פסטיבל טרייבקה 2021: Wolfgang, Wild Men, Roaring 20's

אתמול הסתיימה רשמית המהדורה ה-20 של פסטיבל טרייבקה, זה שהיה ממש עד לא מזמן פסטיבל הקולנוע של טרייבקה. המארגנים והמייסדים, ביניהם רוברט דה נירו וג׳יין רוזנטל, החליטו שיש להם מספיק סוגי אמנויות ותכנים, כולל מסגרות תחרותיות השנה גם לפודקאסטים, בשביל להיות פסטיבל מולטי-מדיה ולא רק בית לקולנוע עצמאי. שינוי השם הוא גם סמלי בהתחשב בחגיגות 20 שנות הפעילות של הפסטיבל, שנוסד אחרי פיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר כניסיון לשקם את שכונת טרייבקה, שסבלה רבות מן האירועים והשלכותיהם. המהדורה הייתה חגיגית כפליים משום שבשנה שעברה התפרצות מגפת הקורונה בארה״ב שיבשה ברגע האחרון את הפסטיבל, שהיה השני להיפגע אחרי SXSW והראשון לעבור לאירוע אונליין באופן מיידי, מה שכלל קצת חבלי לידה. עד כדי כך שלראשונה מאז שעברתי לניו יורק לא היה לנו בסריטה דיווח מהפסטיבל החביב הזה. השנה הוחלט לדחות אותו לאמצע חודש יוני, במקום אפריל הקבוע, בידיעה שכך תתאפשר מהדורה היברידית – הרבה סרטים לצפייה ביתית וגם אירועים ובכורות ממשיות באולמות הקולנוע.

אני פקדתי את הפסטיבל בעיקר מהבית, לכן לא היה לי דחוף לדווח בזמן אמת או אפילו לרוץ מסרט לסרט, ומאירוע תעשייה להקרנת חוצות. אמנם ראיתי קצת יותר מהכמות שאכתוב עליה, אבל ההספק מאוד לא מרשים כך או כך. בעוונותיי גם נטשתי לא מעט סרטים באמצע הצפייה, אחרי חצי שעה או יותר. מיתרונות וחסרונות הצפייה בבית, כשמולך פרוסה ספרייה עצומה המתעדכנת מדי יום. זה נכון שכל הקונספט של מהו פסטיבל סרטים השתנה ומשתנה תמיד, אבל את זה שהצטרפתי רשמית לנוטשים באמצע ובחסות הצפייה הביתית לא יכולתי לחזות. בדיווח מאוחר זה אכתוב על סרטים שלא רק ראיתי עד הסוף אלא גם מצאתי בהם ערך. כאלה שאם תיתקלו בהם בהמשך השנה תוכלו לדעת למה לצפות מהם והאם לצפות בהם (ברוב המקרים התשובה היא כן, בעיניי). זו המטרה של הפוסט וכנראה שיהיה עוד אחד אבל קצת שונה, על הפעמים שבכל זאת יצאתי מהבית לטובת סרט או אירוע מסוג כלשהו. הסרטים מסודרים לפי סדר חיבתי אליהם, אבל אומר מראש שחיבבתי את שלושתם ולמעלה מכך.

Roaring 20's
(Années 20)

קראו לי קלישאה, אבל אם יש סרט שצולם בשוט רציף שהתקבל לפסטיבל קולנוע, אני כנראה אצפה בו ובהזדמנות הראשונה. דפדוף ומרקור תוכניה של עשרות סרטים היא אינה מלאכה קלה וסרטי וואן-שוט, או סרטים בשחור-לבן לצורך העניין, מיד מעוררים סקרנות ומודגשים עוד בשלב הרפרוף. ברם, לבצע את הקונספט הזה כמו שצריך ומבלי שהצורה תשתלט על התוכן, זו משימה שיותר סרטים כשלו בה מאשר עמדו בה, בעיניי. כך שיש כאן גם אלמנט של סכנה ולאו דווקא הצלחה מובטחת, רק צפייה מובטחת מצד קהל מסויים. לשמחתי, אמנם זיהיתי כמה קאטים סמויים בסרטה של אליזבת׳ ווגלר, אבל האשליה עובדת וחשוב מכך – הולמת את היצירה שנבחרה.

