פסטיבל דוקאביב 2021: "לא יהיה עוד לילה", "בגרון", "רחוב חד סטרי", "כיתת כוננות", "שמה היה אירופה"

פסטיבל דוקאביב מגיע פחות או יותר לנקודת האמצע שלו וצברתי בו את סרטים רבים עליהם טרם כתבנו בדיווח הקודם או בפוסט ההמלצות/אזהרות, כולל כמה סרטים ישראליים. אולם את הדיווח הזה ברצוני להקדיש למסגרת החביבה עלי: מסגרת "עומק שדה" לסרטים שמטשטשים את הגבולות בין התיעודי לעלילתי, או מטשטשים את הציפיות של הקהל מסרט קולנוע על ידי מיעוט בעלילה או הסברים. לא פעם מדובר בסרטים שמפצלים את הקהל או מאתגרים אותו, אבל הם גם חושפים אופציות נוספות לא רק ליצירת סרטים, אלא גם לצפייה בהם. הסרטים בפוסט זה מהווים את רוב המסגרת, שעל שלושה סרטים נוספים מתוכה כתבנו כבר בפוסט ההמלצות. השנה יש גם שלושה סרטים של יוצרים ישראלים במסגרת, אולם רק אחד מהם צולם ברובו בישראל.

לא יהיה עוד לילה
There Will Be No More Night

סרטים רבים תיארו עד כמה קשה ואכזרית יכולה להיות מלחמה. סרטה של אלינור ובר מתאר דבר מצמרר לא פחות: עד כמה קל יכול להיות הרג במלחמה. ברמה החזותית, הסרט מורכב כולו מצילום מתוך מסוקים של טייסים בנאט"ו, המחוייבים לצלם את כל מה שמתרחש בטיסה. רוב הסרט מראה דימויים מן הלחימה בעיראק ואפגניסטן, ומראה מרחוק נקודות קטנות שהם אנשים שמבחינים ברעש המסוקים, לא יודעים עד כמה הם במעקב או מה הסיכוי שצוות המטוס יקבל הוראה או אישור לחסל אותם. בשלב מסוים הסרט עובר מלהראות מעקב ללהראות חיסולים של אנשים שחלקם עוסקים בפעילות צבאית/חבלנית ובחלקם ייתכן וקיים ספק. הספק מוגבר בידי הפסקול בו נמסרת שיחה עם טייס המספר על הקלות שנצברת עם הזמן מהמלחמה, וגם על מקרים בהם הוא הופתע שקיבל אישור לירי – לצד זאת גם הטייס וגם הדוברת חולקים תובנות לגבי הנזק המתמשך של המלחמה.

חלקו האחרון של הסרט מחזיר את המסוקים "הביתה" ועקב מה שנראה קודם לכן, גם צילום של טייס הטס מעל משפחתו הופך למצמרר בדרך אחרת. דקות הסיום, המבטלות את מושג הלילה באופן מילולי וחזותי, מוסיפות חרדה נוספת – אבל גם יופי חזותי שנחווה דרך צילומים לצרכי צבא. נושא המעקב והראייה כאקט אלים לא חדש בקולנוע אבל הוא שב ועולה במספר דרכים חדשות בסרטי הפסטיבל, ומעניין כי "לא יהיה עוד לילה" הוא סוג של גרסה מן האוויר לחלקים מ"אור בכל מקום" (גם הוא חלק ממסגרת "עומק שדה"), כאשר שני הסרטים מוצגים זה לצד זה ובשניהם הכותרת מצביעה על אור כמשהו שקשור לקדמה ופיתוח טכנולוגי, אבל גם להגדלת הפער בין החזק לחלש.

בגרון
By the Throat

סרטם של אפי ואמיר (אמנים ילידי ישראל הפועלים בבלגיה) עוסק בקול ובמבטא של האדם כאמצעי המגדיר אותו. הכוונה לאופנים שיכולים להיות מסוכנים בעודם מצביעים על זהות אתנית, דתית או תרבותית. לא במקרה שם הסרט מדגיש גם את הנושא של הבדל הנקבע מן הגרון אבל גם מרמז על אלימות מסכנת חיים. מביטוי המילה "שיבולת" בספר שופטים ועד לקביעת זכאות למעמד של פליט על ידי מבחן הבודק לא רק שליטה בשפה, אלא גם דרכי הגייה מילים הייחודים למהגרים ממחזות מסוימים. הסרט נע בין ראיונות אישיים להסברים מדעיים או מדעיים-לכאורה, ומראה בקור את האכזריות בה גוון הקול יכול לשנות מעמד חברתי בחיים ולפרקים אף לשנות גורל.

