״פצצה אטומית״, סקירה וגם מדריך להכנת סרט סתמי

את הדקירה בצלעות אפשר להרגיש כבר בשלב הזמנת הכרטיסים לסרט ״פצצה אטומית״ (Atomic Blonde), בעיקר באשמת שמו העברי. זה משום שהסרט כאילו ממרפק את הצופה בחיבה תוך שהוא מפטיר: ״אחי אחי, קולט את הקטע? היא בחורה שנראית טוב וגם מבינה באמל״ח!״. מה רע בתרגום הישיר ״בלונדינית אטומית״? זה היה יכול לייצג באותה נאמנות את העובדה שמדובר בסרט פעולה המתיימר לקלילות ומבטיח לפחות אישה נאה אחת בכל פריים. שמה של הנובלה הגרפית עליה הוא מבוסס הוא בכלל ״The Coldest City״, מאת אנטוני ג׳ונסטון וסם הארט, מה שמרמז על מוקד התרחשות העלילה – ברלין של המלחמה הקרה. מאז פרסום הקומיקס מנסה שרליז ת׳רון להרים ולככב בסרט על פיו, והשנה הגשימה זאת בעזרת התסריטאי קורט ג׳ונסטד (״300״ הראשון והשני) והבמאי דייויד ליץ׳, פעלולן ותיק שביים במשותף את ״ג׳ון וויק״ (ולא זכה בקרדיט בתחילה). הסרט הולך ממש לפי הספר, אבל זה הספר הלא נכון – הוא כאילו מתעקש לסמן וי בצ׳ק ליסט של כל מה שאסור לעשות במותחני התנקשויות הנשענים על סטייל. כמחווה, החלטתי להפוך גם הטקסט עליו למדריך לסרטים שרוצים הכי בעולם להיות סתמיים ופלקטיים.

עלילה יענו-מסובכת – כאמור, שרליז ת׳רון מגלמת את הדמות הראשית, סוכנת חשאית בשם לוריין ברוטון. היא נשלחת מטעם הוד מלכותה אל ברלין של שלהי 1989 במטרה להשיג רשימה של סוכנים כפולים שנפלה לידי הקומוניסטים של מזרח העיר. בהגיעה היא מצוותת לסוכן המקומי דייויד פרסיבל (ג׳יימס מקאבוי), שלא לגמרי ברור באיזה צד הוא או כמה הוא שפוי בדעתו. המפתח שלהם למציאת הרשימה, המוחבאת בשעון יד שנגנב בסצנה הראשונה מידו נטולת החיים של סוכן נוסף. המפתח שלהם למציאתה הוא טיפוס מקומי המכונה ״ספייגלאס״ (אדי מרסן), שייתכן ובכל מקרה שינן אותה (מה שהופך את המרדף אחר השעון למיותר ולכן גם את רוב הסרט). עוד מעוניינים ברשימה ועושים הכל כדי לברדק את הדרך להשיג אותה – הסובייטים (אותם מייצגים רולנד מילר ויוהנס יוהנסון), הצרפתים (המסתפקים בסופיה בוטלה), האמריקאים (ג׳ון גודמן) וכמובן הבריטים (טובי ג׳ונס, ג׳יימס פוקנר). בכל סצנה מחדש אפשר וצריך לחשוד במניעים של כל אחת מן הדמויות, כאשר הדבר היחיד שנותר קבוע הוא הרצון המאחד להניח יד על הרשימה. היא הופכת לחסרת משמעות פעם נוספת כשמתגלה זהותן של רוב הדמויות בסרט, ונותרת כמקגאפין בלבד שמאפשר בקושי לאחוז בקצוות העלילה הנפרמים בפראות ככל שהסרט מתקדם.