סרטה הראשון של הבמאית נקרא ״פריז שייכת לנו״ (זמין בנטפליקס) והיה יכול גם להיות שמו של סרטה החדש. זאת משום שהקונספט אותו בחרה עבור סרטה השני באורך מלא הוא ללוות במצלמתה דמויות רבות בפריז של אחרי הסגר / בין הסגרים. בכל כמה דקות המצלמה נוטשת את הסיפור שעקבה אחריו וממשיכה עם דמות זרה אחת, או יותר, כדי לחשוף בפני הצופה פיסת חיים נוספת. זה כל הרעיון, כאשר לחלק מן הדמויות קורים אירועים מהותיים ואחרות אנחנו כאילו תופסים ברגע שגרתי או שרירותי. למנות אפילו קמצוץ ממה שקורה בסרט יגזול לי את כל המקום בפוסט, אבל אתן כדוגמה שיחה של שתי אמניות על מהות הצבע השחור, לעומת כלה שעומדת באמצע הרחוב ומנסה לתפוס טרמפים (כפי שניתן להתרשם בתמונה לעיל). כאמור, אלה רק שתי סיטואציות מתוך מארג של 24 דמויות, כך ע״פ התקציר (לא ספרתי), עם קרדיט בגוף הסרט לשחקניות ולשחקניות כשותפות לתסריט ו/או ליצירת הדמויות.

האלמנט המהותי הראשון להתייחס אליו הוא כמובן הצילום, שאכן הוענק לו בתום הפסטיבל את פרס בתחרות הבינלאומית בה השתתף הסרט. הביצוע קולח ולעתים הדהים אותי במורכבות הצילום, או לחילופין העלה בי חיוך למראה הפשטות שלו. כי קולנוע אפשר לעשות גם משתי דמויות שחולקות נוף של נהר באמצע עיר ואז קמות ללכת לדרכן, וגם בריצה ונסיעה אחר התרחשויות שונות, מעל ומתחת לרחובות הספק שוקקים וספק מתאוששים מן החודשים האחרונים, כפי שקרה בכל עיר גדולה. מן העבר השני, עצם הבחירה בצילום בזמן אמת קצת נמרח ונמתח לפרקים בסרט של כשעה וחצי, והיו רגעים בהם בחרתי כאילו לנוח ולא להקשיב ברוב קשב.

לא רק היעדר הקאטים בסרט תובעני, אלא גם המימד האודיאלי. את סאון העיר חיבבתי, שלא לומר התגעגעתי אליו, אבל הצרפתים גם יודעים לפטפט והרבה. אולי זו הסיבה שאחרי מפגש עם דמות שמצאתי כמרתקת וחוויתי איתה שיא רגשי, עם זו שבאה אחריה סבלתי קצת מאובדן ריכוז. עם זאת, אני חושב שלא מדובר בבאג אלא בפיצ׳ר – הסרט מדמה התרוצצות ברחבי עיר גדולה ומגוונת, זה רק טבעי. אם הייתי מבצע את ההליכה הזו בעצמי הייתי מותש או ניעור לחיים לסירוגין. בנוסף, דווקא הביצוע הגרנדיוזי לכאורה של שוט אחד (או אשליה של כזה) מאפשר להתעכב על הנעשה ברקע, מבליט את הפרטים ומאיר את השונה והדומה בין אנשים מכל מיני סוגים, רקעים וגילים, שכולם יחד מרכיבים פריז אחת. זו שגרים בה, התיירותית פחות, שיש בה גם מונומנטים או שכונות שהכרתי (בלוויל) ובעיקר כאלה שלא.

