טרילוגיית ״שלושת הצבעים״ של קז'ישטוף קישלובסקי: צפייה מחודשת בשירות ״לב בבית״

רשת בתי הקולנוע לב השיקה לא מכבר את ״לב בבית״ – אתר VOD ייעודי לתקופת הקורונה, בו ניתן לשכור ליומיים מבחר סרטים במחיר של 19.90 ש״ח לצפייה. תחליף למסך הגדול זה לא, אולם ממשק הזמנת הסרטים נוח לשימוש וההיצע של לב מספק אלטרנטיבה איכותית (וחוקית) לאופציות אחרות שקיימות בתחום. אני קצת מקווה כי מפיצים נוספים גם יחשבו על דרכים בהן יוכלו להנגיש את התכנים שלהם לקהל גם בימים אלו. האתר מחולק למספר קטגוריות. ב"סרטים חדשים" ניתן לצפות בסרטים שהופצו בחודשים שקדמו לסגירת בתי הקולנוע עקב המגפה; ב"מיטב הפסטיבלים" ניתן למצוא כמה סרטים שזכויות ההפצה שלהם שייכות ללב, אך הם טרם הוקרנו בארץ מעבר לפסטיבלי קולנוע; ב"סרטים שאהבנו" ניתן לצפות במגוון גדול של סרטי לב, רובם להיטים משני העשורים האחרונים; ולבסוף, בקטגוריה "קלאסיקה נצחית" ישנם מספר סרטים ותיקים יותר, כמו המיוזיקל הקסום של ז'אק דמי "מטריות שרבורג", וגם טרילוגיית ״שלושת הצבעים״ של הבמאי הפולני קז'ישטוף קישלובסקי, לה מוקדש פוסט זה.

אומנם השם של קישלובסקי מוזכר על ידי לעתים תכופות בהמלצות לסרטים המוקרנים בסינמטקים, אולם פרט לפוסט אחד אשר ניתח את פרקי ה"דקאלוג", לקראת הקרנה בפסטיבל ירושלים, לא ממש יצא לי להרחיב על סרטי הבמאי. הטרילוגיה היא מקום טוב לעשות זאת, במה שאולי יהיה התחלה של פרויקט רחב יותר, דווקא כי היא מסמלת סוף תקופה. מיד אחרי שהשלים את הטרילוגיה ב-1994 הכריז קישלובסקי על פרישה מעשיית סרטים, למרות שהיה עדיין צעיר. הטרילוגיה הזו מציגה אותו בשיא היכולת הטכנית שלו, מבטאת היטב את הנושאים התמטיים השונים בהם עסק במהלך הקריירה שלו, וגם את עצם היכולת שלו לעסוק בנושא לעומק מבלי לבקש מן הקהל להגיע למסקנה חד משמעית. ייתכן שאחרי שלושת הסרטים הללו הוא הרגיש כי כל עשייה נוספת רק תפחית מן ההישג. בסופו של דבר לא היה לקישלובסקי פרק זמן ארוך ליהנות מהפרישה או לחזור בו, שכן הוא נפטר במפתיע כשנתיים אחרי יציאת הסרטים.

במידה מסוימת, מדובר בסוג של יצירה מקבילה ל"דקאלוג" שיצר קישלובסקי מספר שנים קודם לכן. ב"דקאלוג" ניסה הבמאי לבחון טקסט דתי מכונן, עשרת הדיברות, ולתת להן מקבילה סיפורית במציאות של פולין סמוך לזמן נפילת המשטר הקומוניסטי. ב"שלושת הצבעים" הוא פונה למערכת עקרונות חילונית ולתרבות כלל אירופאית – ערכי המהפכה הצרפתית, המיוצגים על ידי שלוש צבעי הדגל הצרפתי. הכחול מייצג חירות, הלבן שיוויון והאדום אחווה. המהפכה הצרפתית הפכה את הערכים לסוג של מקודשים בתרבות המערבית, גם אם בפועל ספק אם אי פעם באו לידי ביטוי מלא במדינה כלשהי. כל סרט קרוי על שם צבע ובוחן את המונחים הללו בדרך מקורית, בעדו מדגיש חפצים או רקעים הקשורים לצבע הרלוונטי. אבל כל סרט גם מתעתע בצופה ומציג פרשנויות שונות לערך בו הוא עוסק. זאת לצד גלישה לדיון בתכנים פילוסופיים אחרים, כגון גורל מוכתב מראש מול בחירה חופשית, הקשר בין אדם לזולת, או הפער בין משאלת מוות להתאבדות בפועל.

