״צבא המתים״, סקירת נטפליקס

לפעמים שורת התקציר מספיקה כדי לדעת האם להקליק על סרט מסויים בקטלוג של נטפליקס. במקרה של ״צבא המתים״ (Army of the Dead) אפילו הקונספט לבדו יכול להוות אינדיקציה – זאק סניידר חוזר אל סרטי הזומבים, לראשונה מאז הרימייק ל״שחר המתים״ שהתניע את הקריירה שלו ב-2004. הוא עושה זאת שלא בהתבסס על מותג קיים, בפעם השנייה בלבד בכל שנותיו, מאז ״סאקר פאנץ׳״ לפני עשור. אחרי כל-כך הרבה שנים עם הקולנוע של סניידר, בטח ובטח אחרי השנה החולפת וסאגת ״ליגת הצדק״ בגרסתה המלאה, לכל אחד ואחת כבר יש מושג לא רע לגבי נחיצות סרטו החדש של הבמאי בחייהם. אקדים ואומר שגם בתור מי שצפה ואהב את כל סרטיו (חוץ מהאנימציה עם הינשופים) היו כמה דברים שהפתיעו אותי, לצד כמה דברים מאוד ״סניידריים״. אוסיף שזה לא בדיוק סרט זומבים קלאסי, או לפחות לא הז׳אנר השליט ביצירה.

הרעיון, או ההבטחה בבסיס הפרויקט, הוא סרט שוד בסגנון ״אושן״, ספציפית ״אושן 13״ (כי בשניהם קבוצה מיומנת שודדת קזינו), המתרחש בלב מגפת זומבים שהפכה את לאס וגאס לממלכת המתים החיים. כדי להקשות עוד יותר, יש גם אלמנט של פצצת זמן מתקתקת – ממשלת ארה״ב עומדת למחוק מהמפה את עיר ההימורים לשעבר, ולכן לקבוצת הפורצים יש רק כך וכך שעות להשלמת המשימה. נדמה לי שזה כל מה שצריך לדעת לפני הצפייה, מלבד שהיא אורכת 148 דקות (כנראה שהפעם לא תהיה גרסת במאי). מצד שני, זה לא ימנע ממני לכתוב סקירה מפורטת, אחרי שסיימנו עם טיזינג קל לגבי ציפיות וההתגשמות או ההתבדות שלהן.

הפרולוג הלא מאוד קצר מבקש להציג את ראשית המצב שהביא להתפרצות מגפת זומבים בלאס וגאס, אותה סצנת ״חולה מספר אפס״ ההכרחית. מיד לאחר מכן סניידר שולף את המעדר החביב עליו להכנת הקרקע עליה תצמח העלילה המרכזית – מונטאז׳ כותרות פתיחה מושלם. הסיקוונס לא רק מתקצר השתלשלות אירועים שארכה שבועות ומעניק רקע ואפיון ראשוני למספר דמויות, אלא גם מדליק שלט ניאוני ענק שכתוב עליו ״ברוכים הבאים ל-Goretown״. אישית, לגמרי לא הייתי מוכן לכמה הסרט הזה גרפי באלימות שלו מיד בפתיחה. אלו כמה דקות שפשוט מכווצות את הבטן מרוב דם ניתז וקרביים נחשפים, וגם קצת מצחוק אם זה הקטע שלכם ושלכן. כל זאת בעודן מרחיבות את האישונים לקראת העתיד לבוא.

העלילה עצמה מתחילה כאשר אחד משכירי החרב שראינו במונטאז׳, סקוט (דייב באטיסטה), מקבל הצעה מפתה. מסתבר שהוא וצוותו, אלה שלחמו בזומבים וסייעו לכיתור העיר, לא באו על שכרם. בעלים של קזינו נטוש, מר טנאקה (הירויוקי סנאדה, סקורפיון ב״מורטל קומבט״ החדש), מציע לו לבניין שלו ולהשיג את תכולת הכספת – 200 מיליון דולר במזומן. סקוט אוסף צוות (עומארי הארדוויק, אנה דה לה רגרה, ראול קסטיו,  מתיאס שווייגהופר ועוד), ומקבל גם ליווי של אחד מאנשיו של טנאקה (גארט דילהאנט). כדי להיכנס למתחם הסגור הפורצים נעזרים במבריחה (נורה ארנזדר) ובמתנדבת במחנה הפליטים שהוקם סמוך לעיר הנצורה, שמה קייט (אלה פורנל). במקרה או שלא, קייט היא בתו של סקוט, המצויה ביחסים עכורים במיוחד עם אביה. לחבורה יש קצת יותר מיממה בשביל להשלים את המשימה לפני שהאיזור יימחק. הזומבים מוכנים לקראתם אבל לא בטוח שזה הדדי.

