פסטיבל דוקאביב 2021: ״קלף מלוכלך״, ״לילות קיץ״, ״ילדותו של עימאד״, ותוכנית קצרים 1

פסטיבל דוקאביב שב למהדורה הפיזית שלו, למרות החום הכבד בחוץ והמסכות בפנים. ביומיים הראשונים של הפסטיבל נרשם בסינמטק העומס הרגיל לפסטיבל, המצליח מדי שנה למשוך צופים רבים גם לסרטים בעלי נושאים קשים לעיכול או עשייה החורגת מן המיינסטרים. אחרי הסרטים עליהם כתבנו בפוסט ההמלצות, ביומיים הראשונים של הפסטיבל צפיתי במספר רב של סרטים. על חלקם אכתוב כאן בעוד על אחרים ייתכן ואדווח בהמשך השבוע. בתפריט הפעם: שני סרטים מן התחרות הישראלית, סרט בינלאומי על נושא שחוזר בצורות שונות בכמה מסרטי הפסטיבל, וגם חוות דעת על מספר סרטים קצרים מתוך המקבץ הראשון, שכולל גם נציגות ישראלית. רק לאחר הכתיבה על כל הסרטים הבחנתי כי למעשה כולם מציגים בין היתר דימויים מן הילדות של הגיבורים שלהם, בין אם זה הנושא המרכזי של הסרט (ברוב המקרים), או חומר רקע כמו במקרה של הסרט הראשון בדיווח זה.

קלף מלוכלך

הפסטיבל מתחרה מעט מול שידורי הכדורגל של היורו, ומגיע כמה שבועות לפני האולימפיאדה, אבל מרענן למצוא בו סרט על ספורט מסוג שונה ובסגנון מעט שונה מסרטי ספורט טיפוסים – העולם הסוער של משחקי ברידג'. אותו משחק קלפים מורכב שמי שמשחק אותו מעריץ אותו ומי שלא מתקשה להבין על מה המהומה. סרטו של דניאל סיון (בעצמו לא שחקן ברידג'), עוסק בחתיכת מהומה. במרכזו שערוריה שטלטלה ועדיין משפיעה על הברדיג' המקצועני, ענף שמגלגל לא מעט כסף: אחד מן הצמדים המצליחים בעולם, זוג הישראלים לוטן פישר ורון שוורץ, הואשם ברמאות על ידי תקשורת ברמזים בידי מתחרה שהיה חברו לקבוצה לשעבר, הנורווגי בויה ברוגלנד. זה יכול להישמע אולי משעמם או טרחני אם מסתגלים רק על הדיווח החדשותי, אולם סרטו של סיון הוא הכל פרט למשעמם.

תחילה, נראה שמדובר בסוג של קומדיית דוקו-פשע, עם דמויות שיכולות לאלכס סרט של כריסטופר גסט ומשחקי עריכה והסברים שיכולים להתאים לסרט של אדם מקיי. אולם, ככל שהסרט מתקדם, סיון מוצא את האנושיות שבגיבורים שלו והטון הופך לטרגי יותר. זהו סיפור על חברות שהיא גם יריבות מרה, אובססיה בלתי ניתנת לריפוי שהופכת לקרב גרסאות המתנהל בין נורווגיה לישראל, עם פרשנים מכל העולם שבשלב מסוים מתחילים לבדק היטב דפוסי התנהגות קטנטנים, בווידאו הנמשך 12 שעות. כיאה לסרט מתח, ״קלף מלוכלך״ חושף את הממצאים שלו בהדרגה ועם תפניות בתפיסת הקהל לגבי מי הצודק בסיפור, תפניות שנשארות בגדר מלחמת גרסאות גם בתום הסרט. הטיעונים של שני הצדדים נשמעים אמינים.

