״מדינת הבנים״ (Boys State), סקירת אפל TV+

זאת הפעם השנייה הקיץ בה אני ממליץ על סרט שזמין באפל TV+, שירות הסטרימינג שיכול להיות ואתם לא יודעים שמגיע לכם מנוי חינם עבורו למשך שנה, במידה ורכשתם מכשיר כלשהו תוצרת חברת אפל. גם הפעם אני אציין כי מבחינת הפקות המקור, לא בטוח כי השירות שווה השקעה מעבר לשנה חינם, וכי הרכש שלהם עד כה חופף לאופציות סטרימינג אחרות, ולפעמים מלווה בתשלום נוסף. אלא שדברים מתחילים להשתנות, גם הודות למגפת הקורונה, שגרמה ל"גרייהאונד" עם טום הנקס לוותר על הפצה קולנועית וגם לחנוך את הכתיבה על אפל TV+ בסריטה. על הסרט ההוא המלצתי בצורה מסוייגת, כעת הגיעה הזמן להמלצה גורפת יותר, אבל לסרט שיותר קשה למכור.

"מדינת הבנים" (Boys State בשפה שיהיה לכם יותר פשוט למצוא אותו בממשק) הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס השנה ושבר שם שיא לרכישה של סרט תיעודי בפסטיבל. השותפה הבכירה ברכישה לצד אפל הייתה חברת A24 שהייתה אמורה להעניק לסרט הפצה קולנועית, אבל פרט להפצה מצומצמת בבריטניה (לסרט שכל כולו ארה"ב) זה לא קרה. כעת, כל העולם קיבל אותו במשותף ובסטרימינג. מבין כל התוצרים שעלו לצפייה בדרך זו בתקופה האחרונה, הוא ללא ספק מתמודד על תואר הסרט הטוב ביותר, בלי כל קשר לז'אנר בו הוא פועל. מה שאני אכתוב בהמשך יהיה קצת פחות משכנע, משום שזה סרט תיעודי על סוג של מחנה קיץ שמתכווחים בו על פוליטיקה אמריקאית.

מדינת הבנים הוא שם לסוג מסוים של פרויקט חינוכי יוקרתי שמתקיים ברצף מדי שנה מאז 1935 בכל אחת ממדינות ארה"ב. במהלכו, בני נוער נבחרים בהמלצת בתי הספר ולאחר מיונים מתקבלים לשבוע של מחנה קיץ המדמה את המערכת הפוליטית האמריקאית. במהלך השבוע הם מתחלקים אקראית למפלגות, קובעים מצע, בוחרים מועמדים למשרות ציבוריות שונות ומחוקקים חוקים. במקביל למדינת הבנים לנערים, מתקיימת גם מדינת הבנות עבור נערות. התהליך מלווה מעט בידי מדריכים, אבל עיקרו מאפשר לבני הנוער לעצב בעצמם חקיקה, חלקה שטותית וחלקה צריכה לתת רעיונות למקבלי ההחלטות במציאות, ולשייף את הכישורים הפוליטיים שלהם. כותרות הפתיחה של הסרט חושפת צילומים מן העבר של המחנות לצד כמה בוגרים מפורסמים שהשתלבו בפוליטיקה האמריקאית או בשיח הפוליטי, כגון ביל קלינטון, דיק צ'ייני והשדר הפרובוקטיבי ראש לימבו. אלו המוצגים בסרט הם רק חלק קטן מן הפוליטיקאים שעברו בנעוריהם בתכנית. כיוון שזה קצת משעשע, באדיבות ויקיפדיה אציין עוד כמה בני נוער מפורסמים שנכחו במחנה והתפרסמו בתחומי עיסוק אחרים: ניל ארמסטרונג, רוג'ר איברט, ברוס ספרינגסטין, ג'ון בון ג'ובי, ג'יימס גנדולפיני ומייקל ג'ורדן.