הסרט משתמש בתבנית המדעית על מנת להיראות כמו קולאז' מקרי של אירועים, אולם האפקט המצטבר של עדויות מסוגים שונים (כולל של טרנסג'נדר שעובר טיפול בפיזיותרפיה בין היתר על מנת להסתיר את הקול הנשי) מוביל לכך כי הסרט עוסק ביחסי הכוח בין החזק והחלש הן במקרים פרטיים והן באופן כללי. זאת כאשר אופן המחשבה האירופאי הקושר בין שפה ללאום הפך למעשה לשולט בעולם וקובע גורלות. לצד עדויות על המבטא, מן הפתיחה ועד לסיום, הבמאים אפי ואמיר עוסקים בצילומים של קשתות. הדבר מתקשר לכך כי טקסט העוסק בקשת מכיל את כל ההבהרות בשפה האנגלית ומשמש חוקרים על מנת להגדיר דיאלקטים שונים (ולאבחן מקום מוצא), אבל מאפשר גם קריאה מספר דרכים סימבליות – כמסמל מגוון ומרחב חזותי שהוא גם אחיד וגם אשליה אופטית. כסמל לתקווה ולארץ מעבר לקשת עליה לא ניתן להגיע, הדבר היפה ולא מושג. השילוב בין הקשת לשיחות על המבטא, שחלקן משעשעות וטכניות וחלקן שוברת לב, מתחבר ליצירה אחידה וסוחפת.

רחוב חד-סטרי
One-Way Street

סרטו של ארז פרי משתייך של סוג של תת-ז'אנר בקולנוע התיעודי: סרטים המביטים מעבר לחלון או למרפסת של הבמאי. לא מכבר הוצג בפסטיבל ירושלים ובסינמטקים סרטו של אלעד דוידוביץ'־שיקוביץ', "מרפסת", המשתייך לתת-הז'אנר – וזו רק דוגמא אחת.
לכאורה זה סרט פשוט של מבט מציצני מדירה בניו יורק לעבר הרחוב הסמוך. תחילה מבט לא מתערב עם תנועות מצלמה כלפי המדרכה, ומאוחר יותר מבט על חלקים ספציפיים ברחוב ועל הנעשה בבניין ממול, סוג של גרסה נטולת דרמה של ממש ל"חלון אחורי". לא במקרה הזכרתי סרט קולנוע עלילתי, כי פרי הוא גם תיאורטיקן וסרטו מתייחס כל הזמן לחווית הצפייה ברחוב, והן לחווית הצפייה בסרטים ובקולנוע בידורי. הוא עושה זאת בסרט בו אין נרטיב מתמשך, לפחות בכל הנוגע למתרחש ברובד החזותי.

המראות ברחוב משתנים הן מבחינת עונות השנה והן מבחינת בני האדם הנראים, אך דרך הפסקול פרי מעניק להם סוג של אחידות. הפסקול כולל קטעי מוזיקה, הודעות בטלפון (אותו מכשיר בו צולם הסרט) וקטעי טלוויזיה ורדיו אשר לפעמים מתחברים באופן סינכורני או סותרים את המתרחש ברחוב המודרני של ניו יורק, מעט לפני הקורונה. העוגן הנרטיבי של הסרט הוא התסכית המיתולוגי של אורסון וולס "מלחמת העולמות" – תסכית אשר שבר בסוף שנות השלושים את גבולות המדיום ברדיו והפך עיבוד ספרותי לסוג של מתיחה. אם כי תכנית רדיו עכשווית על התסכית מעמידה בספק מה הייתה המתיחה – האם אנשים אכן חשבו כי פורצת מלמחה עם מאדים, או שמא וולס הצליח לשכנע אנשים בכך כי התשדיר שלו אכן יצר פאניקה (מראית עין שאיפשרה לו לקבל חוזה חלומי כבמאי סרטים). הצפייה בסרט כעת גם מלמדת בדיעבד על כך כי עוברי האורח בניו יורק לא מודעים לכך כי משום מקום יקרה אירוע שישנה את אורח חייהם, גם אם באופן פחות אלים מפלישה ממאדים.

כותרת הסרט מתייחסת לתנועת המכוניות ברחוב, אבל גם לביטוי באנגלית על יחסים לא הדדיים. זהו סרט על הצצה בו הבמאי מביט בזרים, חודר אליהם ומשתמש בהם ליצירה שלו לכאורה מבלי לחשוף את עצמו בפניהם, או ליצור שוט נגדי למבט שלו, אל החלון ממנו תמיד ניצבת המצלמה. סרט זה הוא דל תקציב באופן מובהק ולכאורה הוא מנוכר גם ביחס למסגרת עומק שדה. אבל הודות לעריכה חכמה שמצאה רגעים מקסימים ואף עצובים ברחוב ורתמה אותם למשהו אחיד ואפילו מתפתח, זהו סרט מהנה למדי עבור מי שלא נרתע מקולנוע שדורש מן הקהל מלאכת פענוח מורכבת. לא בכדי, העורך לב גולצר קיבל קרדיט גם כשותף לתסריט – הסרט עוסק לא רק במבט ובקשר בין פסקול לתמונה, אלא גם בדרך בה העריכה בוראת מחדש את תחושת הרצף והקשר בקולנוע שתמיד מציג דברים ברצף. גם כאשר במציאות ייתכן והם היו ברצף אחר וללא ספק היו ביניהם הפסקות ופערים, כפי שניתן לראות משינויי מזג-האוויר המהווים מוטיב חוזר בסרט.

