משיער ירוק אל ״הסרט האפור״: הסרטים ההוליוודיים של ג'וזף לוסי

במהלך הסדרה המקסימה בנטפליקס "נגיד שזאת עיר" הסופרת/דעתנית פראן ליבוביץ מספרת על זיכרון הילדות שלה מן הצפייה בסרט "הילד ירוק השיער" בטלוויזיה, כאשר במשך שבוע היא צפתה כל פעם רק בחצי שעה הראשונה של הסרט בטרם הוריה כפו עליה לשכב לישון. זו לא האנקדוטה היחידה על הסרט משנת 1948 המשולבת בסדרה, בפרק שבערך מתמקד בצפייה בסרטי קולנוע. הסדרה, שיצר מרטין סקורסזה המשוחח עם ליבוביץ, מצטיינת גם בכך שתמיד נדמה שיש בה רובד נוסף של משמעות מעבר לשיחה הישירה. ליבוביץ היא לכאורה נרגנית, אגואסטית ולא מעורבת פוליטית, אך רשימת החברים שלה לאורך השנים וגם ההעדפות שלה באמנות מראות שכן יש לה עמדות חברתיות ופוליטיות שקשורות גם לדאגה לאחר, לא רק למניעים האנוכיים שלה. מסיבה זאת ייתכן שגם הבחירה בציון "הנער ירוק השיער" היא לא רק זיכרון ילדות הזוכה להדהוד בתקופה בה הדוברת נתקלת בילד עם שיער ירוק במציאות (הטוען בתוקף כי אין סרט בשם זה). לא זאת בלבד שסרט זה הוא סרט ילדים יוצא דופן מבכל בחינה בתולדות הקולנוע, הוא גם הסרט הראשון באורך מלא של אחד מהבמאים האמריקאים המרתקים ביותר. אף כי רוב הקריירה שלו התרחשה לא בארה"ב אלא באירופה, כאשר הוא גולה ממולדתו מסיבות פוליטיות.

ג'וזף לוסי שייך לדור של במאים שניסו לחולל מהפכה אסתטית ופוליטית בתיאטרון האמריקאי. הוא נולד בעיר הקטנה לה קרוס במדינת ויסקונסין ואחרי שלמד בתיכון התנסה ביצירת תיאטרון גם במדינת מיין, בטרם למד בהארוורד. לאחר מכן יצא לכבוש את זירת התיאטרון בניו יורק בשנות השלושים. בניו יורק הוא החל לעבוד ביצירת מחזות חברתיים שחלקם עוררו מחלוקת, כולל עבודה לצד במאים עם עתיד הוליוודי כגון איליה קאזאן וניקולס ריי, שיצרו קבוצת תיאטרון/קומונה עם השקפת עולם שמאלנית. את ריי הכיר לוסי עוד מנעוריו, שכן ריי למד בכיתה בתיכון עם אחותו הקטנה. אחרי המפגש בניו יורק השניים פיתחו חברות שנשמרה לאורך השנים. הם גם הכירו אך היו פחות מיודדים עם במאי תיאטרון אחר שנולד שבוויסקונסין והתקדם בעולם התיאטרון בניו יורק במקביל – אורסון וולס.

הנטייה של לוסי לשמאל והרצון שלו להרחיב אופקים אמנותיים הביאו אותו לצאת למסע באירופה בשנת 1935, במהלכו הגיע למוסקבה ולמד בסדנאות של מיטב אנשי התיאטרון הרדיקלי שם (שיכלו ללמד תיאטרון כזה אך כבר פחות ליצור אותו תחת סטלין), כמו גם סדנת קולנוע מפי סרגיי אייזנשטיין. באותו ביקור הוא גם פגש לראשונה את המחזאי ברטולד ברכט שהיה בגלות מגרמניה הנאצית. ברכט הפך למורה/חבר של לוסי וכאשר ברכט מצא את עצמו בשנות הארבעים בהוליווד, השניים שיתפו פעולה ואף ביימו יחד את הגרסה האמריקאית למחזה "חיי גלילאו" של ברכט, אותו לוסי עיבד בשנות השבעים לסרט בכיכובו של חיים טופול. החל מסוף שנות השלושים לוסי גם החל לביים סרטים קצרים, אף כי לקח זמן עד שראה בקולנוע עדיפות עבורו.