המחשבה הפילוסופית תמיד הייתה נקודת המוצא של הבמאי, שפיתח את כל התסריטים שלו דרך שיחות עם שותפו לתסריט קז'ישטוף פיסייביץ' (משפטן ופוליטיקאי). בטרילוגיה הזו הוא גם שיתף בעיצוב התסריט יוצרי קולנוע נוספים. אולם, קישלובסקי הוא לא רק יוצר של קולנוע אינטלקטואלי, הוא גם במאי קולנוע מרהיב מבחינה טכנית. כשם שניתן לצלול לאינספור פרשנויות לסרטיו, ניתן גם להתרשם מן העריכה הדינמית והשימוש שלו בתנועות מצלמה ובקומפוזיציה. כך שהצפייה בסרטי הטרילוגיה לא תמיד כבדה כמו הנושאים הקשים בהם הסרטים נוגעים. עקב כך, הסרטים מרגישים רעננים ומודרניים גם היום, למרות שחלק מן האלמנטים העלילתיים היו מיושנים כמעט מן הרגע בו הסרטים יצאו, לפחות בכל הנוגע ביכולת להעביר מטען במזוודה בלי בידוק ביטחוני או השימוש בטלפון קווי.

השליטה של קישלובסקי בטכניקה גם הופכת את הטרילוגיה לבחינה של שלושה סוגים שונים של עשייה קולנועית, בסגנון ובז'אנר. רוג'ר איברט הגדיר את הסרטים ככאלו שחותרים תחת הז'אנרים בהם העלילה שלהם פועלת: "כחול" הוא אנטי-טרגדיה, "לבן" הוא אנטי-קומדיה ו"אדום" הוא אנטי-רומנטי. זו אבחנה טובה כי לכאורה כל סרט נשען על נראטיב טיפוסי לז'אנר הרלוונטי, אבל מכיל הרבה שבירות ובסופו דבר גם מציג תוצאות החורגת מן הנהוג בז'אנר: הקומדיה לא בהכרח מצחיקה, הטרגדיה אומנם עצובה מאוד לפרקים אבל לפחות עבורי יש בה גם משהו אופטימי, והבחירה הניצבת בפני הגיבורה שונה למדי מבחירה הניצבת בפני גיבור טרגי. לגבי "אדום", מכיוון שזו היצירה המורכבת מבין השלוש, אתייחס לאופן בו היא חותרת נגד הרומנטיקה (אבל גם הולכת עם הרומנטיקה) בחלק הספציפי שיוקדש לניתוח הסרט. השינוי הז'אנרי בא לידי ביטוי לא רק בעלילה, אלא גם בסגנון הקולנועי של הסרטים, אף כי יש אלמנטים סגנוניים המחברים בין שלושתם.

כל אחד מן הסרטים מציג סיפור הנפרד מן השניים האחרים וניתן לצפות בכל סרט ולהבין אותו גם בלי לצפות בטרילוגיה כולה. אולם, מובן כי הצפייה בכל הסרטים מעשירה יותר משום שכל הנושאים (גם אלו הקשורים ישירות לערכים המיוצגים בדגל) מהדהדים בכל הסרטים. בנוסף, ישנם גם רגעי חיבור עלילתיים. אחד מהם הוא קשישה המנסה לזרוק בקבוק למתקן מחזור עם פתח גבוה. היא לכאורה דמות המצויה באותו מאבק בכל הסרטים, אם כי בשניים הראשונים היא מנסה לזרוק את הבקבוק למתקן בפריז ואילו בסרט השלישי היא עושה זאת בז'נבה. כיוון שמדובר באישה שמתקשה ללכת, עולה השאלה אם היא דמות אמתית או סמל מופשט, ואצל קישלובסקי התשובה לשאלה היא תמיד "גם וגם, ולא זה ולא זה". כמו כן, יש נקודת השקה בין "כחול" ו"לבן", שכן סצנה המתרחש לקראת הסיום של הראשון מקבילה לסצנה הסמוכה לפתיחה של האחר. ב"כחול" ניתן לשמוע לרגע דיאלוג מ"לבן", וב"לבן" ניתן לראות ברקע את גיבורת "כחול". בנוסף, הסיום של "אדום" כולל גם אזכור ישיר לשני הסרטים הקודמים, אבל להסביר את זה בשלב זה יגלוש לספוילרים.

