שבע שנים למותו של רובין וויליאמס: מחווה בסינמטקים וקצת על "פישר קינג"

החודש (אוגוסט) אנו מציינים שבע שנים למותו המוקדם של השחקן רובין וויליאמס. באמת שקשה לקלוט כי כבר חלף זמן כה רב מן המוות של מי שאיכשהו מרגיש לי שתמיד היה ותמיד יהיה חלק מן הנוף הקולנוע, גם אם הוא לא תמיד בחר לעבוד בסרטים טובים בהכרח. סינמטק תל אביב מציין את החודש עם הקרנה של שבעה סרטים בהשתתפותו, חלקם יוקרן גם בסינמטקים אחרים בארץ. הסרטים נעים בין כאלה המיועדים לילדים כמו "ג'ומנג'י" המקורי, "פאץ' אדמס" ו"הוק", לבין סרטי אוסקרים ייחודים כמו "העולם על פי גארפ", "סיפורו של וויל האנטינג" או "ללכת שבי אחריו".

אולם, גם בתוך הז'אנרים הללו, דומה כי כל סרט מציג גוון אחר של וויליאמס ואפילו סגנון משחק אחר. זה די מוזר ביחס לכוכב קולנוע אשר הפך לכזה גם בגלל התחושה כי הקהל יודע בערך מה הוא מקבל כאשר הוא בא לראות אותו בתפקיד קומי או דרמטי. וויליאמס היה שחקן מהסוג שהיותו דמות מוכרת זה חלק גדול ממה שהפך אותו לאחד מן האהובים, המרגשים והמצחיקים ביותר בקולנוע האמריקאי של 40 השנים האחרונות. הסדר בו כתבתי את הדברים הללו אינו מקרי – וויליאמס הוא קודם כל שחקן אהוב. בטקסט הזה אדון בקצרה באישיות הקולנועית שלו ולאחר מכן ארחיב מעט על הסרט "פישר קינג" (The Fisher King) שיוקרן גם הוא במסגרת המחווה. בחרתי להבליט אותו גם בזכות וויליאמס וגם מפני שזה סרט שאני אישית מאוד אוהב.

וויליאמס היה קודם כל סטנדאפיסט פורץ דרך. לא רק כרונולוגית (הוא הצליח על הבמה לפני שעבר לטלוויזיה ומשם לקולנוע), אלא גם בתפיסה שלו כשחקן. על הבמה, המופע שלו כלל אומנם וידויים אישיים על דכאון והתמכרות, אבל הרגיש בעיקר כמו אלתור בלי פוסק בו הוא לובש שלל דמויות. בלא מעט מתפקידיו הקולנועיים הוא עשה בדיוק אותו דבר, ואני לא מתכוון רק לקומדיות. היכולת שלו לאלתר כמו אמן סטנדאפ היה הבסיס להופעת הדיבוב פורצת הדרך שלו ב"אלאדין" המונפש, משחק קולי שהוא מהפכה של ממש. לא רק בגלל שההופעה הכתיבה את האנימציה ולא להיפך, אלא כי היא גרמה לכך ששחקנים מפורסמים המופיעים כמדבבים זו כמעט דרישה מכל סרט אנימציה גדול מאז ועד היום. גם ההופעה של וויליאמס בסרט דרמטי ברובו כמו "בוקר טוב, וייטנאם", נצרבה בתודעה בזכות קטעי אלתור קומיים.

התחושה בקטעים הללו, הן על הבמה והן בסרטים, היא שוויליאמס לובש דמויות שונות אבל נשאר הוא עצמו. זה גרם לקהל להתרשם ממנו יותר כאשר הוא זנח לחלוטין את התחפושות. בנוסף, לא פעם הוא הפגין רעב לאהבה ולחוסרים בחייו, אבל תמיד שידר שאיכפת לו יותר מן הזולת. לכן בסרטים רבים הוא הדמות המקשיבה, או זו המעוררת השראה באחרים. ככוכב קולנוע, הוא ממש לא נראה יפה בצורה יוצאת דופן יחסית לשחקני מסך אחרים. הוא אומנם זז בגופו (וגם בקולו) יותר מכל אדם רגיל, אבל בעודו דומם הוא לא נראה חזק במיוחד. הפנים שלו משדרים יותר מראה של שכן מוכר, או פקיד דואר (סליחה מכל פקידי הדואר, אתם עושים עבודה קשה תחת לחץ כבד), מאשר כוכב קולנוע קלאסי.

אומנם וויליאמס יכל לשחק גם דמויות אפלות יותר כמו ב"חיים בתמונות" וב"אינסומניה" (והוא היה הדבר הכי טוב בסרט הכי פחות מוכר של כריסטופר נולאן), אבל הכוח של הסרטים הללו הוא החתירה לא רק נגד התדמית של וויליאמס, אלא גם נגד התחושת של הקהל הפוגש בו על המסך. וזה נכון גם כאשר הוא מתנהג בצורה לא מוסרית עד מחליאה. כאשר הוא מבצע דברים שמידת הצדק בהם היא על התפר, האישיות שלו סוחפת את הקהל להזדהות יותר מאשר לכיוון של רתיעה. זה גם המקרה ב"פישר קינג".