בשנת 1947 לוסי ליווה את ברכט להעיד בפני ועדת בית הנבחרים האמריקאית לפעילות אנטי-אמריקאית, כחלק מן הקבוצה הראשונה של דמויות הוליוודיות שהיו חשודות בחברות במפלגה הקומוניסטית (דבר שהיה חוקי), ובהחדרת מסרים שמאלניים לסרטים. בניגוד ל"עשירייה מהוליווד" (המפורסם בהם עוד ישוב בפוסט זה) שסירבו לענות ישירות לשאלות הוועדה, הואשמו בביזיון בית המשפטט ונכנסו לכלא, ברכט שיתף פעולה. הוא העיד בגרמנית כי מעולם לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, כי הוא נחרד לשמוע שמסרים קומוניסטיים עלולים להיות משולבים בסרטים ובאמנות וכי הוא יעשה הכל על מנת למנוע את זה. כל זה היה שקר, כפי שמי שמכיר את היצירה של ברכט בוודאי יודע.

ברכט עזב את ארה"ב למזרח גרמניה הקומוניסטית כעבור יום ולוסי שב להוליווד. הוא התחיל קריירה כבמאי שבחייו הפרטיים מנסה להסתיר את הזהות השמאלנית שלו ואת העבר הקומוניסטי, אך בסרטים שביים שילב באופן גלוי ולא מרומז מסרים חברתיים, חלקם שמאלניים בגלוי בטח לאותה תקופה. הוא הספיק לעשות סרט ילדים אחד, אחריו עוד ארבעה סרטי פילם-נואר, ואז נקרא להעיד בעצמו בפני הוועדה. לוסי עזב לאירופה לפני העדות, ביים כמה סרטים בשם בדוי ולאחר מכן הצליח לייצר קריירה מפוארת בעיקר בבריטניה, בשמו האמתי. שיאה הם שלושה סרטים בהם שיתף פעולה עם המחזאי הרולד פינטר. בפוסט זה אתמקד בראשית הקריירה שלו כבמאי סרטים באורך מלא, משמע בסרטים אשר יצר לוסי בהוליווד בין 1948 ל-1951.

הילד ירוק השיער
The Boy with Green Hair

הסרט הראשון שביים לוסי נחקק בזיכרון גם ללא קשר לנסיבות הצפייה בו, עקב היותו סרט מאוד מוזר. זהו סרט ילדים עם אלמנטים של פנטזיה אך מעט מאוד קטעי פנטזיה בפועל. במקום זאת הוא מציג ילד קירח בחקירה במשטרה, בעודו משחזר סיפור שכולל בריונות, יתמות שהוסתרה ממנו בסוד ומחאה של ילדים נגד מלחמה באשר היא מלחמה. כל זה על סמך סיפור שנכתב במלחמת העולם השנייה, כאשר הסרט יצא מעט אחריה ואולי מכוון כבר למלחמה הקרה, שלא רבים שמו לב כי התחילה, או למלחמות עתידיות אחרות. הסרט מדלג בין קטעים מוזיקליים קלילים, פנטזיה לא ממש אמינה או מנומקת, וכמה רגעים עצובים מאוד בכיכובו של הילד-כוכב דין סטוקוול (שהמשיך לקריירת משחק גם בתור בוגר, למשל ב"פריז, טקסס").

הסרט משנת 1948 מבוסס על סיפור קצר שנכתב בראשית שנות הארבעים בידי בטסי ביטון, על ילד ששיערו הופך לירוק מבלי סיבה נראית לעין, דבר המוביל לעוינות מצד הסביבה, במה שהוא מטאפורה לבריונות ובסיפור המקורי הדגש הוא גם על גזענות. לוסי, המפיק דורי שריי והתסריטאים בן ברזמן ואלפרד לואיס לוויט, נתנו את הדגש יותר על קריאה לשלום עולמי ועל הנזק הלא מדובר מספיק שמלחמה מותירה על נפשות ילדים. בדיעבד, לוסי התחרט על הבחירה הזו, אבל היא תורמת לאווירה הייחודית של הסרט.