לצד העיסוק באובססיה, הסרט גם דן בטבעה של האמת או היכולת להגיע אליה או להסביר אותה, ובשאלת היכולת להגדיר "אינסטינקט". פישר הישראלי טוען כי הוא מבצע מהלכים לא שגרתיים מתוך תחושה שמבוססת גם על כישורי הבנה מורכבים של המשחק וגם על תחושה פנימית, בעוד ברוגלנד "פשוט יודע" שיש רמאות גם כאשר הוא לא מצליח להוכיח אותה. לכאורה זהו סרט "קטן" יותר בנושא שלו ביחס לפרויקטים קודמים של סיון, אבל יש ביריבות הגדולה משהו שמזכיר את מאזן הכוחות במאבק באנטישמיות באינטרנט (שהופך לאלים) ב"הפטריוט", או במשפט דמיאניוק בסדרה "איוון האיום". משחק הקלפים הופך למקור לגאווה אישית ולאומית, לצד גאווה אחרת של שמירה על טוהר המשחק, המטרידה שחקנים רבים בענף. ענף המזוהה לכאורה עם משחק לשם הנאה וכבוד ליריב, אולם קן הצרעות הנחשף בסרט גדול יותר מכמה שחקנים ספציפיים.

ארבעה אנשים מקבלים קרדיט על עריכה בסרט הזה, כולל סיון עצמו (שעריכה משחקת תפקיד חשוב בכל סרטיו). הסרט משתמש באופן יצירתי בעריכה לא רק בחלקים בהם הוא מפצל את המשחק או מעמת בין גרסאות, אלא גם בסצנות בהן הוא לכאורה מתאר את חיי השגרה של הגיבורים שלו. הסרט מייצר שורה ארוכה של הקבלות והבדלים בין הגיבורים, כולל מספר קריאות על מערכת היחסים בין הצוות הישראלי, בו צד אחד מוצג כ"כוכב" והשני כשותף, באופן שייתכן ונובע לא רק מכישורים. "קלף מלוכלך" לא ילמד אתכם מה באמת קרה או אפילו איך בדיוק משחקים ברידג', אבל הוא בהחלט מעביר חוויה סוחפת גם כקומדיה וגם כמבט על בני אדם הכלואים בתוך האובססיה שלהם.

לילות קיץ

סרטו החדש של אוהד מילשטיין נראה על פניו כצנוע והפשוט ביותר בגוף העבודות שלו כבמאי: שיחות בינו לבין בנו בן ה-6, הנערכות בקיץ ותחילה נדמה שרובן לפני השינה ובלחישה. הבן מבקש שיהיה מעט אור בחדר שכן הוא כבר מתחיל לחשוב על העתיד וסוג של לפחד מן המוות, והבמאי נקרע בין הרצון להגן עליו מתשובות מורכבות לבין הרצון להיות כן איתו. אולם, ככל שהסרט מתקדם הוא מתגלה כיצירה חכמה כשם שהיא אינטימית ואישית. מילשטיין עוסק בהורות גם דרך שיחות עם אביו וזכרו של סבו, כאשר הקבלות בשאלות ובתשובות של בני כל הדורות במשפחה עולות ללא הרף, כשם שמודגשים גם הבדלים בגישות. הצילומים בסרט מייצרים הקשרים נוספים. הקיץ עובר על המשפחה בין תל אביב לשוויץ ולא פעם החוויה המצולמת היא משלימה לשיחה, למשל תמונה של הבן המהסס לקפוץ לאגם ממקפצה כאשר ברקע שיחה על אומץ.

בקצת יותר מ-50 דקות, מילשטיין יוצר דיוקן של ילדות וגם של הזדקנות, גדילה וחיפוש דרך הן עבור הילד, הן עבור המבוגר והן עבור "יוצר הקולנוע" אשר מוצא דרכים חדשות לייצוג. כולל מציאת דרכים לייצג שאלות עליהן אין תשובה, או שאין תשובה אשר אב רוצה לחשוף בפני בנו. חלק מן היופי של הסרט היא שהאישיות של שלושת הגיבורים שלו אינה נחשפת בצבעים גסים. תחילה נראה כי אביו של הבמאי מייצג גבריות קשוחה ומסורתית יותר, אולם זה אינו המצב בסצנות העוקבת עמו. מעבר לאהבה העולה מכל סצנה בסרט, יש בו גם רגעים בהם האב הקולנוען נותן לתמימות ולסקרנות של הילדות להוביל, דבר אשר בולט בדקות הסיום של הסרט, כולל שוט נהדר שמלווה את הקרדיטים וסגירת מעגל יפה מיד אחריהם.

