80 שנה ל"חוקי המשחק": מבט מחודש על הסרט הגדול של ז'אן רנואר

"מתחשק לי להיעלם בתוך חור…לא אראה כלום ואצטרך להבדיל בין מה שטוב ומה שרע.
בעולם הזה יש דבר נורא – לכל אחד יש את הסיבות שלו" 

לפני כמה חודשים פרסמתי פוסט על הקולנוע ההוליוודי בשנה שנחשבת לשנה הגדולה בתולדות הוליווד הקלסית – 1939. את הפוסט ההוא סיימתי בפסקה שטענה כי הסרט הכי מוערך באותה כיום כלל לא נוצר בהוליווד וכי אקדיש לו פוסט נוסף אשר יתמקד רק בו. פוסט זה תוכנן מראש אך התעכב בגלל אילוצים שונים וכעת מגיע זמנו. הסרט המדובר הוא ״חוקי המשחק״ (La règle du jeu) של ז'אן רנואר, הסרט ממנו לקוח הציטוט עימו פתחתי.

במשאל המבקרים ואנשי הקולנוע המקיף של המגזין "סייט אנד סאונד", שנערך פעם בעשור, סרט זה תמיד נכנס לעשיריה הראשונה. אחרי מקום 10 בסקר הראשון בשנת 1952, הוא גם לא יורד מן הרביעייה הראשונה. למעשה, המיקום הכי נמוך שלו היה בסקר האחרון בו דורג רק במקום הרביעי. באתר ״They Shoot Pictures, Don't They?״ המרכז קבוצה גדולה יותר של סקרים ורשימות על הסרטים, הסרט מגיע גם כן למקום הרביעי. בקיצור, מדובר באחד מן הסרטים האהובים בכל הזמנים בקרב קהל שצופה בסרטים ישנים וצרפתיים. האנשים שמהללים אותו נשבעים בשמו וזה כולל לא מעט יוצרי קולנוע, כמו רוברט אלטמן שאמר את המשפט הבאנלי והמתבקש "חוקי המשחק לימד אותי את חוקי המשחק". אלטמן ייצר לא רק סוג של רימייק כמעט ישיר לסרט ב״פארק גוספורד״, הוא למעשה פיתח בסרטיו הגדולים את העקרונות שלקח מרנואר. גם הקולנוע של פרנסאוה טריפו (שהגדיר את הסרט כטוב בכל הזמנים) יוצא מן הסרט הזה והלך בצורה שונה. כך גם הסרטים של מייק לי ואני יכול לציין עוד יוצרים רבים.

אולם, למרות ההילה של הסרט, לתחושתי לא מדובר בסרט שהרבה אנשים ראו יחסית לסרטים אחרים מן התקופה. בשנת 1939 המצב היה ברור יותר – הסרט היה כישלון. גם קהל שצופה בו היום צפייה בודדת ירגיש מן הסתם הבלבול הנלווה לצפייה בכל סרט קאנוני: על מה בדיוק כל השבחים? גם בהשוואה לסרטים מוכרים אחרים של רנואר, ״חוקי המשחק״ הוא מתעתע ולא ממש נגיש. בפוסט זה אפרט על מה שמבדיל את הסרט מסרטים אחרים, את המורכבות והגדולה שלו אשר נוצרות דווקא מתוך מה שנראה כסיפור קליל במבט ראשוני. אגע בקשר ההדוק של הסרט הזה עם התקופה בה הוא נוצר, ממש רגע לפני מלחמת העולם השנייה (הוא הוקרן בחודשים שקדמו לה). אבל על מנת לדבר על הסרט, עלי לתת קודם הקדמה קצרה על הבמאי-תסריטאי, ז'אן רנואר, דמות מפתח בקולנוע הצרפתי לאורך כל שנות השלושים ואחד מן הבמאים/כוכבים הראשונים.