השאלה הטכנית או הסמנטית המתבקשת נוגעת לטיבם של מי שמכונים זומבים. מבלי לספיילר יותר מדי, יש כמה סוגים בסרט אבל להבנתי וכמכלול הם נופלים לקטגוריה של ״נגועים״. לא ממש זומבים, בטח לא קלאסיים, רובם מהירים וחלקם די חכמים. המונח ״צבא המתים״ מתברר בשלב די מוקדם של הסרט והצידוק שלו הוא רפרור לא רק אל סרטי המתים-החיים של ג׳ורג׳ רומרו, אלא גם אל ״Army of Darkness״ של סם ריימי. הנגועים אפורי הבשר לא בעניין של לצעוד לאט והתפריט שלהם לא מורכב ממוח אנושי בלבד, מה שהופך אחדים מהם לאיום מורכב יותר. האיפור נראה מעולה, כלומר מרקיב ומבעית, והמוני הניצבים נותנים את הנשמה שאין להם בהסתערויות. ציון לשבח מגיע לשני הזומבים הבולטים והחוזרים, אותם מגלמים הפעלולנים-שחקנים ריצ׳רד סיטרון ואתנה פרמפל. תזהו אותם כשהם יגיעו. אה, ויש גם טיגריס, שזה חידוש עבורי ומעכשיו צריך כזה בכל סרט, גם אם אין בו זומבים. במיוחד טיגריס שרפרנס התנועה שלו הוא אחד החתולים הגדולים של קרול בסקין מ״טייגר קינג״.

עבודת האפקטים גם היא משובחת לרוב ומה שאולי לא תבחינו בו הוא שאחת השחקניות נשתלה דיגיטלית אחרי הצילומים. זאת משום שאת טייס המסוק גילם הקומיקאי כריס דליה, אך האשמות דוחות במיוחד נגדו הובילו למחיקתו מהסרט בשלב העריכה. את התפקיד שלו מאיישת הקומיקאית הקווירית הנהדרת טיג נוטארו, שצילמה את התפקיד שלה על רקע מסך ירוק בזמן המגפה ובנפרד מחבריה. אודה שלא הייתי מבחין בתעלול הדיגיטלי, אילולא התוודעתי אליו הרבה לפני הצפייה. בכל מקרה מדובר בשדרוג והדמות של פיטרס, הטייסת הציניקנית, היא מן היותר מוצלחות בסרט.

עוד הערה לגבי קורונה, אם כבר הוזכר הנושא: בסרט מדברים לא מעט על נושאים כמו התפרצות מגפה, בידודים וכיתורים, מדידת חום כאינדיקציה להידבקות, חוקים דרקוניים של הממשל, הצגת תו ירוק כדי לעבור בחופשיות מאיזור לאיזור וכן הלאה. יש אפילו קבוצות של מכחישי מגפה. כל זה בסרט שצולם ב-2019 ונכתב הרבה קודם – הוא היה אמור להיות הפרויקט הבא של סניידר אחרי ״שחר המתים״ ב-2004, התגלגל לגרסה בתחילת העשור הקודם שלא יצאה לפועל, והגיע כעת ישירות אל נטפליקס. מה שאני מנסה להגיד הוא שלא מדובר בעוד סרט ש״חזה את הקורונה״. יש לאנושות פרוטוקולים של איך מתמודדים עם אסון ביולוגי והתפרצויות למיניהן, אז אני בעד להפסיק להתפלא שגם סרטים משתמשים בהם.

כאמור, מדובר בתסריט של סניידר, שהפעם נעזר בשותפים פחותי כשרון מג׳יימס גאן (״שחר המתים״) או דייויד אס. גוייר (סרטי סופרמן) – שיי האטן וג׳ובי הרולד (״ג׳ון וויק 3״). זה אומר שהשוד אינו הכי מחוכם, המבצע הצבאי הוא לא המורכב שבנמצא, המניעים הנסתרים של חלק מהדמויות גלויים למדי, ובכלל כל מה שנוגע להתנהגות אנושית אינו הצד החזק של היוצרים. אני מודה שיחסי האב והבת נגעו מעט לליבי, כשנזכרתי בכל מה שסניידר עבר בשנים האחרונות. הראיונות סביב גרסת הבמאי של ״ליגת הצדק״, שהגיעה ממש לא מזמן אל HBO MAX ומוקדשת לבתו של סניידר שנטלה את חייה בידה, הכל עדיין טרי בזיכרון בזמן הצפייה בסרטו החדש. ייתכן ובהיעדר או במנותק מן הנסיבות הנדבך הזה בסרט מרגש פחות. באטיסטה איננו, וכבר לא יהיה, שחקן ראשי (דעתי עוד מימי ההיאבקות שלו). הוא יכול לגלם בהצלחה סיידקיק או נבל, אבל מתקשה להיות מפקד הצוות, או אב מהסוג שמקשיבים לו. במקרה שלו זה עוד מסתדר עם הדמות, בעוד פורנל כאילו נאבקת בתסריט כשהיא מנסה להוסיף רגשות לדמות שנכתבה כבת מרדנית ותו לא.