ילדותו של עימאד

נעבור לקולנוע הבינלאומי ולמסגרת "מעבר למסך", לסרטים בנושאים חברתיים ופוליטיים. במקרה של הסרט הזה, התמודדות של הכורדים היזידים עם השברים אחרי העימותים עם דאע"ש, שכוללו הרבה מעשי רצח וחטיפה, כולל של נשים וילדים. הסרט מתמקד בעימאד, ילד בן ארבע וחצי בתחילת הצילומים. עימאד העביר יותר ממחצית חייו בשבי ביחד עם אמו ואחיו. אחרי שהוא משוחרר, הוא שב לבית סבתו (מן הצד של האב) כאשר הוא מדבר כמעט רק ערבית ומסוגל לתקשר רק באלימות קשה, תוצאה של שטיפת מוח ונוכחות בהרבה סצנות אכזריות ואלימות.

הסצנות הרבות של הניסיונות של המשפחה ומאוחר יותר של מטפלים לדבר עם הילד, שלא מעוניין בדבר פרט באלימות, הם מן הדברים היותר מצמררים שנתקלתי בהם בקולנוע תיעודי. אולם, סרטו של זאחאווי סאנג'אווי הוא לא רק סרט של ייאוש והוא גם מראה רגעים בהם במחנה הפליטים נוצרת תקשורות מסוימת, אף כי לא ניתן לגמרי למחוק את כאבי העבר. בגדי הספיידרמן השונים הנראים במהלך הסרט מזכירים תמידית כי עימאד, גם במצב הכאוטי ביותר, הוא עדיין ילד שניתן לעצב מחדש. רובד מסוים של הסרט הוא דמותה של האם, אשר בהתחלה נראית כחלק מן הכוח אשר מנסה להחזיר את בניה למוטב, אולם כאשר מצבם משתפר, הטראומה שלה ניכרת בצורה ברורה יותר. טראומה נוספת היא חוסר הידיעה לגבי מיקומו של האב, הדמות הנעדרת המחברת את רוב הדמויות האחרות.

הסיפור של הסרט והקטעים החזקים בו גורמים לביקורת על היצירה להיראות מעט לא רלוונטית, אולם בכל זאת יש לי מעט בעיות עם שתי נקודות קריטיות ביצירה, הפתיחה והסיום. הפתיחה עתירת השימוש ברחפן וקריינות של הסבתא נראית טיפוסית ומוכרת מדי. הסיום כולל מספר התפתחויות והרבה רגעים שהיו יכולים להיות סיום נהדר, אלא שהסרט ממשיך מעט אחרי. הדימוי המסכם אותו מעט פחות חזק מחלק מן הסצנות שקדמו לו וניתן היה לארגן זאת בדרך אחרת. אלו תלונות זוטות כלפי יצירה שקשה להישאר אדיש בפניה, כאשר סיבה מהותית יותר להימנע מצפייה הוא שהמצב בחלקים מן הסרט קשה במיוחד, גם אם תקווה מסוימת תמיד נוכחת.

תכנית קצרים 1

המקבץ הראשון של תחרות הקצרים נפתח עם הנציגות הישראלית היחידה, סרטה של מיה קלר – "הילדה שלא ידעה מה לעשות". הוא מורכב מן המפגש של הבמאית עם ציורים וטקסטים שכתבה בתור ילדה קטנה, ציורים מהם עולה תחושה של מלנכוליה ודגש על חששות, פרידה וזרות לסביבה כבר בגיל צעיר מאוד (באופן מורבידי יותר מן השאלות שעולות ב"לילות קיץ"). בעוד התמונה מראה תחילה את הציורים ואת הכתיבה של הבמאית, הפסקול מציג שיחה עם סבתה בה עולה התחושה כי בדידות, מיעוט חברים ונטייה לעצבות הוא משהו שמאפיין בצורה שונה את רוב או כל בני המשפחה. דרך השיחה של השתיים עולה ניסיון להבין גם מה גרם לאפלה בציורי הילדות וגם מה הכוח שניתן לצבור מהם. הסיפור האישי של מיה ופרטים נוספים מתוך הסיפור המשפחתי נגלים בהדרגה.
על פניו, הסרט מערבב בין מספר טכניקות כאשר לשיחה ולחומר שצוייר ונכתב בעבר מצורפים צילומים בסגנונות שונים שנערכו בעבור הסרט, כמו גם משחק עם גורמים נוספים בפסקול. הסרט מורכב מחומרים שונים, אבל דרך העריכה שומר על לכידות פנימית ובנייה הדרגתית של רגעי החרדה והעצבות, לצד הרגעים של ההתגברות על הקושי וההתמודדות עם הכאב ועם המשך החיים. כולל הבנה כי גם ההיסטוריה המשפחתית מורכבת יותר מתיאור קצר או אירועים ספציפיים הצצים בסרט. היצירה נשענת על כנות רגשית וחשיפה אישית מחד, אבל גם על עשייה קולנועית מחושבת הרותמת את הצילום והעריכה לסוג של מסע אשר בסופו של דבר מגיע ליעד סופי.