המשך הדיון יוקדש לכל סרט בנפרד, כולל ניתוח חלקי של הסרטים, מה שאומר שתהיה זליגה לספוילרים (אולם אמנע מספוילרים שאני תופס כגדולים מדי). למרות שעלילות הסרטים מרתקת וכוללת הפתעות, היא לא ממש העיקר, אולי להוציא את "לבן" (שאת פיתולי העלילה שלו לא אחשוף). הדיון יצא רק כיוון לקריאה ולא ימצא את כל הרבדים בסרטים, אם בכלל ניתן בכלל למצות את הדיון. לכן, מי שרוצה לחוות את הסרטים בצורה רעננה, עדיף שימשיך לקרוא רק אחרי הצפייה וגם לא יידע עוד פרטי עלילה. סדר הצפייה המומלץ הוא סדר יציאתם, כלומר להתחיל מ"כחול" ולסיים ב"אדום".

כחול
Blue

הטרגדיה בסרט מתרחשת כבר בסצנת הפתיחה: תאונת דרכים קטלנית המוצגת דרך פרגמנטים של נסיעת המשפחה לה ארעה התאונה, ונער המשחק בקרבת מקום. המשחק של הנער מצולם מקרוב מאוד, מה שהופך להיות כלי סגנוני לאורך כל הסרט – אקסטרים קלוז-אפ, כלומר צילום המראה רק חלק מן הפנים או מן החפץ. שני צילומים כאלו מציגים לנו את גיבורת הסרט, השורדת היחידה מן התאונה. זוהי ג'ולי, בגילומה של ג'ולייט בינוש. קודם כל יש צילום של עינה העצומה, לאחר מכן צילום של העין הפקוחה, בה משתקף רופא המספר לג'ולי כי בעלה נהרג בתאונה, כמו גם בתה בת החמש. עוד בטרם היא עוזבת את בית החולים, ג'ולי נכשלת בניסיון התאבדות.

לאחר השחרור מבית החולים, ג'ולי מחליטה למחוק את עצמה בדרך אחרת. מכיוון שבעלה היה מלחין בעל שם עולמי, כסף לא יהיה בעיה בהמשך חייה. היא מוכרת כמעט את כל הרכוש בבית הגדול (יותר טירה מבית) בו היא חיה, ושוכרת דירה בפריז. היא לא מספרת לאיש לאן היא עוברת. ניתן להגדיר את המצב החדש שהיא בוראת לעצמה כמצב של חופש – אין לה יותר מחויבויות עסקיות או רגשיות. היא מסרבת לדבר על בעלה עם התקשורת, כולל עם כתבת שטוענת כי למעשה היא המחברת של המוזיקה המיוחסת למנוח (דמות הכתבת הייתה יותר דומיננטית בפיתוח הראשוני של הסרט). את הקשר עם הידיד המשותף של השניים ג'ולי פותרת דרך מין ללילה אחד ואחריו היעלמות. בת המשפחה היחידה שנותרה לה היא אמה, אך זו חווה בעצמה סוג של חופש מאחריות וגם דמנציה.

ג'ולי שואפת לחיות את חייה החדשים חופשיה מקשר רגשי. פעילות הפנאי שלה היא שחייה בבריכה, אך היא מבצעת אותה בעיקר בשעות בהן הבריכה ריקה מאדם. אולם, אין לה חופש מרגשות האבל על משפחה ולמעשה היא לא מצליחה לייצר לעצמה חופש מאינטראקציה עם האחר, בין היתר כי אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם עכברים בדירה. אלמנטים מחייה הקודמים שבים לרדוף אותה, כולל הנער שהיה עד לתאונה, בסצנה שמקנה לסצנה הפתיחה גוון אחר, דווקא טרגי פחות.

