״אגדת חורבן״, סקירה

"אגדת חורבן" הוא מסוג הסרטים שמעוררים, ויעוררו, תגובות קיצוניות. שמעתי כבר אנשים שעבורם מדובר באירוע קולנוע פורץ דרך של ממש, בסרט מסעיר שהוא אחד הטובים שהופקו אי פעם בישראל. שמעתי גם תגובות שטוענות כי מדובר בסרט מגוחך שלא עובד בתור קונספט, שהמסר שלו רדוד ושהוא יותר סוג של מצגת מאשר סרט. את שני הצדדים אני מבין, ואולי אפילו מסכים במידה מסוימת, גם אם אני הרבה יותר מתון בתגובה שלי, שנוטה להיות חיובית כלפי הסרט, עם הסתייגויות. אני גם יכול להשתמש במילים קיצוניות: יש בסרט חלקים מרהיבים ותעוזה שאני אוהב, ויש בו גם חלקים שלא נראים לי שלמים, חוסר נוסף שמנע ממני לצאת ממנו נרגש או עמוס במחשבות כמו שצופים אחרים חוו.

הסרט הוא שיתוף פעולה שלישי בין הבמאי גידי דר והשחקן שולי רנד, שכאן מדבב את התפקיד הראשי וגם חתום על התסריט יחד עם הבמאי. הסרט מגיע 18 שנה אחרי שיתוף הפעולה הקודם, "האושפיזין", קומדיה מצליחה שהייתה מקרה נדיר בארץ – סרט שנוצר עבור מועד יהודי, חג סוכות. כעת הם חוזרים לשתף פעולה עם סרט מצוייר לכבוד ט' באב. הפעם זירת ההתרחשות אינה ישראל המודרנית באופן ישיר, אלא חזרה לסיפור חורבן בית שני, בהשראת אגדות החורבן מן התלמוד ומקורות היסטוריים נוספים.
השתמשתי במילים "סרט מצוייר" ולא סרט אנימציה או סרט מונפש, שכן הסרט לא משתמש בשום שלב באנימציה בצורה המסורתית. הוא מורכב מכ-1,500 ציורים דוממים שצוירו בידי דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, אמנים עם ניסיון באנימציה. אולם לפרויקט הזה הוחלט להשאיר את הציורים עצמם דוממים, החלטה שעל פניו גורמת לסרט, לפחות בסצנות מסוימת, להרגיש טיפה כמו מצגת עם ליווי קולי של שחקנים.

בחלקים אחרים, "אגדת חורבן" בהחלט מתנהג כמו סרט קולנוע: הפסקול עמוס בכמה שכבות מתנגשות, העריכה דינמית ונעה בין קאטים קלאסיים של נקודת מבט לבין החלטות יצירתיות יותר, והמצלמה בהחלט יכולה לנוע במגוון דרכים על גבי הציור הדומם. החל מתנועות שגרתיות מצד לצד או מעלה ומטה, דרך התקרבות לדמויות עד צילום תקריב, וכלה בתזוזות פרועות לחלוטין של המצלמה, היוצרות מערבולות וזוויות לא רגילות בתוך הציורים. גם הסגנון האמנותי של הציורים אינו אחיד – לפעמים הוא מדמה אמנות יהודית מתקופות שונות או בונה תמונה ריאליסטית, לעתים הוא מוותר על צבעים על מנת לתאר מצב נפשי, ולפרקים הנוף בו הופך לכמעט מופשט. גם משיכות המכחול מודגשות לפעמים ויוצרות ערבוביה בסצנות טעונות.

לצד לפולונסקי ופאוסט, כל הצוות עושה עבודה מרשימה שהופכת חלקים מן הסרט למסעירים מבחינה חזותית וקולית. בעיקר סיקוונסים המתארים מלחמה ומתח אבל גם בחלקים בהם דמות חווה משבר פנימי. העריכה של יוסף גרינפלד ואורי בן דב היא חלק בלתי נפרד מן האופן בו הסיפור נפרש, המוזיקה המקורית של אסף תלמודי ויונתן אלבלק היא מן הטובות שזכורות לי בסרט ישראלי, ועיצוב הפסקול של נתי זיידנשטדט ורונן נגל משתמש היטב ביכולת לשחק עם הקולות והאפקטים בסרט שהוא כולו מדובב. כל זאת כאשר בצוות המדבבים ניתן למצוא מלבד רנד גם את מוני מושונוב, יגאל נאור, יעל אבקסיס, זאב רווח ועמוס תמם.