פרט לסרטה של קלר, המצטיין הנוסף של המקבץ היה הסרט שחתם אותו – סרטה של גוז'ין קר, "הרחוב שלך". סרט שהוא תיאור של רחוב המצוי בשולי העיר בון, ונראה כאילו הוא כמעט מנותק מעוברים ושבים, אף על פי שניתן להצטייד בו ב"כל מה שדרוש על מנת לחיות". הגיבורה היא הילדה שעל שמה קרוי הרחוב, והסרט נכתב כמכתב עבורה בטרם הוא חושף את זהותה. היא מישהי שהעיירה מצד אחד רצתה להנציח ומצד שני נאמר שזה נעשה רחוק מן המרכז, על מנת שהסיפור שלה לא יטריד יותר מדי את העוברים ושבים. עשיית הסרט משלבת הרבה אירוניה בתיאור היחס של אירופה לצדדים הבעייתים ביחס לשונה. התרבות הרגשית מגנה ומנציחה את הכותרות, אך הדבר עדיין מבעבע מתחת לפני השטח ולמראות של סדר ושלווה במרחב הציבורי. הסיפור הכואב של הנמנעת שיש לה רחוב (ואין לה דבר אחר) כמעט ואינו נמסר, אבל הוא מהדהד דרך דימויים לכאורה אקראיים כגון תמרור על שביל להולכי רגל או מראות של משאיות. זה הסרט הקצר במקבץ והוא סוג של סיכום שלו – חד ומדוייק. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

הבמאי המנוסה ביותר שסרט שלו הוצג בתכנית הקצרים הוא האמריקאי ג'יי רוזנבלט. בסרטו, "פעם היינו בריונים", הוא חוזר לתקרית שהתרחשה כאשר היה תלמיד כיתה ה' וכל הכיתה ביצעה מעשה בריונות בילד אחד, שגם כך היה פחות מקובל חברתית. כל זה קרה בשנת 1965. זו ממש לא הפעם הראשונה בה רוזנבלט מכניס את עצמו לסרט וגם לא הפעם הראשונה בה הוא עושה סרט בעקבות אותה תקרית. אלא שהפעם הוא לכאורה מנסה לעסוק לא רק בזיכרון שלו, אלא גם בזיכרונות השונים של חבריו לכיתה. יש בכך אלמנטים של פגישת מחזור לפרקים, וגם יש בו פגישת מחזור של ממש.
הסרט עוסק בבריונות ואכזריות של ילדים, אבל עושה רושם כי במהלכו רוזנבלט מבין את הפגם – הוא שוב עושה סרט מנקודת המבט שלו, גם אם הוא מראיין אחרים. זה עדיין סרט שבדרכו נעשה מן הצד של התוקף ולא מן הצד של הקורבן, סוג של יורים ובוכים נוסח כיתה ה'. חלק מן התובנות שניתן להעלות מן הסרט קשורות גם לכך שייתכן והאירוע בו מתמקד הסרט לא היה כל כך חריג עבור הילדים – לא אלו שבסרט, לא ילדים בכלל. מה שכן חריג הוא החזרה לאותו מקרה, אשר נובעת גם מרגשות אשם וגם מרצון להבין, אולי גם משהו אחר. המילה "פעם" אומנם מופיעה בשם הסרט, אולם במהלכו עולה מספר פעמים התחושה שגם עשיית סרט המהדהד את העבר יכולה להיות, במצבים מסוימים, מעשה בריונות.