כדי לסכם את היותי קלישאה, למקרה שזה לא הובן מן הפתיחה, מדובר כנראה בצפייה הביתית היחידה שלי בפסטיבל שהצטערתי לא לראות על מסך גדול ובחברת אנשים. אולי כי הסרט עצמו הציע משהו דומה, היכרות שטחית או קצרה אך מעמיקה עם המוני אינדיבידואלים שונים בחוויה אחת מאחדת. ״שנות ה-20 הסוערות״ קרוי על שם העשור במאה הקודמת אבל מרים לזה הנוכחי, והוא חגיגה של החיים והתפעלות מן היומיום. סרט המסמן וי של ניצחון על המגפה בכל בית קפה הומה בשולי הפריים, ובכל שיחת סרק בזמן ליווי הדמויות. חלקן ממש נחשפות ושיחותיהן מעמיקות, כאמור. אני לא בטוח שאפשר לקרוא לסרט וואן-שוט צנוע, אבל בין רגע מורכב לצילום להחלפה חלקה של נקודת מבט ודמות חדשה להתהלך איתה, חשתי גם בסוג של ענווה ומה שאני פירשתי כהתפעלות אמיתית מן החזרה לשגרה. או אם לשאול דימוי מתוך הסרט שבעצם מסכם אותו, הגישה לחיים המוצגת על המסך היא כמו שיר נוגה שמוקלט בדיבור לתוך מכשיר סלולרי, בזמן רכיבה קלילה על אופניים ברחוב עמוס.

Wild Men
(Vildmænd)

אל הסרט הזה, גם הוא מן התחרות הבינלאומית אך נטול פרסים לצערי, הגעתי דרך התמונה שלו בקטלוג הסרטים – איש גדל גוף ועבדקן, לבוש פרוות ועוטה חץ וקשת, ניצב על רקע מדפים ומקררי משקאות. מעין איש מערות או ויקינג בסופרמרקט, זה הדיסוננס ששידר האימג׳ המאוד קולנועי הזה שצירפתי להתרשמות. עצם הצפייה בו על סמך תמונה, אחרי קריאת התקציר שלא מסגיר כמעט כלום, מספיקה כדי להגדיר אותו כהפתעת הפסטיבל מבחינתי. על הבמאי הדני תומאס דאנסקוב, שגם כתב יחד עם מורטן פאפה, לא שמעתי לפני כן. למרות שזה לא סרטו הראשון (התואר הזה שייך ל״The Elite״). את השחקן בתמונה לא זיהיתי במבט ראשון, ובטח שלא בחרתי ללחוץ פליי בשבילו. כך שלכנותו כהפתעת הפסטיבל זה אוטומטי, אבל חשוב לי להגדירו ככזה גם בזכות צפייה מלאת תפניות, הנחתות ורגעים בהם לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי, בקטע טוב.

מבלי לגלות יותר מדי אלא רק לכוון ואולי להסיר ספקות, הוויקינג בסופרמרקט הוא לא נוסע בזמן ואין אלמנטים מסוג זה ביצירה. מדובר באדם שמאס בחברה האנושית ובקידמה. אולי לכן הדבר הראשון שהוא, מרטין (ראסמוס ביירג) ,עושה בסרט הוא לבכות. בכי גברי כזה שהופך את הר האדם שהוא, או כך נדמה מכמויות הפרווה שהוא עוטה, לילד מבוהל ומתוסכל. בכך הסרט גם מכריז על התמה המרכזית שלו – גבריות במצוקה. מרטין מנסה לשרוד לבדו בטבע, דני בודד ביערות נורווגיה. אבל כנראה שנמאס לו מליקוט מזון, מה שמוביל אותו החוצה מן הסבך ואל תוך חנות נוחות הצמודה לתחנת דלק. כך מתקבלת התמונה לעיל ומכאן תחל שרשרת אירועים שלא יכולתי לצפות מראש.

