״אטלנטיקה״ (Atlantics), סקירת נטפליקס

בין כל הסרטים שעולים לצפייה בנטפליקס, דומני כי הסרטים שאינם דוברי אנגלית נוטים להתפספס. בעיקר בתקופה זו שלקראת סוף השנה, בה החברה מעלה את כל הכותרים שהיא מקווה כי יזכו אותה במועמדויות לאוסקר. לכן, יכול להיות שרבים החמיצו את הגעת סרט הביכורים של מאטי דיופ, "אטלנטיקה" (Atlantics / Atlantique), שעולה לשרתי החברה בין "האירי" ל"סיפור נישואים". זאת למרות שסרט זה מגיע לצפייה הביתית אחרי שזכה בפרס הגדול (והשני בחשיבותו) בפסטיבל קאן, מה שמסמן אותו כפייבוריט במרוץ למועמדות לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, במיוחד מאחר שהקטגוריה הזו צמאה לסרטים מאפריקה. אבל הסרט הזה שווה צפייה גם בלי כל קשר לפרסים, בטח עבור מי שרוצה לראות סרטים מאזורים מן העולם שהקולנוע שלהם לא זוכה לחשיפה רבה במערב. "אטלנטיקה" הוא בו זמנית נגיש מאוד, אך גם בעל שפה חזותית משלו שמכבדת את הייחוד של הקולנוע של מערב אפריקה.

הבמאית מאטי דיופ נולדה בצרפת ופועלת בתעשיית הקולנוע הצרפתי מזה זמן כשחקנית (למשל "35 שוטים של רום" של קלייר דני) ובמאית של סרטים קצרים בפני עצמה, בהם גם "אטלנטיקס" הקצר (האיות שונה גם בצרפתית), סרט תיעודי שעלילתו נתנה השראה לאחד מקווי העלילה המרכזיים בסרט הארוך והוא מתמקד בצעירים מסנגל. דיופ היא לא סתם ממוצא סנגלי, היא חלק משושלת מכובדת של אמנים מן המדינה. אביה הוא המוזיקאי ואסיס דיופ, שמשלב ביצירה שלו בין מוזיקה סנגלית מסורתית לבין ג'אז. דודה הוא ג'יבריל דיופ ממבטי, אחד מבכירי הבמאים של סנגל, כאשר סרטו הראשון "Touki Bouki" ("מסעו של הצבוע") הוא אחד מן הסרטים האפריקאיים המפורסמים בכל הזמנים.

בדקות הראשונות שלו, "אטלנטיקה" נראה כמו סרט במסורת של קולנוע ריאליסטי על קיפוח של פועלים. קבוצה של פועלי בניין אשר עובדים על גורד שחקים בעיצוב מודרני זועמים על כך ששכרם לא שולם במשך מספר חודשים. הצילום בסצנה זו קר ומדגיש את העוני של רחובות דקר, בירת סנגל, ואת השוני שבין הבניין המעוצב היטב שהם אמורים לבנות לבין הסביבה. השוני הזה מתגבר כאשר מגיעים גם לשכונה/פרוור כפרי ממנו באים הפועלים, אזור עני יותר ששלד המגדל משקיף עליו כמו מגיע מעולם אחר. אולם, עם ההגעה לשכונה הסרט עובר לתאר סיפור אהבה ועמו משתנה הסגנון הקולנועי למשהו חם ואקספרסיבי יותר, עמוס במוטיבים סמליים ובצילום מהפנט עליו מופקדת הצרפתייה קלייר מאתון (שצילמה השנה גם את "דיוקן של נערה עולה באש"). עם המעבר לאהבה, הסרט נצבע גם בגוונים המאפשרים גרסה אפריקאית לריאליזם מאגי: אלמנטים על-טבעיים נכנסים בהדרגה לסרט, אך הדבר לא נראה לדמויות פלאי או בלתי מתקבל על הדעת.

