״נתראה אתמול״, סקירה

אחת התלונות ששמעתי הכי הרבה נגד נטפליקס בתור בית הפקות היא הנטייה של החברה להעדיף מה שנקרא בלעג ״סרטי אלגוריתם״. כאילו שאותם רכיבים טכניים שמפענחים את המשתמשים של החברה וממליצים להם במה לצפות לפי העדפות העבר, הם אלה שהתחילו לכתוב ולביים את הסרטים כך שיטעימו לאופנה חולפת או לטעם רווח. אישית, אני נוטה לנפנף את הטענה הזו כי אפשר לחשוב שהוליווד מחד או עולם סרטי הארטהאוס מאידך, לא מנוהלים בעצמם על ידי נוסחאות ושבלונות כבר שנים. רוצה לומר, זה טבעי שגם האלטרנטיבות לתעשיית הסרטים הממוסדת הפכו למכונות ענק שצריכות לייצר תוכן ובקצב מהיר. כבר מזמן אין רק ״מדריך לכתיבת בלוקבאסטר עצל״ אלא גם ״כל הקלישאות שסרט אמנותי צריך״ או במקרה הנ״ל אפילו ״כך תצלמו משהו שבמקרה הכי גרוע בטח יתאים לנטפליקס״. לכן, האזכבה היחידה שיכולה להיות לי מסרט שנופל אל מלכודת השטנץ היא כשנדמה שהבטיחו משהו אחר הפעם. וזה בדיוק מה שקרה עם ״נתראה אתמול״ (See You Yesterday).

הסרט זמין בנטפליקס החל מהשבוע שעבר והספיק לערוך בכורה בפסטיבל טרייבקה מוקדם יותר החודש, כבר אז התהדר בשמו של המפיק ספייק לי. מלבד הקריירה שלו כבמאי וכותב, לי ידוע כמפיק של סרטי ביכורים ליוצרים צעירים, למשל ״Pariah״ של די ריס (״פרחים בבוץ״), או סרטים תיעודיים בנושאים שחשובים לו, דוגמת ״חסד מופלא – אריתה פרנקלין״ שמוקרן בימים אלה בישראל במסגרת פסטיבל דוקאביב. הבמאי של ״נתראה אתמול״ הוא סטפון בריסטול, בן חסות של לי מאז שלמד אצלו קולנוע ב-NYU, שחתום על מספר סרטים קצרים והיה עוזרו האישי על הסט של ״שחור על לבן״. בסיום לימודיו יצר בריסטול סרט קצר באותו השם, עם אותו הקונספט ואפילו אותם שחקנים, אותו כתב יחד עם פרדריקה ביילי. בבואו להפוך את היצירה הקצרה לסרט באורך מלא, לא היה ספק למי יפנה. ובהתחשב בכך שהבמאי עצמו הצהיר שהסרטים האהובים עליו הם ״עשה את הדבר הנכון״ ו״בחזרה לעתיד 2״, אין זה מפליא שסרטו עוסק בשני טינאייג׳רים מברוקלין שממציאים מכונת זמן.

קלודט המכונה סי.ג׳יי (עדן דאנקן-סמית׳) וסבסטיאן המכונה באש (דנטה קריצ׳לו) הם הגיבורים המתוארים לעיל, שיוצאים אל חופשת הקיץ בידיעה שהם קרובים מאוד להשלמת פרויקט המדע שלהם. חסרים להם רק עוד קצת זמן ואולי פריצת דרך שאלברט איינשטיין כשל בה, אבל כשיסיימו יוכלו לחזור לעבר. בהגיע ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, השניים מצליחים לקפוץ לאחור ומשיגים לעצמם 10 דקות ביום האתמול, לפני שחור התולעת שלהם ייסגר. הם מבטיחים זה לזו שלא יתערבו יותר מדי בנעשה כדי לא להשפיע באופן בלתי ניתן לחיזוי על העתיד, וכמובן לשוב אל הזמן שלהם, אבל סי.ג׳יי לא יכולה להתאפק – הייתה לה פגישה לא נעימה עם האקס, והפעם היא תראה לו מה זה. את התוצאה הם אכן לא יכלו לחזות וטרגדיה מתרחשת. טרגדיה אותה הם מבקשים למנוע בעזרת קפיצה נוספת לעבר, אבל נדמה שבכל פעם שהם מנסים לתקן משהו אחר נהרס.

מבחינת אפיון הסוגה הספציפית של מסע בזמן, הסרט משתייך בעיניי לזרם הסרטים שמאמינים בגורל יותר מאשר במדע בדיוני. זאת משום שלא משנה כיצד הם פועלים לתיקון הנזק שעשו, עצם החזרה היא מעין חטא שיש עליו קלון, וכל תיקון מחייב קלקול בעוצמה דומה. כאילו יש מכתוב מלמעלה ויש מי שמכוון את העניינים יותר מאשר הגיבורים המצויים בעולם פטאליסטי אבל לא מוכנים לקבל זאת. לי אישית פחות מעניין לצפות בסרט דטרמיניסטי שכזה משום שהוא מוסיף עוד שכבה פרדוקסלית לקונספט הממילא מופרך ומסובך של מסע בזמן. מה גם שמהר מאוד הכיף והצבעוניות עימם מתחילה היצירה מתחלפים בקדרות וכבדות.