סיפור מסגרת מיותר – כמובן שאי אפשר פשוט לתת לנו להנות מרצף הולך ונבנה של משחקי ריגול וסצנות פעולה, אלא ממש חייבים להושיב את הגיבורה לשיחת בירור בלתי נגמרת מול הממונים עליה. זה אומר שכל הסרט קורה בדיעבד, כך שאין חשש אמיתי לחייה – היא הרי שרדה כדי לספר. אבל אם היא מספרת את כל מה שאנחנו רואים לבוסים שלה (גודמן וג׳ונס), למה היא מספרת להם גם את הקטעים שבהם רק היא והם היו נוכחים? הם הרי היו שם, וגם היא. איך זה הכרחי לבירור המוקלט והמתועד? כנראה שהכוונה היא לפנות רק אלינו הצופים ולכן כל המבנה הזה של סיפור מסגרת ממש לא שומר על אחידות או היגיון. אני מסוגל להבין את הרצון לשבור לרגע את העולם הצבעוני והדחוס של מרבית העלילה לטובת חדר החקירות הסטרילי, אבל זה הפסד כפול. ראשית, כיוון שהרוגע בו הגיבורה מתארת את שקרה בפני שני הגברים שמולה זולג קצת לסצנות שאמורות להיות מאיצות דופק, ושנית מפני שהחיתוכים חזרה אל סיפור המסגרת גם מגיעים ברגעים שאין שום צורך בהם, וגם חסרי השראה באופן בולט. לדוגמה – שאיפת אוויר בסיום רגע מותח, נשיפת עשן סיגריה חזרה בחדר הבירור. המטרה האמיתית של עוטף העלילה הזה היא כנראה להעמיק את משחק התעתועים של הסרט בנוגע לזהותה של הגיבורה, כיוון שהיא יושבת מול הביון הבריטי מחד והאמריקאי מאידך, מבלי לדעת מי עוד מאזין לה מאחורי הזכוכית. אבל כיוון שכל הנדבך הזה לא מבוצע בסרט באופן מעניין או קוהרנטי במיוחד, גם כאן זה לא תורם לכלום.

בלבולי זהויות ומוח – סרט ריגול על סוכנים כפולים המתרחש בעיר חצויה כמו ברלין של לפני נפילת המלחמה, טבעי שיעסוק בנאמנויות בערפל. זה בא לידי ביטוי בין היתר במקגאפין של הסרט, רשימה ששם הקוד שלה הוא ״הרשימה״ יש להזכיר, או בדמות צללים שאותה יש לאתר אך זהותה לא ידועה מלבד שם הקוד ״סאצ׳ל״. כל דמות מבקשת מן האחרת שלא לבטוח באיש או בעצמה, אבל מה שהקהל אמור לתהות לגביו באמת לאורך כל הסרט הוא עבור מי בעצם עובדת הגיבורה. כשהיא שותה סטולי על קרח, אנחנו אמורים לחשוד בהיותה קומוניסטית? ומה לגבי המשפט ״היית מת שאני אהיה שוודית״ שנאמר, עד כמה שהצלחתי להאזין, בשוודית? בשלב מסויים משחק הניחושים הופך להיות לא רלוונטי כשכל אחת מן הדמויות, בין אם הרוסי המזרח גרמני, הבריטי שחי בשני צידי החומה, והצרפתייה שנוח לה מדי באנגלית – כולם עושים לפחות דבר אחד שבוגד בלאום שהם אמורים לעבוד בשבילו. בליל הזהויות, המבטאים והשפות מפיל ארצה את מגדל בבל הזה, ומבין הריסותיו קשה להתעניין בתפניות העלילה אבל אפשר לראות מה באמת עניין את היוצרים.

החפצה והפשטה – מה שווים כל התעתועים האלה אם בסופו של דבר זה סרט על מרגלת שפושטת יותר בגדים מאשר זהויות? בפעם הראשונה שהגיבורה צוללת לאמבט קרח כדי לשכח את כאביה המובלטים בהסימנים הכחולים שעל גופה, שקלתי להרים את מצעד הסצנות של ת׳רון יוצאת מאמבטיה במהלך הקריירה שלה. אבל בפעם השנייה, השלישית, או הרביעית שזה קורה בסרט, הבנתי שאין צורך, כי אפשר להרכיב רשימה שלמה רק מ״אטומית״. עוד דבר שלמדתי מהסרט הוא שמרגלות מסתובבות בדירתן בלנג׳רה סקסי, גם כשהן לבד, אבל בחייאת – מי שמה גרביונים לכבוד התנקשות? אין סיכוי שאת חוזרת הביתה בלי לפחות רכבת אחת, את זה אפילו אני יודע. את האופציות הרומנטיות הסרט מחרב כל סצנה מחדש כשבדיאלוג מוזכרת העובדה שהכל משחק ואסור לבטוח באיש, כולל ניסיון לשבור שגרה שהייתי מריע לו אלמלא נהרס לא רק במילים אלא גם במעשים. כלומר, בעוד מקאבוי מתעורר בבוקר לצד לא אחת אלא שתי נשים מעורטלות, כששתי הדמויות הנשיות היחידות בסרט מתקרבות זו לזו אפשר ממש לדמיין את הבמאי והצוות צופים בחומרים המצולמים להנאתם גם אחרי שעות העבודה. והכי חמור – איכשהו, למרות שיש בו את שרליז ת׳רון, סופיה בוטלה וג׳יימס מקאבוי נטולי ביגוד למחצה, הסרט הזה נראה די נורא. אבל זה באשמת אופנה פושעת שהולכת ונעשית רווחת.