קורות ז'אן רנואר עד שנת 1939

רנואר אולי נחשב בעיני רבים לבמאי הצרפתי הגדול בכל הזמנים, אבל זה לא מונע ממנו להיות ידוע קודם כל בתור "בן של" – ילדו של הצייר פייר-אוגוסט רנואר, מן הציירים האימפרסיוניסטים הידועים ביותר. ז'אן נולד כאשר אביו כבר נחשב לא רק לאמן פורץ דרך, אלא לאחד מטובי הציירים בצרפת, כך שהוא חי בסביבה עשירה. מה שכמובן הפך אותו לתומך בקומוניזם. אחרי ששירת במלחמת העולם הראשונה כטייס, שב ז'אן לאחוזה של אביו והחל לעסוק באמנות בה שאף להצטיין: קדרות. אלא שהוא פגש את הדוגמנית שעבדה עבור אביו, אנדריי מדלין האוסלינג. הוא התאהב בה והשניים התחתנו, לא הרבה אחרי מותו של אביו הצייר. לאחר כמה שנים, הדוגמנית היפה החלה לרצות קריירה בתור שחקנית. ז'אן החליט להפיק בעצמו סרטים בהם תככב תחת שם הבמה קתרין הסלינג. לאחר כמה ניסיונות, הוא הבין כי מוטב שיביים מעצמו. רנואר אהב מאוד קולנוע – קומדיות של צ'פלין או סרטים מורכבים שיצר פון שטרוהיים, אך לקח לו זמן עד שהבין כי הקולנוע זו גם התשוקה שלו. רוב הסרטים שלו נעשו בתקציב צנוע שהתבסס על מכירת ציורים של אביו. בתקופה האילמת, סרטי רנואר הם לא זכו להצלחה יוצאת דופן, בעודם נעים בין קולנוע ניסיוני לעיבודים ספרותיים מכובדים וטיפוסיים יותר.

אלא שרנואר התאהב ביצירה לאורך השנים ובמעבר לקולנוע מדבר, הוא הבין כי האהבה שלו ליצירה גדולה מן האהבה שלו לאשתו. היא הייתה אומנם שחקנית טובה, אבל לא התאימה לכל תפקיד. באופן ספציפי, הוא בחר שחקנית אחרת לשחק את הגיבורה המפתה בסרטו ״הכלבה״ (La chienne), מה שהוביל לגירושין. אגב, רנואר עבר לחיות עם העורכת של סרטיו לאורך כעשור, בטרם התחתן עם נערת תסריט. הסרט הזה גם היה ללהיט קופתי ולראשון שיש בו חלק מן המאפיינים של הקולנוע של רנואר: מבט אוהד על דמויות ממעמדות חברתיים שונים, הומור המשולב באירועים טרגיים, העדפה לשוטים ארוכים יחסית לתקופה עם תנועות מצלמה מודגשת, ונתינת מקום ביטוי לשחקנים הייחודים שלו. הסרט גם מעביר את המסר כי יש אושר מסוים בחיי הנוודות לעומת החיים הבטוחים לפי הכללים הבורגניים, מסר העובר טוב אף יותר בסרט הגדול הבא של רנואר, ״בודו ניצל מטביעה״ (Boudu sauvé des eaux), סרט שממצה את סגנונו הקומי של הבמאי וביסס את מעמדו כאחד מן הבכירים בצרפת. בסרט טוני (Toni) הוא יצר סרט חברתי בסגנון של הניאו-ריאליזם האיטלקי, יותר מעשור לפני ראשית הגל הזה. עוד סרטים בולטים שיצר במהלך שנות השלושים כוללים את ״פשעו של מר לאנג״ (Le crime de Monsieur Lange), ״המרסייז״ (La Marseillaise) וגם הסרט הקצר והמקסים חגיגה בכפר (Partie de campagne) – כולם קלסיקות של הקולנוע הצרפתי וזה רק חלק מן העשייה של רנואר באותו עשור.