שאר הדינמיקות נעות בין חביב בקושי (הברומאנס המתפתח של ואן השרירן ודיטר פורץ הכספות המבוהל) לבלתי נסבל (כל השאר). לא יכולתי לחכות עד שחבורת חדלי האישים הזאת תהפוך לבשר תותחים, או במקרה הספציפי הזה – בונזומבי. אם כי לא ממש רציתי שיאכלו את טיג נוטארו, אני מחבב אותה והיא אינה שחקנית מגוונת מספיק מכדי לא לגלם את עצמה. מלבדה, הדמות היחידה שהיה אכפת לי מגורלה היא לילי המבריחה, אבל אינני בטוח למה. אולי זה המבטא הצרפתי, אולי כי היה בה משהו טרגי מלכתחילה, אולי כי הדמות שלה כתובה ברישול לא מתנצל. לגבי האחרים, כשלתי להבין מדוע הסרט מבזבז כל-כך הרבה זמן על להכיר לי אותם, אבל לא מספק מידע שיסייע גם לחבבם. הייתי רואה סרט שלם על המתנקשת המיוסרת שלא שורדת את כותרות הפתיחה, אם כי גם היא ודאי הייתה מתקלקלת בשלב הדיאלוגים.

בשל כך, ראיתי את הסרט מנקודת המבט של צופה בסרט אימה שבוחר בצד של המפלצת – ממתין לחיסול המתקרב של כל הדמויות, רצוי בדרכים יצירתיות. את המניעים של הזומבים הצלחתי להבין, או לזהות את הדינמיקה השבטית. ויש להם טיגריס, אז אני בצד של הקבוצה עם הטיגריס. אני לא בטוח אם זו הייתה כוונת היוצרים, או שהייתי אמור להיות אכפתי כלפי הגיבורים הפגומים, אבל בכל מקרה יצא שנהניתי מאוד ולא השתעממתי לרגע. זאת הודות לתצוגת תכלית של כל הדברים שהקולנוע של סניידר מצטיין (או מקרטע) בהם. אבל ממש הכל. אשתדל שזאת לא תהיה רשימת מכלת, בניגוד לפסקול שמורכב משירי פופ בשיטת יפת. נו, הדמות מהקומדי סטור שפשוט מתחילה לשיר באקראי בכל פעם שמישהו סביבה אומר מילת מפתח. דמיינו מה יקרה אם תגידו לידו ״זומבי״ או ״ויוה לאס וגאס״ וקבלו הצצה לאופן בו סניידר כנראה אוצר פסקול.

ראיית העולם הזו של סניידר יכולה להיתפס כקלישאתית, או כמחוברת לעומק השורשים התרבותיים של כל דבר ודבר. בעיניי זה מוביל אותו להצטיין תמטית גם הפעם. הקולנוע הסניידרי מלא במיתוסים ולא חדל לעסוק בהם. החביבה עליו היא המיתולוגיה היוונית, שצובעת את הסרט הנוכחי בגוונים אפיים אפילו בלי המחוות העצמיות לסרטו השני, ״300״. אם תחמיצו איכשהו את הרפרנס הלא מעודן כלל למיתוס של מדוזה, או תמצמצו בשוט הקצרצר בו מטבעות ממכונת מזל נוחתות על עיניו של קורבן זומבים מסכן משל היו מנחה למורה הדרך כארון, אל חשש. הסרט דאג להקים את בסיס הזומבים במלון נטוש שנקרא ״אולימפוס״. עם זאת, מקורות ההשראה מגוונים יותר. החל מסיפורי ״אי המטמון״ ואגדות על שודדי אוצרות, ועד אזכור האופרה ״טבעת הניבלונג״, מה שמוביל אותנו למחוזות המיתולוגיה הנורדית ואל החלק המסיים של יצירתו של וגנר, ״דמדומי האלים״. גם בלי להכיר את העלילה, אני מניח שהכיוון ברור.