העלילה משלבת בין שתי עוולות חברתיות גדולות וסיפור אהבה שהוא פשוט וגדול מן החיים בו זמנית. סולימאן הוא אחד מן הפועלים שלא קיבל שכר במשך חודשים ועם השיבה לאזור מגוריו, הוא נפגש עם אהובתו, עדה. הבעיה היא שמשפחתה של עדה החליטה לחתן אותה עם עומאר, איש עסקים אמיד בהרבה מיתר התושבים באזור. כמו בהרבה מקומות בעולם, לאישה צעירה אין באמת אופציה לבחור ללכת עם ליבה, בטח כאשר מובטחים לה חיי עושר מנקרי עיניים במונחים של סנגל. האפשרות של עדה להתנגד לחתונה כמעט לא קיימת וגם האלטרנטיבה הרגשית מתרחקת. כיוון שלא קיבלו שכר, סולימאן ויתר הפועלים מחליטים לעלות על סירה לאירופה, דרך האוקיינוס שנותן את שמו לסרט ומתחיל להשפיע לא רק על השטים.

סולימאן לא הספיק להיפרד מעדה טרם המסע והיא מבכה את כאב הפרידה בעודה מבלה לבדה במועדון לילה דל. דיופ ומאתון הופכת את אותו מועדון לזירה של תקווה וייאוש, בה אורות ירוקים מסמלים סוג של תקווה לעולם חופשי בו קיימים ריקודים, אך הנשים הצעירות נותרו בלי בני זוג פוטנציאליים והאופציה של בילוי ושתיית אלכוהול נראית לפעמים זרה במדינה המוסלמית. המועדון מציע לנשים מימוש עצמי דרך כלים מערביים, בניגוד למגדל אשר מאפשר קרבה לאירופה לעשירים בלבד. הוא סוג של הכלאה בין התרבות המקומית להשפעה המערבית שכבשה את הכל, כמו פסקול הסרט המשלב בין מוזיקה אלקטרונית לכלים אפריקאים. פרט למאבק החברתי, הסרט גם מתאר מאבק בין איתני הטבע לבין יהירות האדם, בין ערכי העולם המודרני והטכנולוגי לבין אפריקה שתמיד הייתה שם. הים, השמש והירח מקבלים שוטים שלהם בלבד ומוצגים במצב סוער ואקטיבי, כמו רוצים לבטא את דבריהם על מנת להשפיע על העלילה ולתקן את מה שאמונת בני האדם בעלי ההשפעה לא מאפשרת.

בין הטבע לתרבות, בין העיניים לעשירים ובין מה שניתן להבין לפנטסטי, הסרט מציג גם דמות של בלש משטרתי אשר מתחיל לחקור שריפה מסתורית. הבלש נראה תחילה כסוג של נבל, או לפחות כוח המאיים אל הגיבורים. בהדרגה הוא הופך לסוג של נציג של הקהל בסרט, גם אם הוא נמצא לרוב כמה צעדים מאחורי הצופה בהבנת העלילה. דמותו גם מסמלת את המהלך של הסרט ביחס לדמויות אשר מאתגרות את סולימאן ועדה. לא מדובר באנשים רעים, או לכל הפחות הסרט מגלה כלפיהם אמפתיה. גם אם מדובר בגבר שחושב שיקנה את כלתו בעזרת הממון או בקבלן אשר לא משלם לעובדיו בזמן.

"אטלנטיקה" לא מקורי במסר החברתי שלו, אך אף כי הוא מעלה סוגיות חשובות ומאיר גם את הצד האפריקאי בנושא ההגירה לאירופה. הסרט מראה מדוע המהגרים בוחרים להותיר את כל חייהם מאחור. הכוח החזק ביצירה, אף יותר מן הקדמה או מן הטבע היא עוצמת האהבה, גם אם מדובר באהבת נעורים הנראית רומנטית מדי, וגם אם קיים ספק אם האהבה הזו מסוגלת לנצח את נסיבות החיים והמסורת. כי עבור הסרט, אהבה היא הסיבה לחיים, הסיבה למאבק הפועלים או לשאיפה לחיים טובים יותר. אם כי זהו מונח מבלבל: לא בדירות יוקרה ולא באירופה העשירה קיימים חיים טובים יותר מנשיקה בבית הרוס ליד חוף או במועדון זול.

עד כה, חשפתי פרטים רבים מעלילת הסרט רק במרומז, כי אני חושב כי עדיף להיות מופתע לגבי האופן בו הצדדים העל-טבעיים משתלבים בסרט. אולם, יש גם מה להגיד עליהם, אך זה יצטרך לכלול ספוילרים בפסקאות הבאות. החלק הבא של הפוסט מיועד רק למי שכבר צפו בסרט.