הסרט נפתח בתחנת משטרה בה ילד אבוד עם ראש מגולח מסרב לדבר או לגלות את זהותו, עד שמובא פסיכולוג לדבר איתו. לאחר סירוב ההתחלתי, הילד ששמו פיטר מתחיל לספר את קורות חייו. לאחר שהוריו עברו להתנדב באנגליה בתחילת מלחמת העולם, הוא עבר בין כמה קרובי משפחה/בתי אומנה עד שהגיע לחיות עם אדם מבוגר אותו הוא מכנה סבא, אף כי אם הבנתי נכון הקשר אינו ביולוגי. הסבא מגולם בידי פאט אוברייאן שגם פוצח בשיר על מנת לבדר מספר ילדים. כאשר בבית הספר נערכת התרמה למען יתומי מלחמה, אחד מהילדים האחרים חושף בפני פיטר כי הוא למעשה גם יתום ופיטר מכחיש זאת. מסתבר כי סבא הסתיר ממנו את הידיעה כי הוריו נהרגו במלחמה, אולם המורה סיפרה זאת ליתר הכיתה כאשר הוא עבר בית ספר. הסצנה בה גורל ההורים נמסר לפיטר מתרחשת בדיוק חצי שעה לתוך הסרט. זו הנקודה בה פראן ליבוביץ, לפי עדותה, נדרשה ללכת לישון. משמע, היא פספסה את מה שמרתחש בבוקר העוקב כשפיטר מביט במראה ונחשו מה הוא מגלה שקרה לו. רמז: לא חצ'קון.

מכאן הסרט עוסק בניסיונות של פיטר להילחם בשיער החדש והירוק, בעוד הסביבה מתייחסת אליו בחשש ואז בלעג. רגע לפני שהוא עומד להסתפר, הסרט נכנס לסיקוונס פנטזיה בו הוא פוגש יתומי מלחמה אירופאים שהופיעו רק בתמונות. הם אומרים כי חיכו לו, שכן השיער הירוק אמור להיות אזהרה לאומת העולם מפני נזקי המלחמה לילדים. זה תמוה ומרגש בו זמנית. אחרי הפנטזיה, פיטר מקבל את שיערו הירוק ומרגיש גאווה בו, אבל הסביבה פחות סובלנית. היעדר הסובלנות הוא בסופו של דבר החלק החזק ביותר בסרט, שכאמור מדי פעם גם מפליג לכיוונים אחרים והמסר שלו לגבי המלחמה מועבר לרוב בצורה ישירה למדי ודי פשטנית. יחד עם זאת, המשחק של צוות השחקנים (שכולל גם את רוברט ריאן וברברה הייל) הופך אותו למהנה. השימוש לוסי בצבעים מדגיש את השונות של השיער ותורם לאווירה סוראילסטית אך עגומה, דבר אשר לא מצפים לו מסרט ילדים.

הדבר הכי מוכר מן הסרט בסופו של דבר לא ממש קשור ישירות לעשייה הקולנועית. שיר הנושא של הסרט, Nature Boy, מושר בכתוביות בפתיחה בידי מקהלה. הוא זכה להצלחה עם צאתו, כאשר ביצוע של נט קינג קול שיצא בסמוך לסרט הפך אותו ללהיט והוא חזר לתודעה בביצועים שונים לאורך השנים, למשל בפתיחת "מולן רוז'" של באז לורמן. פרט לשיר, הסרט עצמו צבר אוהדים לאורך השנים למרות המגבלות שלו ובגלל שהוא מבטא משהו מרוח התקופה, וגם מציג סוג של שילוב בין התכנים החברתיים הבולטים ביצירה של לוסי לבין מגע קליל יותר ושימוש בצבע. זה שהבמאי יוותר עליו עד לשלב הרבה יותר מאוחר בקרירה שלו. זה לא הסרט הכי מוזר של לוסי ובטח לא הסרט הכי טוב בקריירה שלו, אבל הוא בהחלט חוויית צפייה ייחודית.

לקראת סיום הפקת הסרט, האוורד יוז קנה את אולפני RKO שהפיקו אותו. הוא ניסה להתערב בעריכה ולרכך את המסר הפוליטי, אולם לוסי דאג מראש לצלם את הסרט באופן שימנע התערבות בוטה. לאחר סיום ההפקה, יוז, שחשד כי לוסי היה קומוניסט, השאיר אותו תחת חוזה ולא נתן לו לעבוד. לכן, במשך יותר משנה לוסי לא עבד, עד שהצליח להשתחרר ולעבוד כעצמאי עבור אולפנים אחרים, מה שגרם לפרץ יצירה משובח בראשית שנות החמישים.

