסגנון הקולנועי של "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות". הסרט לא רק מסתפק בליהוק של שחקנים אסייתים או אסייתים במוצאם (בדגש על סינים), אלא גם קורץ לקולנוע הסיני הפופולרי על גווניו השונים, כמו גם לקולנוע האסייתי-אמריקאי. סרט עושה דבר שכמעט לא נעשה בסרטי מארוול – בונה סצנות פעולה עם סגנון החורג מן הקו הרגיל של האולפן. לא כל הסצנות הן כאלו והסרט גם בהחלט מציג דיאלוגים טיפוסיים למארוול ובסופו של דבר סצנות פעולה נוסח מארוול.

ההשפעה הסינית שולחת את הסרט לכל כך הרבה כיוונים, עד כי לפרקים נדמה כי מוטב היה לקרוא לו "שאנג-צ'י ואגדת עשר הסגנונות הקולנועיים". הוא מלהטט בין סוגים שונים של סרטי אמנויות לחימה, קומדיות, סרטים אמנותיים וסרטי פנטזיה, וכל זה בתוך מה שהוא חלק מיקום קולנועי עם מראה מובחן משלו. התוצאה היא סרט שיש בו רגעים מלהבים, אבל גם לא מעט בלאגן. הבלאגן היותר גדול, מבחינת האולפן, הוא היחס של השלטונות בסין כלפי סרט שמועסקים בו גם אנשים שהביעו בעבר עמדה פוליטית כלשהי. לפעמים לפני שהפכו ממש למפורסמים. אף כי הדבר לא נאמר רשמית, עושה רושם כי הסרט הכי סיני של מארוול כלל לא יופץ במדינה שהיא השוק הכי חשוב היום להצלחה כלכלית של סרט. האולפנים יתנחמו בכך כי ההחלטה להוציא את הסרט בארה"ב רק לקולנוע, ולא לשירות הסטרימינג דיסני+ כפי שהיה באחרונה, התגלתה בינתיים כנכונה. הסרט מצליח יותר מן הצפוי בקופות הכרטיסים, לפחות בינתיים.

הבמאי שנבחר להוביל את הפרויקט הזה הוא דסטין דניאל קרטון, שבאופן טיפוסי למארוול הוא במאי שקנה לעצמו שם דווקא בעולם הקולנוע העצמאי ומאוחר יותר בסרטי דרמה מתקוצבים יותר. קרטון הוא כמובן במאי ממוצא אסייתי, אם כי יפני ולא סיני, ורק מצד האם. הוא בכלל נולד בהוואי. בנוסף, בסרטיו עד כה (הטוב שבהם הוא "בית זמני") הוא עסק בנושאים מאוד אמריקאים. כך שהסרט הוא טריטוריה חדשה עבורו לא בתחום סרטי הפעולה, אלא גם בתחום העיסוק בסין. עושה רושם שהוא, או התסריטאים השותפים שלו אנדרו לנהאם ודייב קאלהם ראו הרבה סרטים בנושא, או לפחות קיבלו הכוונה. פתיחת הסרט מסבירה את המיתוס העתיק של עשר הטבעות, המקנות לאוחז בהן כוח של חצי אל. המחזיק הנוכחי בטבעות בנה לעצמו סוג של צבא צללים שמשפיע על אירועים ברחבי העולם.