כלל המשתתפים חוברים לסרט לו יש רעב בקרב חובבי הקולנוע הישראלי: סרט הקשור כולו להיסטוריה היהודית, למסורת ולמורשת. בנוסף, סיפור החורבן הוא גם סיפור על אמונה ברגעי משבר וגם על הלקח של עיר שחרבה בגלל שנאת חינם, מסר שמן הסתם יכול להדהד גם בימינו. בכלל, דומה כי היוצרים מכוונים את המתקפה נגד הפילוג והאלימות בחברה היהודית לא רק לעבר אלא גם להווה, גם אם דומה כי הן השמאל והן הימין יוכלו לאמת, או לחלופין לתקוף, את המסר שעולה מן הסרט. הוא נצמד למדי לסיפור המוכר: ריבים בין קנאים יהודים לזרמים שרצו לשתף פעולה עם הרומאים (חלקם גם ממניעים של שחיתות), שהובילו למרד חסר סיכויים מראש מול צבא חזק. גם ניסיונות פשרה מצד המלכה היהודיה ברניקי (שאולי גם יש לה רומן עם המצביא טיטוס) לא יכולים לעזור – וההרס הוא רב.

הסיפור מובא מכמה נקודות מבט, העיקרית שבהם היא של בן בטיח, אחיינו של הרב המתון רבן יוחנן בן זכאי, שהורג רומאי והופך להיות שותף של שמעון בר גיורא בהנהגת הפלג הקנאי בירושלים. הסרט מתאר את המשיכה לעמידה על העקרונות והזעם כלפי ההנהגה הוותיקה, שמואשמת בצדק או שלא בשחיתות. במקביל, הסרט גם מראה כי לקנאות אין ראייה לטווח ארוך או בינוני והיא אכזרית גם כלפי היהודים ובסופו של דבר גם כלפי השותפים לדרך. ניתן כאמור לפרש את הסרט באופן המזוהה הן עם הימין והן עם השמאל, ולפרקים דומה כי האלגוריה בין המצב אז לבין היום היא מעט בוטה מדי, גם אם ייתכן והיא מקרית. תמיד יכול להיות שבמשפט שאומר כי המלכה צריכה להזדרז ולברוח מירושלים לקיסריה, מדובר אך ורק על המאה הראשונה לספירה.

אני מצאתי שני פגמים עיקריים בסרט, המונעים ממנו להפוך עבורי ליצירה גדולה ומרשימה באמת. הראשון הוא שהתסריט אומנם נע בין מספר רב של דמויות, אבל הוא לא ממש מעניק לאף אחת מהן אופן התנהגות ייחודי או שלם. בנוסף, הדיאלוגים נפלו איפשהו בין עברית של העת העתיקה לעברית בת זמננו, והם לא נשמעים טבעיים בשום צורה. דומה כי הם נאמרים על מנת לקדם את העלילה או לזרוק סיסמאות, ולא על מנת לייצר שיחה אמינה. בניגוד לדממה של הציורים, שיחה אמינה היא בהחלט משהו שהסרט שאף לבצע.
הפגם האחר הוא הצד ההופכי של הקטעים המרשימים עליהם כתבתי בהתחלה – כאשר הסרט לא פונה לקיצוניות אומנתית, הוא כן מרגיש כמו ציורים דוממים מלווים בקולות רקע, או כמו ניסוי קולנוע שלא עובד. ראיתי כבר סרטים שמבוססים אך ורק על תמונות סטילס ולדעתי זה יכול להיות כלי קולנועי ראוי, אפילו בצורה מינימליסטית אף יותר ממה שמבוצע בסרט זה. אך בסרט כמו ״אגדת חורבן״, ששואף גם להיות בידור, הניסוי הצורני צריך לעבוד ולהצדיק את הבחירה בו לכל אורך הסרט. זה לא בדיוק מה שקורה כאן כל הזמן. ניתן לייחס זאת לקושי להסתגל לסגנון בדקות הפתיחה, אך נפילות קצרות קיימות גם בחלקים אחרים של הסרט, בהם הצילום והעריכה מצטרפים לחוסר התנועה על הבד למשך מעט יותר זמן.

שני הפגמים הללו חברו לבעיה העיקרית שהיא אישית שלי: התרשמתי טכנית לפרקים, אבל לא צללתי לתוך הסיפור או אל הדרך בה הוא סופר. למרות שלא גדלתי על התלמוד, את הרתיעה ממרד קיצוני מדי ומשנאת חינם בין זרמים שונים אני מכיר, אך לא הרגשתי שהסרט עורר עבורי משהו לחיים. יחד עם זאת, מדובר ללא ספק בניסוי נועז ולמרות התגובה המהוססת שלי, גם בהישג מרשים מלא מעט בחינות.