חסרי החוק
The Lawless

אחרי שהצליח להשתחרר מן החוזה ב-RKO, לוסי עבר לעשות סרט-B עבור אולפן גדול יותר ובתקציב נמוך, והצליח ליצור פנינה נסתרת של ממש: סרט פילם נואר פוליטי עם כמה מסרים חד משמעיים וגם תצוגת תכלית שלו כבמאי בעל יכולות מגוונות. הסרט שכתב דניאל מיינוורינג (לוסי עבד עמו על התסריט בלי קרדיט) נחשב לדוגמא מייצגת של תת-ז'אנר המכונה "פילם-גריי" (סרט אפור), כלומר סרטים בסגנון של פילם נואר שמכילים פשע, אולם הדגש בהם הוא יותר חברתי ו/או פוליטי. למעשה, ניתן לשייך את כל הסרטים הבאים בפוסט לתת-הז'אנר הזה, אולם זהו המקרה המובהק ביותר. הסרט עוסק בקיפוח גזעני בארה"ב ומבקר את המנטליות של עיירה קטנה המבצעת שיפוט בפני עצמה. אנשיה הופכים לחסרי חוק בזעם שלהם ומבצעים לינץ' שהקורבן שלו מתחלף בהתאם לאפשרות. הכותרת המקורית לסרט הייתה Outrage, אולם באותה שנה (1950), יצרה אידה לופינו סרט קטן ונהדר אחר בעל מטען פוליטי נפיץ עם אותה כותרת. כך הסרט הנ״ל קיבל את הכותרת הנוכחית שלו.

באותה תקופה, סרט שהיה דן בגלוי בגזענות כלפי אפריקאים-אמריקאים היה דבר בלתי אפשרי מבחינה מסחרית, או אפילו מבחינת קבלת אישור הקרנה מבחינת כללי קוד הייז. אבל עיסוק בגזענות כלפי היספנים הייתה דבר אפשרי ובזה עוסק הסרט. אולם, רגע השיא שלו הוא המון המתקבץ על מנת לבצע לינץ', מה שבאותם שנים בארה"ב הייתה בעיה בעיקר עבור אפריקאים-אמריקאים. זה לא הסרט הראשון המגנה מעשי לינץ' שנעשה בארה"ב וגם לא הראשון שדומה כי הוא מכוון גם לסאבטקסט הגזעני שלא נאמר בו בצורה ישירה (להבדיל מן הגזענות הישירה הנידונה בו), כאשר הסרט הבולט בעייני בהקשר זה הוא "זעם" של פריץ לאנג. לצד הדיון הזה, היחסים בין יוצאי מקסיקו ללבנים בארה"ב נידונים כאן בצורה מעמיקה בפני עצמם.

הדבר נעשה דרך השמות של המקומות. העיירה הכל-אמריקאית בה מתרחש הסרט קרויה סנטה מרתה, משמע עיירה בעלת שם ספרדי גם אם רוב תושביה לבנים. האזור העני בעיירה, בו גרים מהגרים ממקסיקו, המיוצגים בסרט בעיקר דרך הצאצאים שלהם שנולדו בארה"ב, קרוי סליפי-הולו – שם בעל משמעות דווקא במיתולוגיה של האדם הלבן הוואספי בארה"ב. הסרט נפתח עם שני צעירים מקסיקנים הזוכים ליחס מזלזל במקום העבודה שלהם, בעיקר כאשר הם מסרבים לעבוד שעות נוספת כי הם מעדיפים לבלות בשישי בערב. בדרך חזרה לשכונת המגורים, תאונת דרכים קלה מעמתת ביניהם לבין צעירים לבנים ומשאירה אותם עם קנס על עבירת תנועה, מה שמגביל את היכולת הכלכלית שלהם.

במקביל הסרט מציג לנו את הגיבור העיקרי, עיתונאי בשם לארי ויילדר. בעבר הוא היה כתב בעיתונאים בכירים יותר ואף דיווח על המלחמה באירופה לפני כניסת ארה"ב למערכה, אבל כעת החליט לברוא את עצמו מחדש בעיירה הקטנה ומתפקד בה כעורך של עיתון בשם "היוניון", שם בעל קונוטציה נפיצה פוליטית, אך דומה כי הוא מקור החדשות העיקרי בעיר. הוא שמע על המתחים הגזעיים בעיר וכי לפעמים לבנים מגיעים לשכונה של ההיספנים על מנת לחפש עימות, ורוצה לשלוח כתב לסקר את המסיבה של בני המעמד הנמוך. כשזה רומז כי הוא מעדיף לצאת עם החברה שלו למקום איכותי יותר, ויילדר לוקח על עצמו את המשימה. במסיבה הוא פוגש עיתונאית צעירה בשם סאני גרסיה, שעובדת בעיתון קטן של בני הקהילה ההיספנית. היא מסבירה לו מעט על הנעשה במקום כאשר העימות הצפוי מגיע, חלקו כנקמה על העימות בתחילת הסרט וחלקו מסיבות גזעניות נטו.