אולם, ההצלחה הכי גדולה שלו והסרט שכנראה ראוי להתחיל עמו את ההיכרות עם רנואר הוא ״האשליה הגדולה״ (La grande illusion) משנת 1937. הסרט מבוסס על החווית של הבמאי מימי מלחמת העולם הראשונה: טייסים צרפתיים מופלים על אדמת גרמניה ונופלים בשבי. הם מנסים לברוח ממחנה המעצר וכושלים, מועברים למחנה אחר ומנסים שוב. מדובר בסרט מלחמה בלי סצנות קרב ועם מעט סצנות בריחה, אבל בעיקרו זהו סרט המראה כי חלוקה של בני אדם לפי ארץ המוצא שלהם היא אשליה, ומה שמחבר יותר בין האנשים הוא המעמד. הבמאי הנערץ על רנואר, אריך פון שטרוהיים, שכשחקן התמחה בגילום נבלים גרמניים, מגלם כאן קצין גרמני אריסטוקרט שהופך לדמות המרגשת ביותר בסרט, בזכות חיבתו לקצין גרמני בן לאותו המעמד, שבניגוד אליו מוכן לעזור לבני ארצו ממעמד נמוך יותר (או לעשיר יהודי). הנס של חג המולד בסרט הוא רומן קצר בין אלמנה גרמניה לצרפתי, מבלי שאיש מהם מבין את שפת האחר. זהו סרט שנעשה על סף מלחמת העולם השנייה ומנסה להזהיר מפני השנאה והרדיפה של הכוחות הגדולים את האנושי המשותף לבני האדם, אך כשם שהכותרת שלו מתייחסת למלחמה כאשליה, היא גם מציגה את התקווה שמבטא הסרט כסוג של אשליה. רנואר היה יוצר הומניסט שמצא את הטוב בבני האדם, אך לא נותר אדיש לאכזריות שראה סביבו.

״האשליה הגדולה״ העניק לו הכרה ופרסים לא רק במולדתו. הסרט יצא בארה"ב בשנת 1938 ובשנה העוקבת היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הסרט הראשון בשפה זרה שהיה מועמד בקטגוריה הזו. הודות לשם משפחתו המפורסם, הסרט הפך אותו לבמאי כוכב בתקופה בה לא היו כאלה, ודומה היה כי הוא לא מסוגל להיכשל כלכלית. מעמד זה התחזק כאשר בשנת 1938 עיבד לקולנוע ספר של אמיל זולה, הסופר הצרפתי שבין מלחמות עולם נוצרו עשרות עיבודים של כתביו לקולנוע. ״החיה שבאדם״ (La Bête Humaine) של רנואר לא רק הצליח בזמנו אלא גם שרד יחסית את מרווח הזמן. אולם, אחריו יצא ״חוקי המשחק״, שכאמור נכשל בזמן באמת, בצורה שרנואר לא חווה בימי הקולנוע המדבר.

״חוקי המשחק״ – העלילה ומעבר לה

לאחר מספר סרטים שהושפעו או היו עיבודים ישירים לספרות הצרפתית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 (התקופה בה אביו פעל בזירת הציור), החליט ז'אן רנואר לחזור רחוק יותר בתולדות התרבות הצרפתית. הוא אימץ כמבנה לסרטו החדש את השלד העלילתי של הקומדיה הצרפתית כפי שבאה לידי ביטוי בתיאטרון מאז ימי מולייר, בעוד המחזאים שהכי השפיעו עליו בבואו לעשות את הסרט היו מאריבו ובומרשה בני המאה ה-18, ואלפרד דה מיסה שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-19. המחזאים הללו התבססו על דיאלוג שנון והעלילה שילבה משחקי חיזור וזוגות שמתחליפים עד סוף העלילה, שעסקה ביחסים בין אדונים ומשרתים שהפעילות שלהם עוזרת לבני המעמד הגבוה להבין את מי הם באמת אוהבים.

יש משהו רדוד במתכוון בשלד העלילתי הזה, אבל האופן בו רנואר העביר את הסגנון התיאטרלי למסך הקולנוע גרם לכך כי לא תמיד היה קל לקהל לעקוב אחרי מהלך הסרט בצפייה ראשונה. רנואר מעמיס את השוטים שלו בהרבה דמויות, חלקן משניות. לרוב הוא שאף להתנהגות טבעית של כל השחקנים, מה שיצר לא פעם מספר התרחשויות במקביל, אף כי המצלמה תמיד נעה באופן המדגיש את ההתרחשות המרכזית. בחלק הראשון של  הסרט הוא הקפיד על כמות גדולה של סצנות המכילות רק שתי דמויות, כאשר גם חלקו האחרון של הסרט חוזר ברובו לסצנות מסוג זה.