הקשר האנושי המפתיע ביותר שיוצרת ג'ולי הוא עם זונה אשר היא מנעה את גירושה מן הבית המשותף בו שתיהן חיות, בכך שסירבה לחתום על עצומה לפנותה אגב ההתנהגות המינית והבאת גברים שונים לדירה. בדרכה, גם הזונה/חשפנית מנסה לחיות סוג של חופש, טוענת כי היא נהנית מן המגע המיני נעדר החיבור הרגשי. אולם, גם היא לא מצליחה לחמוק מחיבור לאנשים אחרים ולילה אחד היא מזעיקה את ג'ולי למועדון בו היא רוקדת מכיוון שאביה נוכח בקהל. האב עוזב מעצמו עוד לפני שג'ולי באה לעזור, אך במועדון ג'ולי רואה כתבה שמחזירה אותה לחייה הקודמים. אוליבייה, אותו ידיד משותף שטוען שהוא מאוהב בה, עובד על השלמת יצירה לא גמורה שהותיר אחריו בעלה. זהו קונצרט המיועד להיות מבוצע סימולטנית ב-15 ערים באיחוד האירופי. אותה כתבה חושפת בפניה גם עובדה נוספת שלא ידעה על בעלה המנוח.

הדבר מעמיד אותה בדילמה שונה מן הדילמה הטראגית המסורתית. בטרגדיה הקלאסית, הגיבור צריך לבחור בין אפשרויות שונות המובילות להרס. במקרה שלה, היא צריכה לבחור בין אופציות שיחזירו אותה לחיים כחלק מקהילה. המגע עם אנשים אחרים משיב אותה לחיים, גורם לה לפעול ולהתמודד עם אתגרים אמנותיים ואישיים, גורם לה להביע רגשות באופן פיזי ולבכות באמת. הוא גורם לה להבין מחדש את עברה.

המוזיקה היא תמיד חלק חשוב מן הקולנוע של קישלובסקי והדבר נכון מן הסתם גם בסרט זה, שכן הלחנת היצירה הלא גמורה הולכת ותופסת יותר זמן מסך, או יותר נכון זמן רמקולים. היצירה עוסקת באיחוד ולכן היא גם מאחדת בין כלים מסוגים שונים (הסרט מדגיש את המעבר לכלים פחות נפוצים ביצירות תזמורתיות), בין מוזיקה עממית למוזיקה ״מכובדת״, ובין הווה לעבר. עם כי מדובר בעבר מומצא, שכן על היצירה החדשה נאמר כי היא צריכה להכיל הדהוד למלחין ההולנדי הקלאסי ואן דה בודנמאייר. זהו מלחין שהומצא בידי קישלובסקי והמלחין האמיתי והקבוע של סרטיו, זביגנייב פרייזנר. המלחין הבדוי (שמוזכר גם בסרטים אחרים של הבמאי) הוא סוג של משחק המראה שגם כאשר קישלובסקי רציני מאוד, יש בו גם צד משועשע.

לדעתי זה גם תורם לראייה שלי את "כחול" כסרט אופטימי בסופו של דבר. הוא מתחיל בצורה זוועתית, אבל עוסק בהתגברות על הטראומה וביצירה של חיבור חדש ממקום אפל, אבל גם דרך ויתור על מה שנראה כשאיפה: חופש מן העבר, חופש מקשר רגשי שיוביל בהכרח לעוד מפח נפש. סיום הסרט מציג אולי ויתור מסוים על החופש, אבל הוא כולל הפגנות של אחווה. אולי הקשר עם הזולת ועצם הוויתור על אנוכיות הוא בעצם הדרך על החופש. אם כי דברים הם מוחלטים רק בכותרות, לא בחיים עצמם, או בסרטים של קישלובסקי.