המשטרה מגיעה ומתחילה לעצור את המעורבים משני הצדדים אחרי שהקטטה גלשה עד כדי כך כי כל הנוכחים במקום מעורבים. פול רודריגז, אחד הצעירים עמם נפתח הסרט, מוצא את עצמו מתעמת בטעות עם שוטר ובגלל שאין לו יכולת לשלם את הקנס על המעצר, הוא בורח. בבריחה שלו הוא מבצע פשעים נוספים, מה שגורם למשטרה להאשים אותו גם בדברים עליהם הוא לא אחראי וגם בתקיפה של נערה שבכלל לא זוכרת שהיא הותקפה עד שמשטרה מדובבת אותה על מנת לנפח את התיק נגד הפושע הנמלט. כל אנשי העיירה זועמים על רודריגז, פרט לוויילדר שהיה עד לקטטה, לתחילת הבריחה, וגם למצער הסופי. הוא חוקר על עברו של הנער וכותב מאמר מערכת שמציג אותו כקורבן שפשע רק מתוך פחד ולא עשה את כל מה שמיוחס לו. הדבר הופך אותו ואת העיתון ליעד למתקפה. גם המעורבות הרומנטית שנרקמת בין העיתונאי הלבן והדי-מבוגר לבין העיתונאית ההיספנית הצעירה ממנו לא ממש מרגיעה את אנשי העיירה.

בעיניים מודרניות, ניתן לבקר את הסרט על הצגת קשר בין אדם מבוגר לאישה צעירה יותר המעריצה אותו, את הליהוק של גייל ראסל הלבנה (עד כמה שידוע לי) לתפקיד של בת מיעוטים, ואת הנרטיב אשר מעמיד במרכז את המושיע הלבן. אולם, לעומת השיח בחברה האמריקאית בראשית שנות החמישים, הסרט הזה די אמיץ בבוטות שבה הוא מבקר הן את הפערים הכלכליים והן את הצביעות שבשנאה העדתית של הזרם המרכזי בחברה. מה שבולט לא פחות זו היכולת של לוסי כבמאי. בסרט זה הוא נע בין סצנות מרדף אפלות ומותחות לסצנות דיאלוג המצולמות באופן דינמי, לבימוי סצנה מורכבת במודעון ריקודים עם הרבה דמויות, בשוטים ארוכים המתמקדות הן בהמון והן באנשים בודדים בסצנות הלינץ'. לוסי הראה כישרון כבמאי קולנוע כבר בסרטו הראשון, אך הסרט השני הוא לגמרי תצוגת תכלית. הליהוק אולי בעייתי, אולם לוסי גם מצליח לייצר תצוגה משובחת וסוחפת מצדה של ראסל, שחקנית שכבר אז נאבקה באלכוהוליזם שהגביל את היכולת שלה לעבוד.

M

הסרט השלישי של לוסי הוא סרט שהבמאי עצמו לא רצה לעשות וגם סרט שלא היה כל צורך שיעשה, לכן אין זה פלא שהוא נשכח יחסית. הוא עדיין סרט מצוין בפני עצמו, אבל מי יחשוב בדיעבד על הסרט הזה בפני עצמו כיום, כאשר הוא רימייק לסרט שכל סטודנט לקולנוע/סינפיל רואה בתחילת דרכו? ״M״ המקורי נוצר בידי הבמאי פריץ לאנג בגרמניה בראשית שנות השלושים, הביא את האקספרסיוניזם לקולנוע המדבר, הזהיר מפני משפט ציבורי ועליית הפשיזם בחברה הגרמנית, ובנה מבנה עלילתי די יוצא דופן – סרט שמתרכז במרדף אחר רוצח סדרתי מפלצתי שמקבל רגעים בהם ההזדהות היא דווקא עמו בחלקים המתקדמים של העלילה.

רוב האנשים שעבדו על הסרט המקורי מצאו את עצמם במנוסה מאירופה להוליווד במהלך שנות השלושים ונשארו שם, כולל המפיק סימור נבינזל, שרצה להפיק לו גרסה חדשה בארה"ב. לאנג, בשלב זה במאי הוליוודי מאוד מצליח, חשב שזה רעיון רע. גם במאים אחרים סירבו לפרויקט. לוסי היה מעוניין לעשות סרט על רוצח סדרתי, אולם חשב שיש לבנות סיפור חדש לגמרי כי אין לו יכולת לשחזר או להתחרות עם המקור הגרמני. אולם נבינזל הסביר לו כי הדרך היחידה בה סרט כזה יקבל אישור הפצה בימים של קוד ההפקה ההוליוודי תהיה להציג אותו כרימייק אמריקאי נאמן לסרט קולנוע שכבר נחשב קלאסי. זה ולהוסיף דיאלוג שמבהיר כי הרוצח שחוטף והורג ילדות לא תוקף אותן מינית.