השמות הללו יתנו לכם את הרושם שמדובר בשבוע שיוקרתי להשתתף בו וגם שיש בו משהו אליטסטי. אך למעשה, אחד מן הנושאים המרכזים שעולה בסרט בהדרגה ולצד הדיונים הפוליטיים, הוא החדירה של בני מעמדות אחרים (וגזעים אחרים) לתוך ההגמוניה האליטיסטית המוצגת בסרט. המחנה המתועד בסרט התרחש במדינת טקסס בשנת 2018 ורוב בני הנוער הנוכחים בו נראים כמו הסטריאוטיפ של נוער טקסני שניתן לחשוב עליו: לבנים, ימנים ופטריוטים. כדיוקן של החברה האמריקאית, במהלך הסרט עולים כוחות חדשים לתוך מה שנראה כחברה הומוגנית וגם מי שנראה כמייצג את הסטריאוטיפ מתגלה כמורכב יותר הן מבחינת האישיות והן מבחינת התפיסה הפוליטית. למי שנרתע מן הפוליטיקה, אציין כי הסרט אכן כולל מטבע הדברים הרבה דיונים פוליטיים ורק אחד מהם מזכיר בחטף את הסוגיה הבוערת של אננס על פיצה. אולם מדובר ביותר מסרט פוליטי וגם מה שנראה שעלול לגלוש לפרקים לסרט שמתאר ויכוחים באופן אינסופי, הולך בסופו של דבר לכיוונים אחרים.

צמד הבמאים אמנדה מק'ביין וג'סי מוס יצרו סרט שמשלב בין כמה ז'אנרים: זה סרט על פוליטיקה אמריקאית, אבל גם סרט התבגרות וככל שהוא מתקדם, הוא נראה דומה יותר לסרט ספורט דינמי. הם עושים זאת גם דרך שילוב של טכניקות שונות של קולנוע תיעודי: ראיונות עם המשתתפים במחנה בסביבה נייטרלית (כאשר הם ישובים נינוחים על ספה), תיעוד לא מתערב של דיונים במהלך המחנה עצמו, מעקב אחר כמה גיבורים שנבחרו מראש או נלכדו בזמן השבוע המתועד, ורגעים של שימוש במבע קולנועי אקספרסיבי ובמניפולציות על מנת להגביר את המתח או לבטא את רחשי הלב של הדמויות. זה כולל הגברת או הנמכת הקצב דרך עריכה ברגעי הצבעה, שימוש בעדשת הזום על מנת לשדר מתח מנקודת המבט של אחד מן הנערים בסרט, ויצירת עימות בין תגובות שונות לנאמר בעזרת עריכה בין פרצופים שונים. הדגש האישי של הבמאים על הנרטיבים שהם בוחרים להאיר לא נובע רק מתכנון מראש לגבי מהות הסיפור שהם רוצים לספר. באותה מידע שיש בסרט היערכות מראש, יש בו גם יכולת ללכת עם המתרחש בזמן אמת.

על מנת להבין כיצד הדבר מתבצע, יש להסביר מעט יותר כיצד מתנהל המחנה. עם ההגעה למקום, 1,200 הנערים מתחלקים באופן אקראי לשתי מפלגות: לאומנים ופדרליסטים. שני השמות די כלליים, כאלה שרוב המחנות הפוליטיים האמיתיים בארה"ב יכולים לעמוד מאחוריהם, אם כי לפחות אחד מהם נשמע מעט יותר ימני מהשמות הכמעט זהים של המפלגות הגדולות בארה"ב בפועל. בימים הראשונים, על המפלגות למנות יו"ר אסיפה, לגבש מצע ולבחור מועמדים למשרות הציבוריות, מחברי בית נבחרים דרך שופטים ועד למשרה הנחשקת ביותר – מושל. על מנת לרוץ לתפקיד המושל כל נער שירצה בכך צריך לגייס 30 חתימות של בני נוער אחרים. לא מדובר בהליך פשוט בהכרח.

לאחר מכן מתקיימים עימותים בין המועמדים והצבעה למשרות, שהיא רגע השיא, בו על מנת לזכות מועמד צריך מן הסתם גם לגרוף מספר קולות של אנשים מן המפלגה היריבה. השיטה לעשות זאת כוללת דיונים על סוגיות פוליטיות ממשיות וגם תככים ממשיים – דילים פוליטיים, השמצות היריבים, ויכוח על דרכי הצבעה, דמגוגיה בנאומים, החבאת העמדות האמיתיות לצורך התאמה למה שאנשים תופסים שהוא ההשקפה של רוב הנערים. לצד זאת, הנערים במחנה לא נבחרו במקרה ויש להם לא רק אהבה לפוליטיקה, אלא גם (ברוב המקרים) דאגה כנה לציבור ורצון לשנות את העולם לכדי מקום טוב כיותר. ככזה, הסרט מציג לפעמים את המערכת הפוליטית בשיא הכיעור שלה, אולם לא פחות מכך כולל רגעים מעוררי השראה שמביסים כל ציניות.