לבן
White

סרט זה הוא החוליה הפחות טובה בטרילוגיה. אולם הדגש צריך להיות על פחות טובה בהשוואה לשניים האחרים ולא על פחות טוב כסרט בפני עצמו. למעשה, לדעתי "לבן" מבריק באותה מידה כמו שני האחרים, אך הדבר מתרחש רק בשני חלקים מאוד ספציפיים בו: רבע השעה הראשונה (למעשה, 13 הדקות הראשונות) ורבע השעה האחרונה. אלו החלקים בסרט בהם מתבצע עיקר הדיון לגבי המונח "שיווין", כאשר באמצע יש קומדיית פשע חביבה על דג מחוץ למים. יש גם שאלות של מוסר בניסיון לברוא לעצמך חיים חדשים, בין היתר על ידי מגע עם פשע מאורגן ועזרה לאדם אחר לסיים את חייו. ניתן גם להסתכל על הסרט כולו כעל חיבור בין שני סוגים שונים למדי של ז'אנרים קומיים עם תבנית עלילה מובנת על ידי הוליווד: קומדיה רומנטית מסוג ה"נישואין מחדש" (זוג נשוי נפרד ואולי שב להיות ביחד) וקומדיית פשע. אבל כפי שאיברט אמר בטקסט שקישרתי אליו קודם, זה גם סוג של "אנטי-קומדיה". אומנם יש בסרט בדיחות, אבל הן מקבלות פחות דגש משיחות בעלות גוון פילוסופי. הסרט יכול להיחשב חלש יחסית כי הוא לא ממש מצחיק עבור קומדיה, אבל הוא כן מעורר מחשבה וכאמור מבריק בשתי נקודות המפתח של הפתיחה והסיום.

הסרט נפתח עם קרול קרול (זביגנייב זמחובסקי) גבר פולני שנראה אבוד ברחובות בפריז, בעודו מנסה לעמוד בזימון למשפט. זהו משפט גירושין מאשתו הצרפתייה דומיניק (ג'ולי דלפי) אשר טוענת כי הנישואין לא מומשו עקב בעיות בתפקוד המיני של הגבר, בעיות שהחלו אחרי החתונה. דומיניק מתנהגת כלפי קרול באכזריות בחלקו הראשון של הסרט, אולם אף על פי שרוב הסרט מסופר תוך התמקדות בגבר, קישלובסקי משלב פלאשבק לטקס החתונה, בו דומיניק נראית מאושרת. בכל מקרה, הפתיחה מראה כי הם אינם שווים בפני החוק הצרפתי. בתור אזרחית צרפתייה, לדומיניק יש יתרון בעיני החוק וגם את יתרון ידיעת השפה. אף על פי שהיא טוענת כי אהבה את בעלה בעבר, היא מוצגת כמי שתנצל כל יתרון על מנת להשפילו ולפגוע בו, בדקות הראשונות.

בהמשך מתברר כי השיוויון המוצג הוא גם שיוויון מופשט יותר: היכולת להבין ולהיות במגרש שווה. קרול של אחרי הנישואין סובל מחוסר תפקוד לא רק בתחום המיני, אלא גם בהבנת אשתו, מעבר לקשיי השפה. דומיניק טוענת כי הוא לא מבין למה היא מתכוונת כאשר היא אומרת שהיא אוהבת אותו וכאשר היא אומרת שהיא מתעבת אותו. היא הופכת אותו, מילולית, לדייר רחוב. הייצוג שלה בחלק הראשון יכול להיראות פוגעני כלפי נשים, אולם משולבים בו מספר שוטים המראים כי יש בה אהבה וחרטה וכי היא נפגעה קשה.