-ספוילרים מכאן ועד הסיום-

האוקיינוס האטלנטי בסרט הוא גם התקווה לחיים חדשים, גם ים אכזר המוביל למוות של הגברים הצעירים, אך גם ובעיקר הכוח הגואל אשר מאפשר צדק בעזרת חיים שניים. צדק בעולם הזה אינו אפשרי באמצעים טבעיים ולכן יש צורך ברוחות רפאים. הרוחות של הגברים לובשות את הגוף של הנשים שהיו יכולות להיות בנות זוג עבורם (הרי לשם כך הן באו למועדון), גם משום שהנשים הן המקופחות יותר בחברה, תמונות מראה של העוול שגרם הקבלן. הן גם יוצרות עבורו מבוכה מול אשתו המגלה המון נשים צעירות בביתה, שטוענות כי בעלה אשם ויודע מהו העוול. אף כי לא הייתה דרך שהקבלן ידע על התאונה, על עזיבת העובדים או על זהות הנשים – בתוך תוכו הוא יודע מהו החטא שלו בעת המפגש עם הרוחות.

הסיבה שרוחו של סולימאן לא מתארחת בגוף של אישה אלא של גבר נובעת מכך שיש עסק לא גמור בוער יותר מאשר אותו עימות עם הקבלן. מעבר לעוול שנגרם לו על ידי השהיית השכר, העזיבה בלי פרידה מעדה ובלי מימוש האהבה מכבידה יותר, וזה משהו שעליו לחוות וגם לתקן. לכן הוא נדרש לגוף גברי ובוחר גם בשוטר שמופקד על החקירה, מה שמאפשר לבסוף גם לפתור את הפרשה. האירוניה היא בכך שהשוטר חושב תחילה שסולימאן הבעיר את האש, דבר שאינו אפשרי שכן הוא כבר היה מת. אולם, בפועל מתגלה כי סולימאן כן הדליק את האש בדרך כלשהי – באמצעות השוטר. המקור של השריפה הראשונה הוא גם הרס של חיי הממון, החיים במחשבה כי נוחות של מיטה יוקרתית יכולה להיות תחליף לאהבה.

הסרט מראה כי חלום ההגירה הוא חלום כוזב בחלקו. לא רק בגלל הקושי במעבר לאירופה, אלא בגלל שפערי המעמדות בחברה ממשיכים גם במעבר ליבשת העשירה יותר. לאירופה יש מה להציע לעומאר העשיר, אך עבור הפועל הפשוט, רק הים (או המוות) הוא הגאולה. דווקא בתור מתים, מצליחים פועלי הבניין מעוכבי השכר להביא למשפחות ולאהבות שלהם כסף, מה שלא יכלו לעשות בעודם בחיים.

סצנת האהבה מדגימה את עדיפות עולם הראי לעומת העולם שניתן לראות. לא רק מפני שסולימאן הוא סולימאן האמתי רק בהשתקפות שלו במראה, אלא כי מה שמשתקף ממנה היא האהבה האמתית, לא הפגמים של הקיום הפיזי. לאורך כל הסצנה, הבמאית לא מראה לנו את הריקוד או המין כפי שהם, רק את המראה – הפנטזיה שמהותית יותר מן העולם הנשמע לכללים שאנו מבינים, עולם בו התחושה הפנימית חזקה מחוקי החברה והזמן. מפגש מיני אחד המספיק לחיים שלמים ויותר.

עדה ידעה שסולימאן יחזור, גם מן המוות. היא אומרת: "תמיד אטעם את מליחות הגוף שלך בזיעה שלי", כמו עשתה אהבה עם מה שנותר במי המלח של הים, לא עם הגוף של השוטר שהראי תפס את טבעו האמתי. מילות האהבה הפואטיות הללו נאמרות כאשר דימוי של שמש וים מחליף את הגוף הפיזי. האהבה הופכת מופשטת, אך היא חזקה יותר ולמעשה מוחשית יותר מן העולם הגשמי. אחרי שלאורך כל הסרט הים היה גלי או סוער, בפריים הזה הים רגוע. סולימאן ראה את היופי של עדה בגל אשר הרג אותו ואת חבריו, כמו שחטא הפרידה הוא זה שהרג אותו. אבל זה היה מוות מול יופיה של אהובתו, מוות שיש בו גאולה. מוות שבלעדיו, מי יודע כיצד היה מתאפשר ליל האהבה.