האיש שאוחז בטבעות זה מאות שנים הוא ונוו (טוני לונג) והוא מנסה להגיע לכפר קסום עליו שמע. אלא שהכפר הזה מוגן על ידי יער נע כי שמור בו סוד שונוו לא ראוי לו. מי ששומרת על הכניסה לכפר היא ג'יאנג לי (פאלה צ׳אן) ויש לה יכולת לחימה מרשימות למדי, במה שהופך לסיקוונס פעולה נוסח סרטי ז'אנג יימו או "נמר דרקון". בסופו של דבר ונוו לא נכנס לכפר הסודי, אבל מתאהב בשומרת והשניים מתחתנים ומולידים את מי שיהיה גיבור הסרט הזה. אבל בואו נעצור שנייהו ונתייחס לדבר העיקרי שהופיע עד כה בסוגריים: טוני לונג, אחד מגדולי שחקני הקולנוע בכל הזמנים, בסרט דובר אנגלית ועוד שובר קופות. הוא אומנם מגלם דמות משנית שהיא די אופציה לנבל גם כשהיא בצד של הטובים, אבל זה טוני לונג, שחקן עם רקורד עשיר הן בסרטי פעולה והן בדרמה, שעבד עם כל כך הרבה במאים גדולים בשוק דובר המנדרינית. הוא גם השחקן הפחות או יותר קבוע של הבמאי חובב הערגה לאהבה אבודה, וונג קאר ווי, ועצם הנוכחות שלו בסרט הזה מעניקה גוון מלנכולי ומעורר הזדהות לדמות שחלק מן הזמן אמורים לעצור, דמות שהיא איום. זה ליהוק חלומי ואולי אף מתבקש, אבל הוא בהחלט תורם לסרט.

הסרט זונח את וונוו אחרי הפרולוג, כי צריך לקפוץ להווה בו הבן שלו חי בסן פרנסיסקו. הוא לא ממש מראה את כישורי הלחימה שלו, או את שמו המקורי  שאנג-צ'י. לא, הוא אסייתי אמריקאי בשם שון (סימו ליו, שחקן עם רקע בטלוויזיה שבטח מתחרט על ראיונות מתחילת הקריירה) שעובד בבית מלון יחד עם הידידה הטובה שלו, קייטי (אקוופינה). גם היא ממוצא סיני אבל היא כמעט ואינה דוברת את השפה של הוריה. עכשיו, אקוופינה היא שחקנית נהדרת בעיניי, גם אם היא לא שחקנית מגוונת. ניתן להגדיר את ההופעה שלה בסרט כאתנחתא קומית, אבל היא נחווית יותר כמו דמות שבטעות זלגה מתוך קומדיה רומנטית לסרט הזה. לא ברור אם היחסים שלה עם שאנג-צ'י נועדו להיות חברות שתתפתח לקשר רומנטי או חברות שתישאר חברות. הדמות של קייטי ממשיכה להיות נוכחות בחלקים נרחבים של הסרט רק בגלל שהיא לא מבינה טוב סינית, מה שנותן תירוץ לסרט להמשיך לדבר בעיקר אנגלית, למרות שהיה משהו די מקסים במינון הגבוה של המנדרנית בפרולוג.

תקרית כלשהי חושפת את הכוחות הלא שגרתיים של שון, מה שגורם לו לחשוף את שמו המקורי בפני קייטי וגם להזדרז לנסות להזהיר את אחותו הקטנה, שיאלינג, שיצרה עמו קשר דרך גלויה לא מכבר. הסרט אומנם מתרחש בימינו אבל גלויות הן דרך ליצירת קשר. בכל מקרה, כאשר אנו פוגשים את האחות הקטנה, היא לא ממש נראית כמי שצריכה עזרה ויותר כמו מי שהיה עדיף שתהיה הגיבורה הראשית של הסרט, או לפחות של סרט כלשהו. גם אם לשחקנית מנג'ר ז'אנג, המגלמת אותה, אין ניסיון קולנועי (יש לה ניסיון על הבמה כזמרת ושחקנית במחזות זמר). שני האחים מבינים כי הם צריכים לעזור זה לזו וגם לקייטי כי משהו בהחלט מאיים עליהם, על המורשת המשפחתית שלהם. וגם על שלום כדור הארץ, כאילו שאנחנו לא יודעים שהוא צריך לפחות להמשיך להתקיים על מנת שהסרטים שהטריילר שלהם מוקרן לפני הסרט יתממשו.