בין לבין, רוב הסרט מתרחש במהלך סוף שבוע אחד בו נערכת מסיבה של המעמד המאוד גבוה בצרפת באחוזה בכפרית. מלבד מפגש חברתי, התכנית כוללת גם מסע צייד וערב של הופעות תאטרון וחידושים טכנולוגיים. סוף השבוע הזה מפגיש גם בין שני משולשים רומנטיים (לכל אחד מהם גם עוד כמה צלעות נלוות), אחד בקרב אדוני האחוזה ואחד בקרב המשרתים. זה של המעמד הגבוה נע סביב כריסטין, בת למוזיקאי אוסטרי אשר נשואה למרקיז רובר, בעל האחוזה בה נערכת המסיבה. אבל לכריסטין יש גם ידידות ואולי יותר מכך עם אנדרה ז'ירו, טייס מהולל שבראשית הסרט הופך לגיבור האומה הצרפתית כאשר הוא טס לבדו מעל האוקיינוס האטלנטי – ומיד מכריז ברדיו על האכזבה שלו מכך כי האישה שלמענה עשה את המסע לא באה לפגוש אותו. גם לרובר יש מאהבת בשם ז'נבייב, אשת חברה אשר מבדרת בדירתה גברים אחרים אך דומה כי גם היא מאוהבת בגבר הנשוי אשר לא מתכוון לעזוב עבורה את אשתו, שגם היא מדגישה כי יחסיה עם אנדרה הם לכאורה רק שעשוע.

האישה הקרובה ביותר לכריסטין היא המשרתת שלה, ליזט. היא שמחה להיות נשואה לאדוארד שימיישר, האחראי על האחוזה הכפרית של רובר. היא שמחה בעיקר בגלל שהיא נמצאת רוב הזמן עם האדונית שלה בפריז, רחוק מעיני בעלה הקנאי. ליזט מעידה על עצמה שהיא משתעשעת עם מספר גברים בפלרטוט ולפעמים גם יותר מכך. רגע לפני המסיבה הארוכה, שימיישר תופס נווד בשם מרסו צד בשטח האחוזה, רובר מגלה הבנה כלפי מי שחדר לשטח הפרטי ובמקום לקרוא למשטרה הוא מעניק לו עבודה כמשרת. עבודה זו מאפשרת למרסו לחזר אחרי ליזט, אלא שמכיוון שהדבר נעשה בקרבה לבעלה, יש לכך השלכות.

דמות אחת מקשרת בין שני המעמדות וכל הדמוית – אוקטב, הדמות אותה ז'אן רנואר מגלם בעצמו (הוא הופיע כשחקן גם בסרטים אחרים, אך בתפקידים פחות גדולים). אוקטב הוא מוזיקאי בעברו והכיר את כריסטין לפני כולם, כאשר התלמד אצל אביה. לכן יש בניהם יחסים הנעים בין "כמו אחים" ל"ספק בעלי עבר/הווה רומנטי". הוא גם חי על חשבון עשירים ממנו ויודע איך לדבר על ליבם. אוקטב הינו חבר קרוב של אנדרה, אך גם קרוב מספיק לרובר על מנת לשכנע אותו כי להזמין את אנדרה למסיבת הציד יהיה טוב גם עבורו. אוקטב הוא גם אחד מן המאהבים הלא רצינים יותר מדי של ליזט וגם אחד מן המופיעים בערב התאטרון הנערך במהלך סוף השבוע. בדקות המסיימות של הסרט, נוצר מצב בו הוא עשוי לעבור תפקיד ממי שבוחש מאחורי הקלעים במשולשי אהבה (דמות מסורתית בקומדיה הצרפתית וגם בקומדיה דל'ארטה האיטלקית שקדמה לה) לדמות שתבגוד ותאכזב את כולם, או לזו שתקריב את עצמה. אך דברים בסרט הזה לא מתנהלים כצפוי.