דומיניק אינה נוכחת ברוב הסרט ואנו עוקבים אחר סיפורו של קרול, המוברח בחזרה לפולין החורפית והלבנה משלג. קרול הוא מעצב שיער בעל שם עולמי (גם דומיניק עובדת בתחום) אך עם ההגעה לביתו הישן הוא מנסה לעסוק כמה שפחות בתחום. הוא מנצל היכרויות מקריות לכאורה על מנת לצבור כוח וממון ועל מנת לשוב בדרך ערמומית לחיים של דומיניק. אולם, הקולנוע של קישלובסקי תמיד מטיל ספק בכך שקיימים צירופי מקרים, והאירוע הכי לא סביר מבחינת התרחשות נראה לפתע כחלק מתכנון של גורם עליון. הכאוס שיוצרים צירופי המקרים הוא כמו כוח מאזן לבירוקרטיה ולמשטרים השונים. כמו כן, הסרט מתאר את פולין המתחדשת שנים ספורות אחרי המשטר הקומוניסטי, משטר שהתיימר לספק שיוויון אבל בפועל לא ממש עשה זאת. הסרט מראה גם את חוסר השיוויון בתוך החברה הפולנית וגם את חוסר השיוויון בין פולין לבין מערב אירופה, האיזור עמו לכאורה התאחדה. בעוד "כחול" עוסק במוזיקה המיועדת לחגוג את האחדות האירופית, "לבן" מציג את הפער בין צרפת לפולין. אם כי הסרט עוסק בקרול קרול (שגם שמו מציג סוג של שיוויון) אשר בורא את עצמו מחדש וצובר כוח.

הסיום של הסרט הוא ניסיון לייצר מחדש שיוויון בין קרול לדומיניק, על מנת שאולי יוכלו לחדש מגע מיני, זוגיות ונישואין (שלושה דברים נפרדים). השאלה האם מערכת יחסים כזו יכולה להיווצר בלי שיוויון בין בני הזוג. ייתכן שהיעדר השיוויון בין השניים בצרפת הוא מה שגרם לחוסר התפקוד, או לקריסה של הקשר. הסיום, אשר כמו רוב הסרט מתרחש בפולין, מייצר סוג של איזון על ידי גרימת סבל לאחר, השפלה, וניצול של פרצות בשלטון החוק. מוצגים בו אקטים מאוד לא רומנטיים באור רומנטי, מה שמראה כי זוגיות ואהבה זה לא דבר פשוט כפי שזה נראה, אפילו בסיפור על ניצחון של קשר על פני אתגרים רבים. הקשר בין קרול ודומיניק יכול היה להיות קומדיה רומנטית הוליוודית, אבל במקום זאת קישלובסקי מדגיש את רגעי האכזריות יותר מאשר את רגעי החיבה, אם כי ייתכן ומדובר בשני צדדים שונים של אותו המטבע.

מעבר לניגוד בין הגבר והאישה, הסרט גם עוסק בחיים מול מוות, כולל דיונים די עגמומיים עבור קומדיה ברצון למות, המובע דווקא מפני דמות שלכאורה יש לה משפחה וממון. קרול עצמו מוצא את עצמו בעמדה של מחסל פוטנציאלי וגם במצב בו עדיף לו עצמו להיות מת – תחילה בגלל שאין לו דבר בחייו, מאוחר יותר כשלב בתכנית הנקמה שלו. אבל כשם שהנקמה יכולה בסופו של דבר לגאול את מי שלכאורה נוקמים בה, גם המוות בסרט הוא יותר סוג של דרך להיוולד.

אדום
Red

אחד מן האלמנטים הקולנועיים שהכי קשה לי להדגים בטקסטים מסוג זה הוא עריכה. אני יכול לנתח קאטים ספציפיים, או לדבר על השימוש שעושה הסרט בעריכה צולבת או מקבילה בין כמה רבדים וזמנים. אבל קשה לי להסביר עד כמה המעבר בין השוטים ואורכם בכל סרטי הטרילוגיה מהותי להצלחה. הדבר בולט במיוחד ב"אדום", הסרט המוקדש לערך "אחווה" ודן בחיבור בין אנשים ובקשר בין בני אדם לסביבה שלהם, לאו דווקא הקרובה. העריכה בסרט קופצת לפעמים בין אירועים בחיי דמויות שונות, אירועים שאולי מתרחשים במקביל אבל הקשר ביניהם אינו סיבתי, אלא מופשט, אולי רוחני.