כתום וכחלחל – או בשמו הלועזי ״Orange and Teal״ הוא תופעה מסרטנת המתפשטת בקולנוע משנה לשנה. מלבד צילום דיגיטלי אפרפר ותמונה שנראית שטוחה, אני לא יכול לחשוב על מגפה יותר נפוצה בשנים האחרונות, במיוחד בסרטי פעולה. המוני מאמרים או חיבורי-וידאו נוצרו בנושא (הנה אחד), ובטח גם מסבירים אותו יותר טוב ממני, אבל בגדול זה די פשוט – הלוק של סרטים, במיוחד בגזרת אקשן, לא סתם נראה לכם ולכן אותו הדבר. הוא באמת אותו הדבר, שכן בהרבה פריימים שולטים גוונים כחלחלים מובהקים לעומת חלק כתום בולט. הצבעים עצמם לא חייבים להיות בפריים באופן טבעי, פשוט הופכים את האנשים או את התאורה לכתומים יותר, ואת הרקע לתכול יותר (או להיפך). למה? כי העין האנושית נהנית מזה, או כל שקר אחר שיספרו לכם אנשי ונשות עיצוב גרפי. בפועל מדובר באופנתיות, כמו פסי אור החוצים את המסך לרוחבו שהכניס למודה ג׳יי ג׳יי אברהמס, ותודה לאלים כבר נעלמו כמעט לגמרי מהקולנוע. אבל הכתום והכחול לא מתכוונים להיעלם מהנוף בקרוב, הם רק נעשים רווחים יותר ויותר. בסרט הנוכחי ניכרות גם השפעות קשות של סרטי ניקולס וינדינג רפן, כלומר שימוש עז בצבעים ניאוניים, אבל בניגוד לאשף הוויזואליה הסקנדינבי – בלי באמת לטעון אותם במשמעות. בדירתה של הגיבורה הכל ורוד וכחול מבחינת תאורה, והדמות שמגלם מקאבוי מקבלת כמה שוטים ירקרקים – אבל זו עדיין עטיפה מגניבה שרק צובעת ריק תכני. ממש כמו כל האסתטיקה של הסרט, החל מכתוביות בצורת גרפיטי המופיעות על המסך שמודיעות היכן אנחנו מבחינה גיאוגרפית או כרונולוגי, וכלה באמבטיות הקרח, שגורמות לגיבורה להיראות כאילו היא מתרחצת בתוך מנורת לבה.

וואן-שוטים מזוייפים – עוד בענייני צילום, אחרי כשעה ורבע מגיעה סוף-סוף סצנת אקשן רציפה המציגה קרב הישרדות ארוך של הגיבורה והדמות חסרת האונים עליה היא אמורה להגן. רובה מתרחשת בחדר מדרגות, אבל חלקה בחדרים ואפילו בחוץ ברחוב. זהו הרגע המוצלח בסרט, כשהימלטות אל תוך מבנה בחיפוש אחר מקלט הופכת לקרב מתיש ופיזי מאוד, שמתגלגל למנוסה נוספת, רגלית וממונעת. במסורת ״הפשיטה״ האינדונזי המשפיע וגם ״ג׳ון וויק״ אם להישאר במגרש הביתי של היוצרים, הדמויות המתקוטטות קרובות מאוד אחת לשנייה ויוזמות מגע גם ובעיקר אם רק לאחת מהן יש נשק להרג מטווח ארוך יותר, וכולם עמידים הרבה יותר ממה שניתן לצפות מהגוף האנושי. הסצנה הזו היא תצוגת תכלית של כוריאוגרפיה, גם של המצלמה, גם אם זה לא באמת שוט אחד רציף ואפשר לנחש היכן חוברו החתיכות באופן דיגיטלי (למשל בכל פעם שאחת הדמויות חוצה את הפריים ומכסה לשנייה את כל שדה הראייה של המצלמה). אז למה לכל הרוחות זה קורה בשלב כה מאוחר בסרט, בו הקהל כבר הופצץ בכל כך הרבה מידע ודימויים אבל איבד כבר קשר לדמויות? קטונתי. אגב, על הצילום חתום ג׳ונתן סלה, או יונתן סלע, צרפתי-ישראלי שצילם גם את ״ג׳ון וויק״ ובקרוב אפשר יהיה להתרשם מעבודתו בסרטים ״רובוטריקים: האביר האחרון״ ו״דדפול 2״.