לוסי היה זקוק לעבודה ועוד לא ידע כי אחרי הסרט הזה יקבל עוד שני סרטים ברצף, אז הוא לקח על עצמו את האתגר של העברת הסרט מגרמניה ללוס אנג'לס. הבמאי גם רצה להדגיש עוד יותר את האלמנט הפסיכולוגי שרק נרמז במקור, במונולוג של הרוצח עצמו: מדובר אומנם באדם אכזרי הפוגע ביקר מכל, אך גם באדם הסובל מהפרעה נפשית. לכן, התסריט שכתבו נורמן ריילי ריין וליאו קטצ'ר כולל די הרבה הסברים פסיכולוגיים שלא התיישנו היטב. מה שכן שורד את מבחן הזמן זו הדרך בה לוסי משלב ברקע יחסים בין לבנים לאפריקאים-אמריקאים, במרקם החברתי הנע בין האזורים העניים לאזורים המעט מבוססים בלוס אנג'לס. כמו ב"חסרי החוק", לוסי משלב בין סצנות לילה אפלות לסצנות אפלות ומטרידות לא פחות המתרחשות באור יום, באתרי צילום אמיתיים ולא באולפן.

עוד כמו בסרטו הקודם, לוסי מתגלה כמצטיין בסצנות מרדף. סצנת השיא בה המאפיה מחפשת אחר הרוצח הלכוד בבניין מסחרי אחרי שעת הסגירה משתווה לדעתי למקור של לאנג. חלקים אחרים בסרט מרשימים גם הם, אולם הם סובלים בסופו של דבר מההשוואה למקור, שהוא טוב יותר. יחד עם זאת, הדיון אחר יצר הנקם בחברה הקיים הן בצד של הפושעים והן בצד של המשטרה אמין ורלוונטי מבחינה פוליטית גם בימינו אנו. דיוויד וויין בתור הרוצח בונה דמות מפחידה ואנושית באופן שלא מחקה את המקור הנהדר של פיטר לורי בשום דרך. ״M״ של לוסי הוא אכן נחות מן הסרט של לאנג בסופו של דבר והוא לא סרט חובה, אבל הוא מכיל כמות די גדולה של סיקוונסים מרהיבים. גם אם חלקם הם סוג של העתק של המקור עם נטייה של הוליווד להוסיף דיאלוג במקרים בהם הסרט המקורי הסתפק בעיקר בתמונה (יש לציין כי הסרט המקורי צמצם בדיאלוגים גם בגלל קושי להקליט סאונד סינכרוני בימים הראשונים של הקולנוע המדבר).

המטרידן
The Prowler

מיד אחרי "M", לוסי החל לעבוד אחרי פרויקט יותר אישי, אם כי גם הוא נכנס לקטגוריה של פילם נואר עם רקע פוליטי חברתי וגם הוא סובל מצל מסוים של סרט קלאסי. הסרט נפתח עם אישה בשם סוזאן (אוולין קייז) הצורחת בחרדה כאשר היא מגלה גבר המציץ מבעד לחלון המקלחת שלה. היא מתקשרת למשטרה שמגיעה לביתה המרווח בפרוורים. במהלך החיפוש אחר רמזים למטרידן/משוטט, ווב (ון הפלין), השוטר הצעיר מבין השניים שמגיבים לקריאה, מגיח מאותו חלון בו נראה המטריד בהתחלה. למרות רמז מתרים זה, מתפתח קשר ידידות בין סוזאן לשוטר, שמסתבר כי כמוה הוא במקור מאינדיאנה והיה כוכב כדורסל בו נהגה לצפות בעבר. ווב רוצה להפוך את הקשר ביניהם לרומנטי, אולם סוזאן מסרבת תחילה שכן היא נשואה לשדר רדיו המקדיש לה את תוכניתו מדי לילה. ווב מגלה במקרה כי לבעל יש ביטוח חיים עם פיצוי גדול ומתכנן לרצוח אותו כך שסוזאן תירש את כספו ואחר כך השניים יתחתנו.