"פישר קינג" הוא סרט של טרי גיליאם, יוצא מונטי פייתון שהפך לאחד לבמאי יוצא דופן, בעיקר של סרטי פנטזיה אפלים ופילוסופיים. מכיוון שאני כותב את השורות הללו בזמן ש"האביר הירוק" של דיוויד לאורי מציג בקולנוע, ואני חושש שזה יהיה לזמן קצוב, הייתי רוצה להצטרף לממליצים את הסרט, עליו כתב אצלנו אור – סרטו החדש של לאורי מכיל כמה השקות לסרטים של גיליאם, מבחינת הנושא (פנטזיה אפלה ואגדות ימי הביניים סביב המלך ארתור), אבל הוא בעל סגנון משלו, והוא משהו שחובבי קולנוע צריכים לראות. עד כאן הערת צד ובחזרה אל "פישר קינג", מדובר בסרט יוצא דופן גם בתוך הקריירה הלא שגרתית של גיליאם. קטעי הפנטזיה בו הם רק תבלין, שניתן לפרש אותו כהזייה בלבד לאורך רוב הסרט. זהו הסרט הראשון של גיליאם שמתרחש במובהק בתקופה בה הוא מצולם, כמו גם הסרט הראשון של הבמאי שמתרחש בארה"ב – המדינה בה גיליאם נולד אך בה הוא בקושי יצר (בשלב מסוים בחייו הוא אף ויתר על אזרחות אמריקאית).

למעשה, ייתכן ו״פישר קינג״ הוא יותר סרט של התסריטאי ריצ'רד לה-גראוונס מאשר סרט של גיליאם, מבחינת הרצת הפרויקט. אלא שלה-גראוונס הפך אחרי הסרט הזה (השני שלו שהופק) לתסריטאי הוליוודי שגרתי, בעוד "פישר קינג" הוא סוג של דרמה שגרתית הנחטפת בידי סרט פנטזיה היסטורי מדי פעם, ברמת התסריט. הוא גם סרט אשר לא מבוים בצורה שגרתית לרגע, אף על פי כי הוא מעוגן בעולם האמתי יותר מאשר כל סרט אחר של גיליאם, וכולל עיסוק מורכב למדי בטראומה מסוגים שונים.

הסרט נפתח בסיקוונס מרהיב המציג שדרן רדיו בשם ג'ק (ג'ף ברידג'ס), סוג של תואם האוורד שטרן/נתן זהבי, משוחח בצורה צינית עם מאזינים. לאורך כל דקות הפתיחה, אין ולו שוט אחד אשר מצולם את השדרן בצורה ישירה – הוא מצולם מלמעלה, מן הצד, לרוב באלכסון. הפעם הראשונה בה המצלמה מישירה אליו מבט מתרחשת בפנטהאוז הניו-יורקי שלו, כאשר הוא שומע על מאזין מעורער בנפשו, שבעקבות דברים שאמר השדרן בתכנית שלו ביצע ירי המוני.

שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ק שבעבר חי כפלייבוי המרגיש כמו מלך אכזרי בניו יורק, עובד בספרית וידאו ומנהל זוגיות עם המנהלת שלה, אן (מרסדס רוהל, שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על סרט זה). אם כי היא זו שיותר מנהלת את הקשר, בעוד הוא שקוע ברגשות אשמה ורחמים עצמיים עד מחשבות אובדניות. אולם, הניסיון שלו להטביע את עצמו במי נהר ההדסון נקטע בידי חבורת בריונים התוקפת אותו, בטרם הוא ניצל בידי חבורת הומלסים, הלוחמים בסגנון ימי הביניים.

ג'ק מוצא את עצמו במאורה של מנהיג החבורה, פרי (רובין וויליאמס), אשר רואה בעצמו אביר עם משימה – להשיב את הגביע הקדוש, שנמצא בבית של מיליארדר ניו-יורקי. דרך קטעי עיתונים המצויים במקום, ג'ק לומד כי פרי היה מרצה להיסטוריה של ימי הביניים (שם לימד את אגדות הגביע הקדוש, כולל זו של הפישר קינג המסופרת בגרסה קצרה בסרט), עד אשר אשתו נהגרה באירוע הירי לו ג'ק גרם בעקיפין. מאותה נקודה, ג'ק מנסה לגמול לפרי ולהשיב אותו לחיים בצד הטראומה. בדרך הוא נחשף לתרבות של חסרי הבית ולניסיונות הבעייתים של פרי להשיג את הגביע הקדוש. עד כאן תחילת הסרט.

