״המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE״, סקירה

אנחנו חיים בעולם מעוות. זו התחושה שהשתלטה עליי עוד לפני הצפייה בסרט הדוקומנטרי החדש של נטפליקס, ״FYRE״, ולא רק בגלל היכרותי הדלה אך קיימת עם האירועים האמיתיים שהוא חוזר אליהם. התחושה הגיע בעקבות הידיעה כי הולו, שירות סטרימינג מתחרה (לפחות בארה״ב), הפיקו גם הם סרט תיעודי על אותו מקרה מפורסם – ומשחררים אותו למנויים שלהם כמה ימים לפני נטפליקס. כמובן שעד היום יש מקרים של סרטים הוליוודיים ״תאומים״ אבל הפעם נדמה ששתי החברות לא רק הולכות כאן ראש בראש אלא רצו לבדוק למי יש יותר צהוב. כי להבטיח סרט דוקומנטרי מקיף ואקסקלוסיבי על אירוע שהחל כמסיבה והפך לאסון בכל מיני מובנים, זה כבר עובר את גבול האירוניה בהתחשב בתוכן. בכל זאת, מדובר בסרט אודות פסטיבל מוזיקה שהבטיח לרוכשי הכרטיסים שלו הופעות של שמות גדולים באי פרטי בבהאמס, עם דוגמניות מפזזות ואופציות לינה יוקרתיות – אבל קיים מעט מאוד.

לסרט של הולו קוראים ״FYRE Fraud״ והוא מתגאה בראיון בלעדי עם המוח מאחורי המסיבה שהשתבשה, בעוד נטפליקס השיגו את החומרים מאחורי הקלעים שמוציאים עוד פחות טוב את מושא התיעוד. זו לא הסיבה היחידה בגינה אני שמח שצפיתי בגרסה שלהם, ששמה המלא הוא ״FYRE: The Greatest Party That Never Happened״, או בעברית: ״המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE״. האמת היא שהסיבה העיקרית לבחירה שלי היא שברשותי מינוי לנטפליקס ולא להולו, שהממשק שלהם מחריד והתכנים דלים, וכי רק הראשונה רלוונטית גם לקוראים ולקוראות בישראל. אבל נדמה לי שגם אם הייתי יכול לבחור, אם שתי האפשרויות היו מוצגות זו לצד זו, גם הפקטור של זהות הבמאי מכריעה לטובת נטפליקס – כריס סמית׳, מי שחתום על הדוקומנטרי המצחיק-מרגש ״ג׳ים ואנדי״, ובעבר גם על ״The Yes Men״ ו-״American Movie״. בקיצור, אם יש מישהו שיכול להוציא סרט מסיפור שבמרכזו תמהוני שהסתבך בהפקה מורכבת כלשהי, סמית׳ הוא האיש.

בסוף אפריל של 2017 היה אמור להיערך פסטיבל המוזיקה הראשון מבית FYRE, אפליקציה שהייתה אמורה להנגיש חיפוש ובוקינג של מוזיקאים. האפליקציה והפסטיבל שהתעתד להשיק אותה הייתה יוזמה משותפת של הראפר ג׳ה רול והיזם בילי מקפרלנד, שחלמו בגדול. מקפרלנד, צעיר שהתעשר מיוזמת כרטיסי אשראי שהבטיחו למנויים לוקסוס (בלי לקיים), טען כי רכש את ״האי של פבלו אסקובר״ הממוקם בבהאמס, והציע אותו כמקום האידיאלי לקיום פסטיבל מוזיקה שלא נראה כמותו. כפי שאפשר להבין מכל ה״היה אמור״ שכתבתי, אכן לא נראה כמותו. אבל מה שמעניין בסיפור הוא התגלגלות והשתלשלות העניינים והאירועים.

הכל החל להתלקח בקמפיין רשתות חברתיות מתוזמר היטב, פרסומת בכיכובן של דוגמניות ושחקניות כמו בלה חדיד ואמילי ראייטקאוסקי שהפכה לוויראלית בזכות מובילי דעת קהל דוגמת קיילי ג׳נר (אף אחת מהן לא עשתה זאת מטוב ליבה, מומלץ לוותר על כל שמץ נאיביות לפני הצפייה). הקמפיין הצליח מעל למצופה והכרטיסים שעלותם נעה בין אלפי למאות אלפי דולרים, לפסטיבל שאיש לא שמע עליו, שמארגנת חברה מאחורי אפליקציה שלא הייתה קיימת עדיין – נחטפו תוך פחות משתי יממות. כעת היו למארגנים חודשים בודדים לקיים את ההבטחות, ומי שחושבים או חושבות שחלטורה, הונאה, או תת-תנאים באירועי מוזיקה הם המצאה ישראלית, יוכלו להתרשם כי באמריקה אכן עושים הכל בגדול – כולל לפשל.

מי שירצו ספוילרים לפער בין ההבטחות (לעיל) לבין המציאות, יוכלו למצוא אותם כבר בטריילר של נטפליקס וכמובן בכל מקום ברשת. בכל זאת, מדובר במקרה אמיתי ומדובר. הצעתי היא להשאיר את חדוות הגילוי לסרט עצמו, שכן מספיק לדעת שלא רק דוגמניות בביקיני לא הגיעו לפסטיבל – גם אף אחד מהאמנים שהרכיבו את ליין-אפ ההופעות. בקיצור, אפשר להרגיע את ה-FOMO. מי שכן הגיעו לאי היו כמה מאות מראשוני רוכשי הכרטיסים, ונתח קטן מהסרט כולו מוקדש לחוויה הטראומתית שלהם על האי. הבמאי והצוות יודעים שהם לא הסיפור, מה גם שבזמן אמת האהדה הציבורית לא הייתה מכוונת כלפיהם – לדעתי בצדק. מי שמספיק צעיר ומטומטם כדי לשלם לאנשים זרים וחסרי רזומה סכומי עתק (אנחנו מדברים על בין 2,500 ל-250,000 דולר לכרטיס) רק כי הוא ראה פרסומת יפה באינסטגרם – קצת מגיע לו עונש של 24 שעות של חוסר נוחות. וכיוון שהעולם לא מפספס הזדמנות להצביע ולצחוק על ילדי עשירים שנפלו בפח, אני מרגיש בסדר עם סתם לחייך מול המקרה המתואר ביצירה.