כיתת כוננות

סרטו של עידן גליקזליג כולל כמה וכמה רגעים תיעודיים מבריקים. כאלו שיש בהם גם קומדיה פרועה וגם עצב ובו בזמן הם מראים משהו כן בקיום בישראל, בפחד המאפיין את החיים כאן, ולצידו גם מיליטריזם מוגזם המחלחל לכל הנעשה בחברה, לצד מראית עין של תרבות. הסרט עוסק בהיערכות למלחמה והוא עושה זאת דרך שני צירים מקבילים: מורה חיילת המסבירה לתלמידי כיתה ה' התגננות מפני טרור, ועל הדרך גם מנסה להעביר את צדקת הדרך של הצבא וההבדל, לטענתה, בין טרור ומלחמה.
לצידה, יש צילומים מתרגיל המשותף לכל רשיות החוק שנועד לדמות אירועי אסון בהם מעורבת לוחמה לא קונבנציונלית. מאירוע המדמה אסון מחריד, אך כאשר מדובר בתרגיל בו חיילים צריכים לשכב על כביש עם כרטיס המספר על הפציעה שלהם, הוא הופך בלית ברירה לקומי ולפעמים אף מפליג למחוזות אחרים. כל זאת מבלי לדבר על חלק בתרגיל הכולל חזרות לפני התרגיל "האמיתי", שמבוצע לעיניי משקיפים זרים המצלמים את ההיערכות ללוחמה כימית במצלמות שלהם, לא לפני שצפו גם בקטע מחול שגם הוא חלק מהתרגיל.

יחד עם זאת, ברגעים בהם חשתי כי הבנתי את סוג הדימויים בסרט, התרגילים וביגוד המיגון מאפשר לבמאי למצוא עוד כמה דימויים מפתיעים אף יותר מן הרגעים בהם תלמידי היסודי מתגלים כבקיאים יותר מן החיילת המדריכה אותם. הסרט מצחיק ואירוני, אבל גם כולל צד אפל שיכול להתפרש כמחאה נגד מצב הכוננות התמידי ויכול להתפרש כהבעת כאב על המצב המלחיץ. כנראה ששתי התשובות נכונות. יחד עם זאת, אציין כי לפרקים חשתי כי הסרט מעט חוזר על עצמו וניתן היה להדק אותו מעט יותר בעריכה, אולם עדיין מדובר בתוצאה מרשימה וחשוב מכך – רוב הזמן גם מאוד מהנה.

שמה היה אירופה
Her Name Was Europa

סרטם של אניה דורניידין וחואן דיוויד גונזלזס מונרוי עוסק בכמיהה לשור הבר האירופאי המיתולוגי, סוג של אב קדמון לבקר המודרני באירופה וחיה שנכחדה. הנאצים ניסו להחזיר אותו לחיים כחלק מחיבור לתרבות גרמנית שורשית יותר וסרט זאולוגיה של בעל גן החיות שייצר השבחת גזע לאחור על מנת לייצר זן שהוא חשב שהוא קרוב למקור (אך זה דבר בלתי אפשרי), משמש כסוג של קטע קישור תמידי בסרט. לפרקים נעלם לחלוטין את הסאונד ומניע פיזית את הכותרות שלו על רקע שולחן אפור. בכך נחשפת הדרך בה הבמאים ממסגרים את הסיפור, שהוא לכאורה סיפור של מחקר אודות חיה קדומה, אבל בפועל מחקר על חוסר היכולת של האדם לדעת את העבר והרצון לייצר עבר מלאכותי, הן של יוצרי הסרט והן של מדענים ובנקודה חשובה, גם של ההנהגה הנאצית.

רוב הסרט חלף לי מעט מעל הראש ונראה היה לי שהוא מתאמץ מדי להיות מקורי ולהצביע על הדרך החכמה בה הוא מייצר הקשרים במוח הצופה דרך דימויים נפרדים. אולם הרתיעה מן הסרט שווה את המתרחש בדקות האחרונות. פרט לסגירה יפה של כל קווי הניסוי הקולנועי, סצנת סיום שננטשה לכאורה, שולחת את הבמאים לאתר צילום אחר אליו הם בסופו של דבר לא לקחו את החיה המיתולוגית, שאת סיפורה הם לא ממש סיפרו – האנגר בשדה תעופה גרמני שהפך פארק טרופי מלאכותי. כולל מבנים רוחניים מזוייפים, פארק מים ובאר בו שותים פינה קולדה. בסרט שעוסק ביצירת סימולקרה של חיה, מגיע פארק שכולו סימולקרה המייצר בלב גרמניה את מה שאין בגרמניה – אקלים טרופי ודתות מזרחיות. זה אתר צילום כה מופרך ומרהיב שהוא מצדיק את הצפייה בסרט למרות פגמיו, אבל גם מעלה תהייה: למרות שיש הקשרים סמליים בינו לבין הבקר, האתר הזה משאיר טעם של עוד ואולי היה מעניין יותר לצפות בסרט המתמקד רק בו.