הסרט הקלאסי עמו הסרט מתכתב הוא "ביטוח חיים כפול" של בילי וילדר, אולם יש הבדל גדול בין הסרטים. בעוד בסרט של וילדר האישה הייתה פאם-פאטל קלאסית ויוזמת הרצח, בסרט של לוסי סוזאן אומנם שותפה לרומן אך לא למזימה. זה לא מקרי. לאורך כל סרטי הנואר שלו, לוסי התחמק משני ייצוגי הנשים הדומיננטיים בז'אנר: אין אצלו נשים תמימות ובתוליות (פרט לילדות קטנות ב-״M״) ובטח שאין אצלו פאם פאטל. סוזאן היא אישה ערכית, אבל גם כזו שלוקחת חלק ברומן מחוץ לנישואין, ובסופו של דבר מקבלת את ווב לחייה למרות שיש חשד סביר לאורך כל הזמן כי משהו בהתנהגותו אינו כשורה. יתרה מכך, סוזאן מוצגת כמי שאוהבת בצורה שונה אך כנה את שני הגברים בחייה. אף על פי כן, מערכות היחסים שלה עם שניהם מורכבות מעליות ומורדות ומתסכול ממה שציפתה שחייה יהיו לעומת מה שהם הפכו להיות בפועל.

אולם הסרט לא מתמקד רק בדמותה. לווב יש מערכת יחסים מורכבת עם השוטר השני שהיה בסיור, שוטר ותיק יותר שהוא סוג של דמות אב המאמינה בווב ולא יודעת לא את העבירה המוסרית שלו ולא את התסכול שווב חש מהיותו שוטר ולא משהו גדול יותר. הסרט גם דן בחלום האמריקאי ושברו בנקודת המעבר של ראשית שנות החמישים. יש בו תיאור של תחילת הצמיחה של לאס וגאס לצד מבט על "עיירות רפאים" נטושות בלב המדבר. ווב הוא סוג של כוכב ספורט שלא הצליח לפתח קריירה מקצועית ומי שסבור שבעזרת קסם, רכוש, ואישה בה הוא זכה – יזכה באושר. הסרט חותר תחת השאיפות לאושר או לעושר. הדיאלוגים דנים גם בסוגיות חברתיות מעבר לרמה של הדמויות הראשיות ועושים זאת בצורה מעודנת, שלא נראית זרה ליצירה.

מי שאחראי לכך הוא התסריטאי, דלטון טרמבו הגדול. טרמבו היה אחד מאותם "עשרה מהוליווד" שנכנסו לכלא על ביזיון בית המשפט, בגלל שלא ענו ישירות לוועדת בית הנבחרים לגבי שאלת הקשר בינם לבין המפלגה הקומוניסטית. הוא היה ברשימה השחורה בעת עשיית הסרט ולכן מי שחתום על התסריט בשמו הוא הוגו באטלר. לוסי והמפיק סם שפיגל עבדו על התסריט עם טרמבו, שזה עתה השתחרר מן הכלא, ולוסי על דעת עצמו בלבד הכניס אותו לסרט בדרך נוספת. מכיוון שבעלה של סוזאן הוא שדר רדיו, שבמהלך רוב הסרט נשמע רק מבעד לרדיו או על גבי תקליט, לוסי הקליט את טרמבו עצמו מבצע את התפקיד של הבעל הנוכח/נעדר. אומנם יש רגעים קצרים בהם שחקן אחר מגלם את הדמות, אולם רוב הנוכחות שלה בסרט היא דרך קולו של טרמבו, באופן אשר הופך סימבולי: הוא לא מראה את פניו כפי שהשם שלו לא נראה בקרדיטים. הנוכחות של טרמבו בסרט דומה לנוכחות של השמאל בחברה האמריקאית: הוא מוחרם, אבל עדיין נוכח. החברה מנסה להתעלם מקיומו בעבר ומן הפשע שביצעה כלפיו, אך קולו שב ומאשים את החברה לגבי חלק מן החטאים שלה.

ציינתי לשבח את קטעי המרדף בשני הסרטים הקודמים של לוסי ובסרט זה יש מספר קטעי מעקב/פשע מותחים במיוחד, בדרך למערכה אחרונה מותחת ומלאת מבט ציני על המתרחש בסרט ועל החברה בכלל. יחד עם "חסרי החוק" סרט זה ניצב לדעתי כשיאו של לוסי המוקדם.