מספר פעמים אנחנו מצפים כי הסרט יפגיש בין ולנטין (איירין ז'קוב) ואוגוסט (ז'אן-פייר לורי). שניהם סטודנטים החיים בשכנות בז'נבה, אך גם ברגעים בהם נדמה כי הם מסתכלים זה בזו, הם למעשה מביטים על דבר אחר. העלילה שלהם מתרחשת באותה סביבה, אבל באופן מקביל לגמרי. שיא הווירטואזיות של העריכה מגיע בסיקוונס בו ולנטין נוהגת ברכב ולאוגוסט נופלים ספרי לימוד על הכביש. אומנם מתרחשת תאונה, אך בתאונה מעורבת רק ולנטין. נפילת הספרים נראית אולי אקראית וכזו המייצרת רק מתח, אך היא מתגלה כמאורע חשוב במארג של הסרט. אולם, בחלקו הראשון, הדבר הדרמטי והחשוב הוא התאונה בה ולנטין דורסת כלבה. היא משיבה את הכלבה לבעליה, שופט בפנסיה בשם ג'וזף קרן (ז'אן-לואי טרינטיניאן) אשר מסרב לקבל מחדש את הכלבה שברחה ומעניק אותה לוולנטין. במפגש הראשוני בין הדמויות, ניתן לראות כי הרגש שעולה מצד הגבר הוא ההיפך מאחווה. וולנטין מנסה לעזור לו, אך הוא מתייחס אליה בקרירות. זו ממשיכה גם כאשר הוא שולח לה כסף על הטיפול הווטרינרי. לכאורה הוא שולח יותר מדי כסף, אבל זה אקט של אדם אשר דומה כי הוא רוצה לא לערב אנשים אחרים בחייו הפרטיים.

אולם, הכלבה מנסה לשוב לבעליה הקודמים ובכך נוצר, כמו בלי ברירה, קשר בין הדמויות. הוא מתחיל עם מה שנראה כמו ריחוק גדול עוד יותר מן ההגדרה הקלאסית של אחווה. ולנטין מגלה כי ג'וזף מצותת בלי הפסקה לשיחות הטלפון (הקווי) של שכניו, פרט לאחד שקנה מכשיר אלחוטי עם טכנולוגיה שכוללת חסימת היכולת לציתות, כנראה בגלל עבודה לא-חוקית שיש בה מתחרים. ולנטין מנסה לעצור את הציתות ולדווח לשכנים, אולם היא אינה מסוגלת לעשות זאת, גם מתוך ידיעה כי סוד אליו נחשפה במקרה יכול לטלטל חיים של משפחה שלווה. האחווה לה רומז הצבע בדגל הצרפתי יכולה להתייחס לקשר הרגשי שנרקם בהדרגה בין ולנטין וג'וזף, במהלכו השופט הופך לרחום יותר, למעורב בעולמה, ובשלב מסוים גם למי שמפסיק לחיות דרך ציתות. אולם, גם באקט הלא מוסרי עצמו של חדירה לחיים של אחרים יש צורה מעוותת של אחווה. ג'וזף חי דרך האהבות של הזולת, מרגיש את הסערות בעולמם אשר נעדרות מעולמו. ככל שמתקדם הסרט הוא חושף יותר את עברו ואת התפקיד של אחווה ורגש נקמה במקרים בהם נתקל כשופט, כולל מקרים בהם אחווה לנאשם יכולה להוביל לנזק לאנשים אחרים.

ג'וזף הוא למעשה אדם שהופך לסוג של אלוהים. הוא קיבל את התפקיד של לשפוט אנשים, תפקיד שלכאורה שמור רק לאל, והאדם עצמו מוגבל ביכולת השיפוט שלו. הוא יודע את הסודות של שכניו ורומז גם לידיעה על השכן לו אינו יכול לצותת. הוא גם יודע למצוא את ולנטין בלי בעיות ולפרקים עושה רושם כי הוא יכול לנבא חלקים מן העתיד שלה. אולם, הוא בו בזמן גם אנושי, טרוד בידי פספוסים מן העבר ובעצם הכוח שנתן לעצמו הן במקצוע בו בחר לשרת את שלטון החוק והן בדרך בה בחר להפר את החוק. הסרט לא אומר במפורש שהוא אלוהים, או שיש יותר ממקריות בדרך בה הוא משיג מידע על ולנטין או מנבא את עתידה. הסרט גם מציג אלוהות גדולה יותר, הכוח המייצר צירופי מקרים שכאמור סביר כי הם אינם אקראיים כלל וכלל.