בסופו של דבר, כל הדמויות הללו מנסות להגיע לאותו כפר קסום מן הפתיחה, כפר אשר יאפשר לסרט להראות עוד הרבה יצורים פנטסטיים שחלקם מזכירים יותר מדי יצורים מסרטים אחרים. אבל בעיקר, הכפר הזה יאפשר להכניס את מישל יאו לסרט, ליהוק מתבקש בסרט הזה אבל עדיין מלהיב בדרכו. אם אתם זוכרים כי יאו כבר הופיעה בתפקיד קטן ב"שומרי הגלקסיה 2", תדעו כי הפעם היא מגלמת תפקיד אחר והוא גדול יותר, גם אם היא מופיעה רק לקראת סוף הסיפור.

דמויות אחרות מן היקום של מארוול, שיש להן קשר אסייתי מסוים, מופיעות גם הן. מה משזכיר לנו כי זה בכל זאת חלק מן היקום הקולנועי ואחרי כל הסגנונות השונים בחלק הראשון, כלל שהסרט מתמקדם הוא הופך ליותר ויותר סרט מן היקום הקולנועי של מארוול. יש לכך יתרונות בהומור הפנימי וגם בחברי הקאסט שחוזרים, אבל יש לכך גם את סגנון הבית של סצנות הפעולה, שהוא בגדול…שונה ממה שהיה עד כה, ולפעמים נוטה ליותר מדי אנימציה ממוחשבת. בסרט הזה, כשאני כותב ״לפעמים״ הכוונה היא ליותר יותר ככל שהסרט נמשך אל עבר הסיקוונס השיא, זה שכל הסרט נבנה לקראתו. סיקוונס אשר אין בו כל זכר לסגנון הקולנועי של הסרטים האסייתים שהיוו השראה, או לאמנויות לחימה. יש בו קרב אנימציה ממוחשבת שהוא ארוך מדי ובעיקר לא מלהיב.

בכך, "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" נופל שוב למלכוד של סרטי מארוול: הוא מנסה להיות שונה, אבל בסוף האפיל שלו הוא דווקא בהיותו זהה, עוד פרק בדרך לבנייה מחדש של סרט שיחבר יחד את הכל. מעריצי המותג כבר ראו את הסרט, שזמין מזה כשבועיים, ואולי עבורם זה בהחלט מספיק. חובבים שאולי קיוו נוכח חלק מן הביקורת האמריקאיות לצפות במשהו שונה, ימצאו את עצמם עם הרבה כיוונים למשהו שונה, אבל בסופו של דבר עם רגע שיא מאכזב, שבפני עצמו גם לא משחזר את הרמה של סצנות השיא ההמוניות בסרטים הקודמים. אבל כאמור, יש טוני לונג. ועוד כמה הופעות משחק טובות של שחקנים, מוכרים ואלמוניים, באופן שמזכיר כי העבודה עם שחקנים היא אולי התחום בו קרטון בולט כבמאי. בהנחה שהוא לא במאי של סרט טוב אחד. יש לציין כי דווקא השחקן הראשי הוא החולייה החלשה, ולא רק בנוגע להתבטאויות שלו לגבי סין. אבל הוא לא חלש ברמה שתרתיע אותי מסרט נוסף בו ישתתף בהמשך הדרך.

היקום של מארוול ממשיך לנוע וממש בקרוב יציג גם עוד סרט של במאית ממוצא אסייתי, שלא לומר סינית – ״נצחיים״ בבימויה של זוכת האוסקר קלואי ז׳או. גם היא אומנם מוחרמת במולדתה, אבל יש לה סגנון אישי הרבה יותר מובחן וכמות גדולה יותר של סרטים טובים ברזומה, מה שמייצר תקוות שאולי יתנפצו בעתיד הקרוב. אולם, גם מול האכזבה, דומה כי מארוול הפכו לסוג של רשת מזון מהיר של הקולנוע: זה לא יהיה אנין טעם גם אם ההמבורגר יכונה בשם שונה, אבל אפשר לסמוך על מוצר משביע.