הסרט עצמו דווקא משוכנע שהוא בטריטוריות של ״בחזרה לעתיד״ שהוזכר לעיל, וכדי להבהיר זאת המורה שמשחרר את התלמידים לחופשה מגולם בידי מייקל ג׳יי פוקס, הלא הוא מרטי מקפליי. מצבו הרפואי לא ממש מאפשר לו לשחק באופן סביר, מה שצבט לי בלב בסצנה האחת בה הוא לוקח חלק, אבל הסרט לא הסתפק בקריצה והלך על נקע בעפעף. כדי שנבין לגמרי שמדובר ברפרנס לאחד הסרטים המכוננים בז׳אנר, לא התאפקו כאן ופשוט שתלו בפיו של פוקס דיאלוג בסגנון: ״חזרה בזמן? זה לא אפשרי. חזיז ורעם!״. או ״גרייט סקוט!״ במקור, המשפט האייקוני של דוק בראון מסדרת הסרטים בכיכובו של פוקס. זה היה רגע שאינו מבשר טובות כבר בפתיחה, מבחינת עדינות המסרים. אבל זה עוד כלום לעומת ההמשך.

הקונספט של מסע בזמן לא באמת עניין את הסרט, שפשוט קורס כמו גשר איינשטיין תחת כובד המשקל של הניסיון להיות אופנתי. נתחיל בזה שמי שתופסת את מרכז תשומת הלב היא דמותה של סי.ג׳יי. שמוצגת כנערה שלא מצליחה לשלוט במזג שלה. שוב ושוב הגברים סביבה בסרט אומרים לה להירגע, ומה היא יכולה או לא יכולה לעשות, בעוד היא פשוט זועמת. מעבר לכך שאני מצטרף אל לירון בהערכתה שמגיעות לכולנו גיבורות יותר מורכבות מזה, אין שום סצנה גואלת לקו האופי הזה. סי.ג׳יי. יכולה להיות נערה שנותנת למזג שלה להפריע לה להתקדם בחיים, שנחושה להוכיח לכולם מה היא שווה עד מחר (או אתמול), אבל זה נותר ברמת האמירה ותו לא. כל מי שאומר לה שהיא טועה, מתגלה כצודק כשהיא עצמה בוחנת את הפעולות שלה, ואז מנסה שוב בלי ללמוד מהטעות. יחד עם באש, מתקבלים שני תיכוניסטים שהם גאונים אינטלקטואליים במדע מהפכני, בעלי חכמת רחוב כיאה לצעירים שחורים בברוקלין, אבל פשוט סתומים לגמרי כשזה מגיע להבנת סיטואציות פשוטות או למציאת פתרונות מאוד סבירים לבעיות שלהם (כשהם כן מצליחים, זה ממש באיחור). או בקיצור, אלה לא דמויות קולנועיות שאפשר לקבל, בטח שלא לחבב.

סביבם בונה הסרט גלריה שלמה של קלישאות עכשוויות, החל מחבר לכיתה שמייצג את הציבור הלטיני, והמשך בשוטרים גזענים שאין להם בעיה להפעיל אלימות משטרתית כלפי שחורים, עוד נושא חם ממילא שהפך לחובה בקולנוע האמריקאי בעונת האוסקר האחרונה. הייצוג של דמויות הלווין השחורות יכול להיקרא כאותנטי או כתבניתי, תלוי במצב רוח של הצופה. אישית, הבטחתי לעצמי שאם עוד פעם אחת אני שומע דמות כלשהי שואלת באופן רטורי ״אתה חושב שאתה קשוח, הא?״, אני עובר לראות כל סרט של ספייק לי שיימצא זמין בנטפליקס. במובן זה האכזבה העמוקה ביותר שלי מהסרט היא באווירה ובעיצוב העולם, כי היה נדמה בתחילה שלפחות את זה יש לו. השכונתיות ומגוון הטיפוסים שמרכיבים את הנוף מיצו את עצמם די מהר, ספק באשמת החזרתיות שמייצר המסע בזמן, ואני לא חושב שראיתי אי פעם רחובות ברוקלינאים כל-כך ריקים מאדם בכמה סצנות.

אל התחושה הסטרילית מדי מצטרפות עוד בחירות קולנועיות של הבמאי, ששובר מעט מדי פעמים את הריאליזם. זאת למרות שהסרט שלו רחוק מן המציאות כבר בסצנה הראשונה בה שני נערים לבושים כאילו יצאו מסצנת סייבר-פאנק פורצים אל מצלמת אבטחה באיזו סמטה כדי לצלם ניסוי משונה. העיצוב של ״מכשירי העיתוק״, כפי שנקראות כאן מכונות הזמן, דווקא די נחמד – משהו ספק ביתי וספק מתקדם שמבוסס על תרמילי בית ספר וציוד מעבדה גנוב. אבל גם זה לא מקורי במיוחד. ופה בדיוק קבור הקבל-זרם, כי באמת לא הייתה לי בעיה עם עוד סצנה דרמתית רצינית להחריד שמנסה לרגש באופן מאולץ או להטיף בדרך נטולת חן, אם לסרט היה מיליגרם מהגרוב או החזון של הסרטים שהוא מחקה. כיוון שזה לא המצב, נותרנו עם עוד דיון חסר פואנטה על מצב השחורים באמריקה, כולל סיום פחדני שהופך את הצפייה כולה למיותרת. האם הייתי חוזר בזמן ומוותר על השעה וחצי הזאת? התשובה היא לא, כי אי אפשר לעשות את זה. פשוט צריך ללמוד מהטעויות שלנו ולקוות שיועילו לאחרים.