החיבור בין הדמויות השונות הוא לא רק חיבור של קשר אנושי הנרקם בהדרגה, אלא גם סמיכות אירועים וחיים הנראים כחיים כפולים. האירועים שקורים לאוגוסט בהווה של הסרט דומים ולעתים זהים לאירועים שקרו לג'וזף בהיותו אדם צעיר. האם העבר חוזר? האם הם גרסה מקבילה של אותם חיים? האם החיבור הרומנטי בין ולנטין לג'וזף שאינו אפשרי בעולם של הסרט יהיה אפשרי בין ולנטין ואוגוסט, אף כי כל אחד מהם מצוי לכאורה במערכת יחסים רומנטית עם פרטנר אחר? מערכת היחסים בה מצויה ולנטין היא כזו בה דומה כי יש אהבה, אך אין אחווה. בן הזוג שלה חי באנגליה וכל שיחת טלפון שלו נשמעת כמו התקף קנאה, בעוד אנו רק רואים כיצד הבעות הפנים של ולנטין משדרות שמחה משמיעת קולו וחוסר נחת מתוכן הדברים. מערכת היחסים של אוגוסט נראית אוהבת ותומכת יותר, אך דווקא בה יש אלמנט של חוסר נאמנות.

בכל אחד מן הסרטים, המשמעות של הצבע היא לא רק המשמעות הסימבולית של הדגל. ב"אדום" יש השימוש בצבע כאלמנט חם הקשור לתשוקה והתבלטות. הדבר מודגש בעיקר דרך דמותה של ולנטין, שבנוסף ללימודים היא גם דוגמנית מצליחה הן על המסלול והן בצילומים, כולל פרסומת למסטיק אשר ממלאת לוח מודעות גדול מכדי להיכנס לפריים בכל הפעמים בהם הוא מצולם. הפרסומת אמורה לשדר שמחה. ולנטין מתבקשת לבחור בעצמה אחד מן הצילומים שאושרו בידי החברה המפרסמת, ברובם היא אכן משדרת שמחה. היא בוחרת בזה בו היא אינה מחייכת ויש גם אווירה עגמומית. בכל זאת, זה התצלום שמלווה את הקמפיין השמח והעשיר של המסטיק. בתגובה לקמפיין מתבצעת מתיחה בה מסטיק חוסם את פתח המפתח של דירתה, כך שהיא מאבדת לרגע את החלל הפרטי שלה בסרט אשר כולו מלא בדוגמאות של חדירה לפרטיות.

"אדום" הוא יצירה המפגינה וירטואוזיות בהדהודים פנימיים, הדהודים לשאר חלקי הטרילוגיה ואף ליצירות קודמות של קישלובסקי, למשל "חייה הכפולים של ורוניק". זהו סרט נוסף בו כיכבה ז'קוב ובו בדומה לסרט זה יש אנשים זרים עם חיים הנראים כמקבילים. כל הדהוד כזה מטיל ספק בתחושת ההבנה של טיב היחסים, האמירה של קישלובסקי לגבי נושא האחווה, או שלל הנושאים האחרים בהם הסרט נוגע. זהו סיום הולם לקריירה של הבמאי, שעשה סרטים שלכאורה מבטאים את השקפת העולם שלו, אך למעשה גם תוקפים את אותה השקפת עולם ומעוררים בקהל שאלות ותהיות, לא אמירות נחרצות. במקביל, הסרט גם מרגש ומסעיר בפני עצמו, וכמו כל סרטי הטרילוגיה הוא דחוס מבחינת קצב האירועים. זהו סרט רומנטי בו הדמויות אשר מבלות הכי הרבה זמן מסך במשותף אינן מוצגות כאופציה רומנטית של ממש ובו מערכת היחסים המרכזית היא כזו בה אחד הצדדים לעולם אינו נראה. יחד עם זאת, הסרט כן פותח אופציה לקשר טוב יותר, אך כמו בחלקים האחרים בטרילוגיה הדרך להצלחה או גאולה אפשרית כרוכה גם בסיכון גדול ואולי גם באסון.