האופציה לעזרה אפשרית עבור פרי נגלית לג'ק כאשר פרי מראה לו את האור היחיד בחייו – מבט על לידיה (אמנדה פאלמר), אישה אותה הוא רואה חולפת מדי יום בדרה לעבודה. הוא יודע את שמה, אבל דומה כי הוא לעולם לא יעז לדבר איתה, שכן הוא חושב את עצמו לא ראוי, בטח כאשר הוא לבוש כהומלס. לידיה מצידה מצטיירת כאישה אשר פוחדת לדבר עם כל אדם אחר, וסבורה כי דבר מעניין לעולם לא יתרחש בחייה. למשל, היא מעולם לא יצאה לדייט. אולם, ג'ק ואן עומלים על ארגון דייט שכזה בין לידיה ופרי, ולרגע זה נראה שזה יעבוד בצורה מושלמת. הבעיה היא שעדיין יש בסרט בריונים, פחד של פרי משובו של האויב שלו, האביר האדום, והתנהגות של פוסט-טראומה בכלל. שלא לדבר על כך כי הגביע הקדוש עדיין שוכן במקומו הלא ראוי בדירת יוקרה בניו יורק.

כל הנרטיב הזה בהחלט קורה בניו יורק של ראשית שנות התשעים, אבל הוא עטוף בהרבה מאוד טרי גיליאם – דרך כניסה לתודעה של הדמויות, קטעי הסיוטים של פרי, עיצוב מושקע של חללים, ופרטים שדרגת הריאליזם בהם משתנה. למשל, בית החולים נראה סוריאליסטי במיוחד, רבים המשחקים עם זוויות צילום, ואפילו נעשה שימוש בטכניקות עריכה שלרוב לא נעשה בהם שימוש מחוץ ללימודי תוכנות עריכה או קליפים.

אבל הסרט עובד קודם כל בגלל הרגש. עבורי הרגש מצוי בעיקר במערכת היחסים המוזרה בין פרי ללידיה, מערכת יחסים בין מי שוויתר על החיים בחברה ומי שמעולם לא הסתגלה אליהם. שלוש סצנות גדולות יש במערכת היחסים הזו. הראשונה מציגה את התחושה של פרי כאשר הוא רואה את לידיה. השנייה בדייט שלהם כאשר ג'ק ואן יושבים ביניהם והעריכה משתמשת בווייפ גלוי המעלה רגע רומנטי/מביך/מצחיק אחד על פני האחר. השלישית מגיעה מעט אחר כך, ברגע המותח בו עולה שאלת המשך הקשר. שני הרגעים הראשונים כוללים טריקים של גיליאם בבימוי, אולם הסצנה השלישית והאפקטיבית ביותר היא כולה המשחק של השניים – הציפייה של פאלמר לאכזבה נוספת, היכולת של וויליאמס לתמוך ולהאיר את המסך באמונה בקשר מתמשך ואהבה. רגע אחרי הסצנה הזו הסרט ישבור לכיוון אחר מבחינת המתרחש והסגנון, אבל לפני זה בהחלט יש סצנה רומנטית שמדגימה את היכולת של וויליאמס כשחקן – לא רק הבעה או כניסה לדמות, אלא גם יצירת אמפטיה.

זוהי יצירת אמפטיה בקשר שנקודת הפתיחה שלו מאוד בעייתית. פרי הוא על סף/מעבר-לסף הסטוקר לפני הפגישה. הוא אומנם עוקב אחרי לידיה רק בחללים ציבוריים ואין לו כוונות אלימות, אבל הוא בכל זאת עוקב אחריה בלי ידיעתה ולומד עליה איכשהו לא מעט פרטים, את חלקם היא בקושי יודעת. מצד אחד יש בכך הדהוד ליחס הכללי לנשים בסרטים של גיליאם, שנוטה להיות הנקודה החלשה ביותר בכל סרט שלו, אולי פרט לזה. אבל יש בכך גם משהו נוסף. מעבר לטראומה, פרי מעוצב בתור דמות שהיא כל מה שהקהל אמור לחוש רתיעה כלפיו: הוא מלוכלך, חי באשליות, מסרב לדבר בכנות על עצמו או על המניעים למעשיו. גם אובססיה לאישה היא חלק מן העניין. אבל כל זה מתחבר לדברים שאומר ג'ק בראשית הסרט, כאשר הוא שופט אנשים וקבוצות אנשים ברדיו, מבלי לדעת אף פרט, והסרט מראה כי הדברים הם תמיד מורכבים יותר.

פרי לא ממש רוצה להשתמש בידע שלו על לידיה, או לא חושב לפנות אליה. לא נראה כי מערכת יחסים היא המטרה שלו. הוא פשוט שמח לדעת כי בעולם האכזרי, יש עדיין מישהו תמימה וטהורה כמוה בעולם. "פישר קינג" הוא סרט רומנטי שרובו לא דן ברומנטיקה, וסיפור אהבה שבו מתחיל בנקודה בעייתית, כאשר רגע לפני סיומו הוא עובר לנקודה בה השליטה והמבט בקשר עוברת לצד השני. הוא גם סרט פנטזיה שאין בו ממש פנטזיה, סרט על מסע בימי הביניים שמתרחש בניו יורק עכשווית לזמן בו נוצר, וסרט על הקרבה בכל מובן של המילה. הוא מוגדר גם כקומדיה ולמרות שהוא מצחיק מאוד, הוא גם לא בדיוק כזה. הוא קצת סרט מוזיקלי. יש בו סוג של התנגשות של מספר רגישויות אמנותיות שלא בהכרח משתלבות תמיד – אבל בסרט הזה השונות מוציאה מכולם את המיטב.