מיטב הלהיטים – התמונות והתוכן הנ״ל מעוטרות מוזיקלית באופן שלירון כבר מיצתה בכתבתה על נושא הפסקול בסרטים מגניבים בעיני עצמם בשנה שעברה, עת תקפו את האוזניים בזה אחר זה ״יחידת המתאבדים״ ו״כלבי מלחמה״. זה קרה כאן שוב אז אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מזה שאני באמת לא מבין מי חושב שזה רעיון טוב לשחרר את הסרט אל בתי הקולנוע עם מה שכנראה היו השירים שהולבשו לרגע בחדר העריכה כדי לבדוק מה הקצב של הסצנה, אבל נשארו שם ועומדים כאנדרטה לזכרו של טעם טוב. אני מת על ״London Calling״, אפילו על רקע תמונות מפריז, או על ״I Ran״ גם כשהוא מלווה סצנת מרדף – אבל איך אפשר להיות כל-כך בנאליים וחסרי יצירתיות? זה כאילו היוצרים מנהלים עם הקהל דיאלוג: הנה שיר מוכר בשפה אחרת (כי זה סרט בבילוני על זליגת זהויות?), הנה אותו שיר מהפתיחה שחוזר גם באמצע בגרסה אחרת (כי ככה זה נהיה מוטיב?), והנה שיר שלא באמת הבנו את המילים שלו אבל מתאים לכותרות הסיום. כולם בימינו מנסים להיות ״שומרי הגלקסיה״, אבל רק מעטים כושלים עד כדי כך שהם יותר בכיוון של ״השומרים״ של זאק סניידר.

מבסוטיות עצמית – כל האמור לעיל היה נסלח אם הטון של הסרט היה שונה. אם במקום עוד שוט מלא חשיבות עצמית של הדלקת ועישון סיגריה או מזיגת ושתיית משקה, היה אפשר לחוש באמת את הכאב של הגיבורה מהחיים שבחרה. או אם במקום משפטים פשוטים שנאמרים בייסורי תופת ובאיטיות פוקקת עצבים, מעט הומור היה מקליל את היסטואציה הממילא מופרכת. או אם ההומור שכן היה משולב בסרט היה מגיע ברגעים מתאימים יותר ובתזמונים מוצלחים יותר מאשר באמצע אותה סצנת וואן-שוט שהזכרתי לעיל, בו שחקן בריטי כמו ביסקוויט טבול בתה אומר לפאקינג מרגלת-על שמקשקשת במלא שפות ״הגרמנית שלך נוראית״, בזמן שהוא בעצמו נשמע ונראה כמו מערכון של מונטי פייתון. זה נכון שאני תמיד מתלונן שהמודעות העצמית הורגת לי את ההנאה מסרטים באלף הנוכחי, אבל באמת שהיא עדיפה בעיניי פי אלף על חוסר מודעות מוחלט, שמלווה באיזו מין חשיבות עצמית יהירה ומנופחת בלי שום קשר למציאות. אני שמח בשביל יוצרי הסרט שהם מבסוטים מהתוצאה או אפילו היו מרוצים תוך כדי העשייה, אבל קצת איפוק, או לחילופין השתוללות טוטאלית, היו מסייעים לפחות להנאה של הצופה המסויים הזה. מעטים הדברים שאני שונא יותר מחיוך זחוח ומאגניב (כך עם א׳) בעיני עצמו, ומסתבר שאחד מהם הוא בדיוק כזה רק שנמשך כמעט שעתיים.