כפי שניתן להבין מן העלילה, מדובר בסרט בעל טון קומי במובהק, אך יחד עם זאת הסרט עורר סערה גדולה עם צאתו וכאמור גם דברי שבח אדירים בשנים העוקבות. הדבר נובע מכך שהביקורת החברתית בסרט הייתה נוקבת ומדוייקת במיוחד. "חוקי המשחק" הם מספר חוקים שכולם נחשפים כצבועים ולא הוגנים. הן החוקים המפרידים בין המעמדות, הן חוקי החיזור והסתרת האמת והרגשות בכל אחד מן המעמדות והן ספורט הצייד, המוצג באמצע כסרט כאקט של אכזריות לשם אכזריות בשם העליונות של האדם על החיה. אף כי הסרט נעשה לפני עידן "אף חיה לא נפגעה בסרט זה" וקטעי הציד הלא ארוכים עלולים להיות קשים לצפייה בעיניים מודרניות, אין ספק כי הסרט מבקר את עצם העיסוק בציד כספורט לגיטימי ויוצר הקבלה בינו לבין ירי ללא אבחנה מדויקת בבני אדם. הסרט גם מבקר את היחס המזלזל את התרבות האירופאית כלפי תרבויות אחרות (בעיקר דרך חפצי אמנות שרובר אוסף), בעוד כריסטין שבה רוב הגברים מאוהבים עדיין נתפסת כסוג של זרה כי היא מגיעה מתרבות אירופאית אחרת.

אולם, הסרט לא אומר כי כולם שווים. התגובה השונה של כל מעמד לבגידה היא חלק מרכזי מן הכוח שלו ומן הביקורת – בני המעמד הנמוך מחזירים בצורה ישירה יותר וגם מגיבים בצורה אלימה יותר. כולל ירי חסר אבחנה שבפעם הראשונה כמעט פוגע באורחי מסיבה שלא היו מעורבים בדבר, ובסיום מוביל לרצח שנובע משורה של אי הבנות ומוגדר כתאונה על מנת להגן על השם הטוב של הרבה מאוד גורמים. לעמות זאת, העשירים משקרים והולכים מסביב לאמת כל הזמן, גם כאשר הן מתוודים על אהבה או מבצעים מהלכים של הקרבה. כאשר האמת נרמסת, כל דבר הופך להעמדת פנים כולל צער על מוות של אדם קרוב.  מצד שני, כשם שהביקורת של הסרט נוקבת, לכל אחד יש את הסיבות שלו והסרט גם מגלה אמפטיה לכולם, בשנה בה לגלות אמפטיה לאחר היה דבר שהלך כנגד הרוח הכללית.

קבלת הפנים לסרט ב-1939 והמשך קורותיו של רנואר

עוד לפני שהסרט הוקרן לפני קהל, המפיק שלו חשב כי הסרט עמוס מדי ודרש מרנואר שיוציא מן הסרט את כל הקטעים בהם הוא משחק, דבר די מסובך כי הדמות של אוקטב היא הדמות המחברת בין כל הסיפורים. עד להקרנה הראשונה, המעמד של הבמאי היה כזה שאיפשר לו לעמוד על שלו. אלא שהקרנת הבכורה של הסרט נקבעה כחלק מהצגה כפולה עם סרט תיעודי על תולדות צרפת, סרט שהביא להקרנה קהל פטריוטי ימני. אותו קהל לא אהב קשר רומנטי בין אוסטרית וצרפתים ואת הנימה הביקורתית של הסרט כלפי מנהיגי החברה הצרפתית – ושרקו בוז. רנואר עצמו דיווח שראה את אחד מן הצופים מנסה לזרוק בקבוק תבערה לעבר המסך.

רנואר קיצר את הסרט מ-113 דקות לשעה וחצי וגרסה זו יצאה להקרנות מסחריות בקיץ 1939. את חלק מקווי העלילה לא ניתן היה להבין, בעיקר במערכה האחרונה של הסרט שקוצצה באופן דרסטי והציגה את דמותו של אוקטב באור שלילי במיוחד בגלל קיצור הסצנות. העותק המקורי של הסרט אבד ובמשך כשתי עשורים ניתן היה לצפות רק בגרסה המקוצרת.

בזמן שהסרט נכשל קופתית, רנואר עצמו כבר היה באיטליה, בניסיון פיוס בין תעשיות הקולנוע הוא עבד על עיבוד קולנועי לאופרה ״טוסקה״, וגם פגש שוב את לוקינו ויסקונטי שהיה עוזר במאי שלו גם בעבר. רנואר הציע לוויסקונטי לעבד את הספר האמריקאי ״הדוור מצלצל פעמיים״ לנוף האיטלקי ובכך נתן לו את הבסיס לסרטו הראשון ״אוססיונה״. מלחמת העולם השנייה קטעה את ההפקה האיטלקית ורנואר מצא את עצמו כאויב העם באיטליה. הוא ברח בחזרה לצרפת המצויה במלחמה ומהר מאוד מצא את עצמו כאויב המשטר גם בארצו, כתומך בקומוניזם וכמי שיצר סרטים "שדיכאו את רוח העם הצרפתי" ותרמו לתבוסה במלחמה. הוא ברח לפורטוגל ומשם לארה"ב, הודות לבמאי התעודה האמריקאי רוברט פלהרטי שלקח את רנואר תחת חסותו.