חיוכים רבים כנראה לא יצוצו בחלקים אחרים של הסרט, שרובו מוקדש לחודשים שקדמו לפסטיבל ולצרות המרובות שבהקמתו (טוב נו, חלקן מצחיקות מהסוג המזעזע). הסרט מרוצף סיפורים מפי העובדים הרבים שהיו מעורבים, ממהנדסי תוכנה שבכלל פיתחו את האפליקציה שעל שמה נקרא האירוע דרך אנשי שיווק שיח״צ שלא ידעו מה באמת קורה, וכלה במסכנים שאשכרה היו שם בזמן אמת, מעין התזמורת על סיפון הטיטאניק. כולם הלכו כעיוורים או שוטים אחרי חזונו של איש אחד, מקפרלנד הכריזמטי (ג׳ה רול פשוט נעלם בשלב מסויים). כאמור, צוות הסרט בורך בהמון חומרים מאחורי הקלעים משום שכמו הצוררים הגדולים, גם מקפרלנד הקפיד לתעד הכל ללא הפסקה או מודעות עצמית. בעיניי חלק מהחומרים פשוט לא ייאמנו בעזות המצח שלהם, מה גם שאני מניח שסוג הכריזמה של מקפרלנד הוא כזה שמצריך שהייה עימו באותו חדר. מבעד למסך מספיק מבט אחד כדי להבין שמדובר בנוכל מהסוג השפל ביותר, כזה שאני אישית באמת לא מבין איך אפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות. אבל הנה, עובדה.

אולם, הסרט אינו משתייך בלעדית לז׳אנר בניית דיוקן של שרלטן מבריק, גם אם הוא יסודי למדי בהרכבת הדמות של מקפרלנד מראשית דרכו ובדגש על סאגת FYRE. בעיניי, החוזק האמיתי של היצירה התיעודית הזו הוא כמטפורה לשני נושאים העולים מתוכו, אחד מוטח במסך ואחד מעט יותר חבוי. הראשון הוא כמובן ייצוג, וכמובן לא מחמיא במיוחד, של תרבות הרשת. האופן שבו כולנו כחברה מסוגלים לבטוח באף-אדם שנמצא מאחורי הבטחות המופרכות לאוויר דרך המסכים שלנו, הוא פשוט מטמטם חושים. אין יום שאני לא מתחרפן מול התנהגות תמימה עד מטופשת של בני אנוש ברחבי האינטרנט (כולל אותי), רובה מבוסס על מתן אמון בחברות ותאגידים שדופקים אותנו שוב ושוב. אך האופציה של הלך רוח קונספירטיבי עלולה להוביל להרגשה תמידית שכולם רק רוצים לעבוד עליך, הצד שני של הסקאלה עליה מצויים סוציופתים זוממי מזימות דוגמת מקפרלנד. לשם איזון, אפשר גם לומר כי הרשתות החברתיות היו גם הכלי להשבת מלחמה מיידית של אלה שדפקו אותם, תזכורת לכך שהאינטרנט הוא רק זכוכית מגדלת חברתית. זוהי גם הפלטפורמה בה נצרך הסרט שבפירוש יוצא כנגד תופעות כמו אלה המתוארות בו, אם להוסיף רובד שמסבך את המצב עוד יותר.

בסופו של דבר, מה שבחרתי לקחת איתי הלאה מהסרט הוא המשל שמתחבא בו אודות תופעה עתיקה הרבה יותר מלקרוא פוסט שכתב ידוען ולהאמין שלא שילמו לו כדי לקדם מוצר – קולוניאליזם. בגדול, הסרט מתאר כיצד האדם הלבן מגיע אל אי חדש, מתפעל מיופיו אך מקשט אותו בסממנים שלו, כובש את הטריטוריה, מנצל את המקומיים, משנה לבלי היכר את מתווה השטח, מכניס לסחרור את הכלכלה המקומית – ואז נוטש כמו סופה טרופית. ההבנה הזו נחתה עליי רק ממש לקראת הסיום, בזכות סצנת סוף ראיון עם בעלת מסעדה מקומית, אבל אפשר לחזות בטפטוף הביקורתי לאורך כל הסרט. זה נכון שגם אותם זרים פריבילגים שהגיעו לאי כאורחים ללא כוונות זדון הם נפגעים, אבל אלה שיש להם רבע מיליון דולר לשלם על מותרות מטופשות כמו טיסה לבהאמס לפסטיבל מוזיקה שאיש לא שמע עליו, יכולים גם להרשות לעצמם לתבוע את המארגנים על יממה לא נעימה. זאת בעוד מה שעניין את אנשי הפסטיבל היה למנוע אסון יחצני, אך הם מספרים בגאווה בסרט כי ״עבדו קשה״. אבל אלה שאשכרה עבדו פיזית כדי למנוע אסון הומוניטרי, תושבי האי, זוכרים עד היום את הכסף שעדיין אין להם על שעות העבודה בשמש הקופחת. כאמור, אנחנו חיים בעולם מעוות.