כייצוגים של מיתוסים מודרניים אפשר למנות לא מעט סמלים של לאס וגאס: מהטיגריס של זיגפריד ורוי, דרך אלביס-זומבי ועד פסל החירות המוקטן (ספק רפרנס גם אל ״כוכב הקופים״). הסרט נפתח עם התנגשות בין זוג נשוי טרי, עוד אטרקציה ידועה של העיר, לבין שיחה שופעת אזכורים מיתיים בין שני אנשי צבא, המסתיימת עם ״איזור 51״ – המקום הסודי הכי מפורסם במדינת נבאדה. הכל אמור להדהד את המהלכים הרגשיים שעוברות הדמויות, אבל בעיקר הותיר אותי מהרהר באופן בו כל ציביליזציה בעצם מושתתת על מיתוסים דומים של תקומה מתוך חורבן. אגב, יש גם רגע אחד רפלקסיבי בו שתי דמויות מהרהרות בקול בנושאים אלה ומקנחות בציון סגנון נראטיבי שנעשה אופנתי לאחרונה. כמה שמחתי שזה נותר בגדר הרהור ולא השתלט על הסרט כולו.

ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתי הייתה הלוק והסטייל. זה יישמע כמו תלונה אבל זה דווקא מעניין בעיניי – ״צבא המתים״ הוא הסרט הכי פחות מלוטש ומרוטש של סניידר. בטח מאז ״שחר המתים״ ואולי אפילו כולל. האסתטיקה שנבחרה עמוסת ג׳יפה מתוקף הז׳אנר והלוקיישן, עיירה מדברית שזוהרה כבה והיא התמלאה נחילים של גופות, חלקן עדיין מהלכות. אבל משהו אחר לא נתן לעינייים שלי מנוח, בגלל מחלקת התאורה. רציתי לכתוב שזה הסרט שמואר הכי פחות טוב ברזומה של סניידר, אבל בדיקה קצרה פתרה את התעלומה – הבמאי התעקש על אור טבעי בכל הזדמנות שהיה ניתן לצלם כך. הבעיה היא שכרזות הפרסום מטעות לחשוב שתהיה כאן אסתטיקה ניאונית וצבעים רוויים. יש גם מזה, ולמעשה אלה הרגעים בהם הסרט באמת מקיים את הבטחתו הבודדת (זומבים בווגאס), אבל ברובו הוא שממה הנצרבת בשמש של נבאדה, או סתם יותר מדי צל.

בנוסף, הסרט מכיל הרבה פחות הילוכים איטיים מן הדרוש, והרבה יותר מצלמה מוחזקת ביד וקרוב לדמויות ממה שיכולתי לצפות לו מיוצר המורגל בצילום אלים ובני-אלים. אולי מפני שזה פרויקט שנחשב ליותר אישי, אולי זו העובדה שצילם בעצמו הפעם (לארי פונג, הצלם הקבוע שלו, זוכה רק למחווה באחד משלטי החוצות הנראים בסרט). מכל סיבה שהיא, לא קיבלתי את הפטישיזם הוויזואלי של סניידר הפעם, מלבד בסיקוונס הכותרות. על אף שבאתי במיוחד בשביל זה, במקום לכעוס שמכונת המזל החביבה עליי בקזינו מושבתת בחרתי לבלות מול מה שכן פעל. קשה לנחש אם זה אכן חידוש, האם סניידר התבגר או שינה כיוון, והאם ימשיך לצלם בעצמו ודיגיטלית (הוא נטש את הפילם לראשונה בקריירה). מה שכן אפשר לומר הוא שלסרט בהחלט יש מראה ותחושה שהם שלו, וזה עוד בינגו לזכותו.

אם אין די בשעתיים וחצי של קציר זומבים, תשמחו לשמוע ש״צבא המתים״ הוא התחלה של יקום קולנועי. או טלוויזיוני, תלוי איך נגדיר את נטפליקס לטובת הדיון. הפריקוול ״Army of Thieves״, המתמקד בדיטר וגם מבויים בידי מי שמגלם אותו, כבר מוכן להמשך השנה. סדרת אנימציה שתתמקד בצוות המקורי של סקוט, ״Army of the Dead: Lost Vegas״, גם היא כבר בתור. מהצד של נטפליקס, לשכור דווקא את מי שלא הצליח להרים יקום קולנועי זו החלטה מעניינת מבחינה עסקית. אבל היות והעולם של הסרט מלא שאלות פתוחות מחד, והדמויות בסרט הנוכחי לא היו הדבר הכי מעניין בו, אני מבין את הראש. כסרט בפני עצמו זה לא הכי טוב של סניידר וכנראה גם לא הכי חלש. אפשר להתנשא מעליו אבל באותה מידה להנות ממה שיש לו להציע – שעתיים וחצי של בידור הוליוודי עם יומרות של אופרה ועומק של אופרה ווינפרי. זה די מתאר את מה שאני זקוק לו מנטפליקס, בתקווה לעונת קיץ בה ישובו שוברי הקופות ואנחנו נשוב באופן סדיר אל בתי הקולנוע.