הרגעים הללו נובעים מגיבורי הסרט, שניים מהם נבחרו בידי מק'ביין ומוס עוד לפני היציאה למחנה עקב תחקיר מקדים. הראשון הוא בן פיינסטין, פעיל פוליטי רפובליקני כבר בגיל הצעיר ומכור להליך הפוליטי. במהלך הסרט הוא יראה שאהבה הזו משלבת גם מאבק למען הערכים בהם הוא מאמין וגם פעילות חלקלקה מאחורי הקלעים. השני הוא סטיבן גרזה, בן לאם מקסיקנית ותומך של המפלגה הדמוקרטית אשר בעשורים האחרונים לרוב מובסת בטקסס (הסרט מבטא תהליך של שינוי שבא לידי ביטוי גם בחלק מן הסקרים האחרונים). סטיבן מבין שהעמדות שלו בחלק מן הנושאים נוגדות את אלה של רוב השוהים במחנה, ובתחילה נראה שהוא מגמגם מעט כשהוא פונה לאחרים בדברים. אך הוא בכל זאת רץ למשרת המושל והוא גם עושה זאת בדרך בה הוא מאמין: לא מגייס חתימה לפני שהוא משוחח עם החותם לגבי העמדות שלו, מקווה לעבוד לא רק למען הדעות שלו אלא גם למען מה שמטריד אחרים ומה שנקבע במצע של המפלגה (שעדיין לא ידוע בשלבים בהם הוא רץ לתפקיד).

הייתי אומר כי סטיבן הוא הגיבור האמתי של הסרט, אולם במהרה מגיע מישהו שגונב לו את ההצגה: רנה אוטרו, נער אפרו-אמריקאי כריזמטי במיוחד, שכובש את הקהל עם נאומים על עזרה לחלשים ולאסירים, מביע בקול עמדות לא תמיד פופולריות וסובל במהלך הסרט מהשמצות על רקע גזעי ומיני. דמות אחרת שהופכת למרכזית היא זו של רוברט מק'דוגל, נער גבוה ובהיר שמתסער על תפקיד המושל עם סיסמאות קצרות, רידוד הדיון וניסיון לשהלב גם במחיר של דברי שנאה. אולם, בשיחות עימו שצולמו מחוץ למחנה ועבור הסרט, מתגלה כי הוא לא ממש תומך בכל ההצעות הפופוליסטיות שהוא מקדם, בקמפיין שנראה כשואב השראה מאישיות פוליטית מפורסמת ספציפית. לפי התיאור הזה, דומה כי ניתן לחלק את ארבעת הדמויות הראשיות לשמאלנים מול ימנים, בני מיעוטים מול אליטות ישנות, או אפילו טובים מול רעים. אולם, הסרט מראה כי כמו בפוליטיקה האמתית, גם אצל בני 17 (פחות או יותר) החלוקה לא חד משמעית. כולם מועדים, מבצעים מהלכים שנויים במחלוקת, או פועלים בדרך מעוררת השראה או לפחות אמפטיה.

לפרקים, הסרט נראה כמו קטעי הדיונים על החקיקה בסרט "לינקולן" רק בביצוע של בני נוער אמתיים. אולם, הסרט גם מראה כי בכל זאת מדובר רק בשבוע המסמל את הדבר האמתי וכי חלק מבני הנוער פחות להוטים לדיון עקרוני בהגבלות על החזקת נשק, הפלות, או זכויות להט"ב. יש בסרט גם לא מעט הומור, ויכוחים עזים על שטויות מוחלטות, וגם מופע כשרונות נוסח סדרת ריאלטי שמתקיים במקביל במחנה ובמסגרתו גם שומעים בסרט שני שירים מתוך הסרט "שרק" (אחד מהם לא נכתב/מזוהה עם אותו סרט). הצד הזה של הסרט מונע מ"מדינת הבנים" להיות כבד מדי ומותיר אותו דינמי, בעוד המתח שהבמאים מייצרים בעזרת המציאות רק עולה. כפי שכבר אמרתי, זה הופך לסוג של סרט ספורט וככזה הוא מגיע לרמת ביצוע גבוהה והשגת אפקט רגשי שסרט ספורט מתוסרטים לרוב מתקשים לייצר.