בשביל לא לצאת סתם מעורפל או חלילה טיזרי, בואו רק נגיד שזה כאילו אל הסיפור על הגברבר הנזירי מתגלגלת קומדיית פשע סקנדינבית קפואה, ככדור שלג הולך ומתעצם. הסיפור מזכיר בסגנון את האחים כהן, בגלל פושעים חסרי מזל ושוטרים סתומים (ואחד לא). אליהם מצטרפות עוד דמויות, ממכרים ומשפחה ועד זרים גמורים, שייקלעו לתסבוכת שהולכת ומתרקמת. רוצה לומר, זה לא סתם עוד סרט על גבריות במשבר או על חיבור לטבע בעת העכשווית, ובטח שאין לו יותר מדי מוסר ומסרים להציע, אולי רק מספר תובנות על גבריות של היום ושל פעם. התסריט הוא החלק החזק בעיניי אבל זה לא ששאר האלמנטים פראיירים. התוצאה היא סרט קודר לאללה אבל מצחיק נורא לפרקים (בקול רם במקרה שלי), בעזרת רגעים מפתיעים והומור אבסורדי. בטח גם פספסתי המון בדיחות על ההבדלים בין דנמרק ונורווגיה, בעיקר דיאלקטים, שהסרט מתעכב עליהן.

עבורי, חווית הצפייה לא הייתה סתם שעשוע והסרט עצמו לא נטול משקל. אולי אפילו קצת עצוב ולבטח בעל מטען רגשי, בזכות הדמויות המעוררות חמלה ולא רק גיחוך. הקרדיט על כך לעבודת הכתיבה ולמשחק גם יחד. בקיצור, אני כבר מדמיין את הרימייק האמריקאי שלא יבין כלום ויהרוס הכל. למקרה שהרמתי מדי, אציין שכמו לרוב הגברים מעל גיל מסויים גם ל״גברים פראיים״ יש קצת בטן באמצע 104 הדקות שאורכת הצפייה בו. בגלל ריבוי ההפתעות והירידות מן הפסים לא הכל מתקתק או מוצלח באותה מידה, אבל בעיניי יש כאן הרבה יותר רעיונות מעניינים ורגעים מוצלחים מאשר כאלה שלא. בעיקר, זה סרט שהיה כיף לראות באמצע פסטיבל קולנוע, מקוון או לא – הוא עשוי טוב בכל רמה אבל לא מנקר עיניים או מתיש לצפייה, חצי-מסחרי וחצי-אמנותי, לא רדוד ולא יומרני מדי. פשוט אחלה.

Wolfgang

נקנח עם סרט דוקומנטרי אמנם, אבל בעל הפוטנציאל הרב ביותר לקסום לקהל הרחב מבין אלה שכתבתי עליהם בפוסט זה. לא בטוח שוולפגנג מן הכותרת הוא זה שתחשבו עליו ראשון, אבל אולי שמו המלא של וולפגנג פַּאק (Puck) יצלצל בפעמון מוכר כמו שאומרים בארה״ב. במידה ולא, מדובר במי שנחשב בשף-סלבריטי הראשון או לפחות המכונן. זה ששינה בדרכו הרבה ממה שהאמריקאים חושבים על אוכל ועל בישול והצעיד את מעמדו של השף מסוג של טבח ראשי למנצח על תזמורת קולינרית שהוא אייקון תרבות ופניו הם חותמת אישור למוצרים למיניהם. לכן לא מפליא למצוא בתחילת הסרט את הלוגו של דיסני+, שירות הסטרימינג (שאולי יגיע לישראל עד סוף השנה) של חברה שמבינה דבר או שניים במיתוג ושיווק. שידוך קצת פחות טבעי, שדווקא היה הסיבה המרכזית שלי לצפייה, נוגע לזהות הבמאי.