הלילה הגדול
The Big Night

שני הסרטים הקודמים של לוסי נוצרו בשנת 1951 והוא סגר את אותה שנה עם סרט נוסף, משלים שלושה סרטים בשנה – שלושתם שייכים לסוגת הפילם נואר אבל כל אחד מהם שונה לחלוטין. הסרט השלישי הוא מקרה נדיר של מה שאני מכנה "פילם נואר התבגרות". הוא גם הסרט האפל הכי מובהק של לוסי בכל הקשור להתרחשות בלילה ובעיר גדולה, וגם סרט די מוזר. זאת משום שסרט שצולל לאפלה בסיפור פשע, נקמה והתדרדרות מוסרית, לרוב לא עוסק בחיי לילה אחד של נער שחוגג יום הולדת 17 וסובל מבריונות מצד חבריו מכיוון שטרם זכה לנשק נערה.

גיבור הסרט הוא נער ביישן בשם ג'ורג', המגולם בידי נציג טרי בזמנו של שושלת המשחק הגדולה בתולדות התיאטרון והקולנוע בארה"ב, ג'ון דרו ברימור (שמו מסגיר מי האבא המפורסם שלו ומי הבת המפורסמת שלו). ג'ורג' חי עם אביו המנהל פאב ובלי נוכחות נשית יציבה בחייו, במיוחד כאשר האב נפרד מבת זוג אותה ג'ורג' חיבב, ואף רצה שתלך עמם לקרב אגרוף כחלק מחגיגת יום ההולדת. אלא שלפני הקרב, עיתונאי ספורט מוכר בשם אל ג'אדג' נכנס לפאב ומצווה להכות את אביו של ג'ורג' בצורה שהיא גם משפילה וגם פוצעת אותו באורח קשה. ג'ורג' יוצא לצפייה באגרוף לא רק על מנת לצפות בספורט, אלא גם על מנת לנקום בג'אדג' שפצע כך את דמות האב שעד כה לא הראה קרבה לפשע. ג'ורג' גם לוקח אקדח על מנת לבצע נקמה באופן מוחלט. במהלך הערב הוא מוצא ומאבד את הכתב/יריב שלו ומתחבר עם מרצה מפוקפק בשם לויד קופר, שמסביר לו מעט איך עובדים חיי הלילה. במהלך הערב ג'ורג' חדור ברגשות נקם, אבל גם זוכה לטעום מגע ראשוני עם כמה נשים (אחת מהן היא דורותי קומינגור מ"האזרח קיין"), לשמוע זמרת אפריקאית-אמריקאית במועדון לילה, ולהסתבך בלשונו בעודו מנסה להחמיא לה.

לצד תיאור ההתבגרות השגרתי, הסרט גם עוסק בנקמה כדחף שהוא גם טבעי וגם חסר הגיון ואחריות. שכן, ג'ורג' לא בדיוק בודק מה הוא המניע של אותו כתב ספורט וכיצד הכל קשור לדברים שג'ורג' עוד לא למד לגבי אביו ובעיקר לגבי עצמו. לעומת הסרטים האחרים של לוסי, "הלילה הגדול" הוא סרט פרגמנטרי יותר ולכן גם פחות אחיד לדעתי. החלק הראשון שלו פחות טוב מן החלק המסיים ורגעי השיא מגיעים בעיקר באמצע, בשורה של סצנות שבחלקן המוקד הוא לא רק ג'ורג' אלא גם החיים של לויד קופר ובעיקר שתי נשים הקשורות אליו ודי גונבות את ההצגה לדעתי. הסיבה לכך לדעתי היא שברימור לא בדיוק מתאים לתפקיד, אבל אולי חוסר ההתאמה שלו כן מתאים לתיאור דמות שלא ממש התגבשה עדיין כאדם בוגר. למרות הפגמים, זה עדיין סרט מהנה לצפייה ופנינה נוספת עבור חובבי הפילם נואר.

זמן קצר לאחר השלמת סרט זה, לוסי נקרא להעיד גם הוא בפני ועדת בית הנבחרים האמריקאית לפעילות אנטי-אמריקאית. כאמור, לוסי נטה לשמאל והיה חבר המפלגה הקומוניסטית בעברו, אך לא תמך בכל מהלכי ברית המועצות ובהכללה של מחשבה הפוליטית שלו ושל אחרים תחת מילה חד משמעית כמו קומוניזם. העמדות שלו ושל אחרים היו מורכבת יותר ולא אנטי-אמריקאיות בעיניי לוסי. בכל מקרה, הוא לא התכוון לשקר לוועדה, למסור שמות של אחרים או לפגוע בעצמו. הוא עזב את ארה"ב טרם העדות וכאמור המשך הקריירה שלו היה באירופה. תחילה בשם בדוי, לאחר מכן בשמו האמיתי, ובשנות השישים והשבעים כבמאי מאוד מצליח.