ב-1941 רנואר הגיע להוליווד בלי לדעת מילה באנגלית. סרטיו הראשונים בארה"ב לא ממש עבדו אבל לאחר כמה שנים הוא יצר גם שם יצירה מהותית שהעניקה לו מועמדות לאוסקר כבמאי – ״איש הדרום״ (The Southerner), סרט ריאליסטי ופיוטי על חיי חוואי המנסה להקים ולעבד שדה כותנה בטקסס. הסרט ביטא את עקרונות הניאו-ריאליזם האיטלקי שהחל ממש במקביל (1945) טוב יותר מכל סרט אירופאי. אולם, התנגשות תמידית עם ראשי האולפנים גרמה לכך שעד סוף שנות ה-40 רנואר אומנם היה מוערך בהוליווד, אך איש לא העסיק אותו. או כפי שאמר זאת אורסון וולס: "ראשי האולפנים מוכנים להוציא מיליונים על מנת לרכוש ציור של רנואר המת, אך לא להשקיע סכום פעוט ביצירת מופת חדשה של רנואר החי".

רנואר החי החליט לא לחזור לחיות בצרפת גם לאחר המלחמה בגלל זעם כלפי העם הצרפתי. הוא נשאר לחיות בהוליווד אבל אחרי סרט אחד יפה שצולם בהודו, ״הנהר״ (The River), הוא שב לצלם את סרטיו בצרפת. אף כי הם זכו להערכה ביקורתית מסוימת, הם לא השפיעו או עוררו סערה כמו סרטיו בשנות השלושים. במקביל ליצירת סרטיו האחרונים, פרסם ספר ביוגרפיה על אביו וכן אוטוביוגרפיה. בשנת 1975 קיבל פרס אוסקר על מפעל חיים, אך הדבר לא עזר לא להחיות את קריירת הקולנוע שלו, אף כי סרטיו זכו להערכה יותר מאי פעם. בשנת 1979 הלך לעולמו.

הקבלה מחדש של ״חוקי המשחק״

לאחר מלחמת העולם השנייה החל לצבור הערכה בצרפת מבקר ותאורטיקן בשם אנדרה באזן (תלמידי קולנוע צריכים לקרוא טקסטים שלו על ריאליזם בקולנוע עד עצם היום הזה). הוא ראה ברנואר את גדול במאי צרפת, אך בניגוד לעמיתיו גם סבר כי סרטו הגדול המייצג ביותר הוא ״חוקי המשחק״. אלא שבאזן היה בין הבודדים שראו את הסרט בגרסתו הארוכה. הוא סבר כי גרסת השעה וחצי, שהייתה היחידה בה ניתן היה לצפות עושה עוול למקור. לכן, כאשר החל לעבוד באזן על ספר אודות רנואר, הוא השאיר את הכתיבה על הסרט שהוא הכי אהב לסיום, בתקווה לגרסה משוחזרת.

באזן היה שותף לייסוד כתב העת המשפיע מחברות הקולנוע (Cahiers du cinéma), שתרם גם הוא לחזרת רנואר לתודעה ולקראת שנות החמישים החלו בהכנת גרסה מחודשת ל״חוקי המשחק״. גרסה זו הסתמכה על חומרי הגלם המקוריים והוסיפה מעט סצנות שלא היו כלולות בגרסה המקורית, אם כי סצנה אחת (שרנואר עצמו טען כי היא לא מהותית) לא נמצאה. הסרט הוקרן בשנת 1959 וזמן קצר לאחר מכן פורסם ספרו של באזן על רנואר, מלווה בביקורות נוספות על כל סרטיו מפי שאר הכותבים ב״מחברות הקולנוע״, שבדיוק באותה תקופה פרצו כבמאים המשפיעים ביותר בצרפת תוך שהם מציינים את רנואר כאחד מן האבות הרוחניים של הגל החדש. אנדרה באזן עצמו לא זכה לראות את הצלחתם, או את הגרסה המשוחזרת של ״חוקי המשחק״ – הוא נפטר ב-1958. רנואר הקדיש לו את הגרסה המשוחזרת.