דייויד גלב אחראי בעשור האחרון לשניים מהכותרים שבזכותם אפשר לקרוא לז׳אנר סרטי האוכל בשם הקצת יותר מגניב דוקולינריה (גם אם הוא תפס פחות מ״רוקומנטרי״ למשל). הראשון והפופולרי הוא הסדרה ״שולחן השף״ (Chef's Table) שאני בטוח שאין צורך להציג בפני פודיז, שפים, או מנויי נטפליקס. השני ולמעשה המוקדם יותר הוא הסרט ״ג׳ירו חולם על סושי״ (Jiro Dreams of Sushi), על מאסטר אוכל יפני קשיש וקפדן. זה אחד מסרטי האוכל הראשונים שיצא לי לראות שלוכד במדוייק את המהות של מושאו, ולכן אני מסיק שעשור לאחר מכן ביצע הבמאי מהלך דומה – התאמת הקולנוע לאישיות של וולפגנג פאק. אין פלא ש״וולפגנג״ יצא סרט מאוד פופוליסטי, קצת פומפוזי ואיכשהו גם סכריני, עם נטייה לרצוֹת ולהתחבב אבל שמירה על ארשת פנים של אמן אמיתי בפעולה – זה תיאור הפרסונה של פאק עצמו.

הסרט מתאר את מסעו של השף, מילדות עשוקה באוסטריה למטבחי צרפת ולגבעות לוס אנג׳לס. או ליתר דיוק, מקילוף תפוחי אדמה במולדתו להאבסת כל המי ומי של הוליווד, במסעדת ״ספאגו״ או בטקס האוסקר. זהו גלגל שמסתובב שוב ושוב, מן הרגע בו השתלט השף על מטבח מלא חומרי גלם קפואים והחליפם בטריים מתוך עיקרון, לרגע בו נעשה כל-כך מצליח עד שהחל לשכפל את המנות שלו לכל דורש כמזון קפוא הנמכר ברשתות. נו, כמו השף ב״רטטוי״. בקיצור, יש כאן את כל מה שצריך מאודישן של מתמודד בתוכנית ריאליטי-בישול: סיפור חיים קשה אבל גם יצירתיות וכושר המצאה, בישול המונע מהרצון לחדש והכבוד למסורת. על המסך זה מיתרגם להמון תמונות של אוכל טעים למראה, אבל גם לקפסולת זמן מרהיבה ומזעזעת בו זמנית של תרבות המזון בארה״ב, בעיקר באייטיז. נותר רק להצטער שג׳ק ניקולסון כבר לא צעיר מספיק כדי לגלם אותו בגרסה עלילתית, אם תהיה, ושברונו גנץ כבר לא איתנו לטובת הגרסה המבוגרת. מצד שני, אולי אנטוני הופקינס פנוי ותמיד אפשר לבקש מארנולד שוורצנגר לדבב, אם דיסני יבחרו באנימציה. עד כאן הפנטזיות הלא ברורות שלי.

אם זה נשמע כמו קראוד פליזר, זה אכן המצב. אבל גם חובב קינוחים שכמוני סבל ממתיקות יתר למשמע עוד ועוד משפטים בסגנון ״לא ויתרתי ובסוף הצלחתי״ ושאר אופטימיות קוסמית שמפזר פאק המחוייך. אולי לקהל אחר זה רק יקסום, אני התחברתי יותר לבחירות הבימוי והעריכה של גלב, שיוצר ניגודים לא מובנים מאליהם. כמו אוסטריה, המסמלת עבור פאק סבל ממנו ברח, שמצולמת דווקא ברוב הדר ומשדרת שלווה. הסרט כאילו בורח אליה אחרי עוד צילום ארכיון רועש וסואן של המוני אדם מחכים לאכול אצל וולפגנג בהוליווד, או עוד ראיון המפיל פצצות רגשיות של פאק עצמו, קולגות, לקוחות, ובנות זוג (שתיים מתוך שלוש נשותיו מוזכרות בסרט). זה גם הזמן להזכיר שהסרט לא מתיימר אפילו למצות את הדיון, והתחושה בסיום היא של סעודת טעימות מחיים שלמים של אדם שתמיד נגס ביותר ממה שהוא יכול לבלוע. לצד זאת אהבת הבישול והאנושיות שלו בורקות מן המסך.