מה הופך את ״חוקי המשחק״ לסרט גדול?

התאמה בין טכניקה חדשנית לתוכן
בדומה ל״האזרח קיין״ שנוצר שנתיים מאוחר יותר, ״חוקי המשחק״ השתמש בעדשה מיוחדת שיצרה עומק שדה גדול, מה שאיפשר לרנואר להציג מספר התרחשויות במקביל כאשר כל הפריים בפוקוס (פחות או יותר). הטכניקה הייתה נוכחת גם בסרטים קודמים של הבמאי, אבל במקרה של סרט זה היא חברה לנושא בו כל דמות היא גיבורה בסיפור שלה, אך גם עיוורת למה שקורה סביבה. בנוסף, הטכניקה הקולנועית ביטלה את ההבדל בין המעמדות, אך גם אפשרה להראות את הזלזול הדדי. הטכניקה הזו גם הפכה את הסרט לקרוב יותר לרוח התיאטרון שכן היא נתנה דגש רב לתנועה של דמויות בתוך הפריים, אך גם הייתה קולנועית באופייה, שכן מיקום המצלמה והדרך בה היא נעה היו מחושבים. בנוסף, בעוד גדל הכאוס על המסך, המצלמה הופכת למחושבת יותר והראתה שליטה של סוג של כוח עליון על בני האדם המגוחכים. רנואר לא שבר את המקובל בקולנוע על מנת להיות חדשן, אלא מפני שזו הייתה הדרך היחידה לספר את הסיפור שרצה לספר.

לכל אחד הסיבות שלו
המשפט הזה, גם הוא מתכתב היטב עם תוכן הסרט במספר דרכים. הוא נהדר גם כהשקפה פילוסופית והומנית וגם ככלי בעלילת הסרט. אוקטב אומר אותו בניסיון לשכנע את רובר כי יש לו מניע להזמין את את אנדרה לאחוזה, אך הוא גם אומר זאת ממניעים אנוכיים שונים. ניתן להסתכל על המשפט הזה כביטוי אמפטיה לכל בני האדם, אך באותה מידה זהו גם כתב האשמה וכל הסרט הוא כזה: מסתכל לאנשים בגובה העיניים ונותן לקהל להבין את המניעים שלהם, אך גם מבקר את חוסר היכולת שלהם לוותר על עקרונות, על היותם כבולים לחוקי החברה ולרגשות של קנאה וזעם אשר גוברים על האהבה. בנוסף, רנואר אולי אינו הראשון לייצר נרטיב מרובה גיבורים בו אין למעשה דמות ראשית, אבל הוא מביא את המבנה הנרטיבי הזה לשלמות – כל פעם דמות אחרת מקדמת את הנרטיב או זוכה לבטא את הרגשות שלה והקהל מייצר הזדהות או רתיעה מן המניעים הפנימיים של לפחות שמונה דמויות בתוך הסרט.

זהו סרט למספר צפיות
״חוקי המשחק״ הוא סרט קומי מושחז, אך גם דרמה נוגה בעלת סיום פיוטי. ריבוי הדמויות והיחס האמביוולנטי לרובן גורם לכך כי כל צפייה בסרט תחשוף בו רבדים אחרים או מוקדי עניין חדשים. הדחיסות של היצירה והשילוב בין חיבה לדמויות לביקורת על המערכות החברתיות השונות המניעות אותם גורמת לכך כי הסרט תמיד מותיר טעם של עוד – מעניק לא מעטי דימויים חזותיים יפיפיים, דיאלוגים שנונים שניתן לפרש במספר אופנים, שילוב מנצח בין אסון ידוע מראש לבין תחושת של אקראיות הגורל. הסרט אף פעם לא חושף את עצמו עד הסוף, יש עוד מספר דברים שיש לפענח. לא בטוח אם לכך כיוון הבמאי או שיד המקרה תרמה לצד זה של הגדולה, אך כל זה הופך אותו למכשף גם לאחר 80 שנה.