״חי את הלילה״, סקירה

אחרי בימוי סרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הקריירה של בן אפלק בכמאי הייתה יכולה ללכת לשני כיוונים: להתפרע ולעשות סרט בשביל ההנאה, או לנסות ולביים סרט יומרני יותר שיימקם אותו כאחד מן הבמאים הגדולים בארה"ב. במהלך החלק הראשון של ״חי את הלילה״ (Live by Night) לא ידעתי בדיוק באיזה כיוון בחר אפלק. בהתחלה, זה נראה כמו סרט פשע מוקצן ולא אמין במתכוון, כזה אשר מאפשר לאפלק לבטא היטב את החיבה שלו למרדפי מכוניות ודיאלוגים שנשמעים כמו לקוחים מסרטים הוליוודים ישנים, ולא כמו משהו שניתן לומר ברצינות.

אבל אז הסרט משנה את הכיוון (ולא בפעם האחרונה) ומתגלה כי אפלק שאף הפעם לייצר סרט מורכב יותר מכל מה שיצר עד כה – אפוס פשע אשר מתיימר לומר משהו על השינויים בחברה האמריקאית לאורך כל התקופה שבין מלחמות העולם, תוך דיון בעליית הגנגנסטר, האמונה הנוצרית, גזענות, הוליווד, שחיתות במשטרה ועוד כמה דברים. בדרך הגיבור בוגד בעקרונותיו, מאבד את אהבתו ומתעמת כפושע עם אביו השוטר, ועם שוטר נוסף שגם יכול להיות סוג של דמות אב במציאות אחרת. בסרט שנמשך רק מעט יותר משעתיים, זה הרבה יותר מדי. ולכן במקום סרט רציני שיהפוך את אפלק סופית לבמאי חשוב, יצא משהו שבחלקים גדולים מזכיר יותר פארודיה – סרט אשר חושף את כל המגבלות של אפלק בתור במאי ובעיקר בתור שחקן. אבל גם הכישרון שכן יש לאפלק קיים כאן וכאשר הסרט יורה לכל הכיוונים, מדי פעם הוא כן פוגע במשהו.

אפלק עיבד לתסריט ספר של דניס ליהיין, סופר מתח שהבמאי כבר עבד עם חומרים שלו בצורה מוצלחת בסרטו הראשון, ״נראתה לאחרונה״ (Gone Baby Gone). אבל ביצירה זו, הן חומר הגלם והן הסרט שנעשה על פיו מנסים לגעת בהרבה יותר מסיפור מתח ופשע. חלקו הראשון של הסרט מתחרש בבוסטון, המגרש הביתי של ליהיין ואפלק. אפלק מגלם את ג'ו קוכלין, אמריקאי ממוצא אירי ששב ממלחמת העולם הראשונה עם זיכרונות קשים של הזוועות ולכן רוצה לנתק את עצמו מן העולם במידה מסוימת. אף שהוא בן של שוטר (ברנדן גליסון, שמתבזבז על תקפיד קטן מדי), הוא מוצא את פרנסתו בתור שודד, בחברת שני שותפים ממוצא איטלקי. אף כי הוא מצהיר שאינו רוצה כל קשר עם הפשע המאורגן שמתחיל לעלות עקב חוק היובש, המאפייה האירית מנסה לגייס את שירותיו וכך גם המאפיה האיטלקית. לשני הצדדים יש כמה קלפים חזקים שיכולים להעביר את ג'ו לצד שלהם, בעיקר בגלל מערכת היחסים שהוא מנהל עם אמה גולד (סיינה מילר) אישה שהיא במקרה גם הפילגש של ראש המאפייה האירית (רוברט גלניסטר). כל העלילה הזו מאכלסת את החלק הראשון של הסרט ונעה בקצב מהיר.

אם ב״גנב עירוני״ (The Town) ו״ארגו״ אפלק הצטיין בכך שמתח את סצנות המרדף לפרק זמן ארוך ומרתק, בסרט הזה הוא מציג מרדף מורכב בפחות מדקה. כי לא ממש הייתה לא ברירה – כל ההתרחשות בבוסטון היא רק הקדמה לחלק העיקרי של הסרט. ככזו, היא נראית יותר כמו חיקוי של סרט על שנות העשרים ממשהו שיכול לפתח דמויות או מתח. החלק השני של הסרט כבר מתנהל בקצב קצת יותר איטי, גם אם עדיין קיימת התחושה כי הסיפור קוצף כל הזמן במהירות גבוהה מדי. על מנת לנקום, ג'ו מסכים לחבור למאפיה האיטלקית והבוס שלה (רימו גירונה) על מנת שיישלח לפלורידה. שם, הגיבור הוא הבוס שמצליח לנהל את עסקי הברחת המשקאות בצורה יעילה, בין היתר הודות לשיתוף פעולה חלקי מצד השריף (כריס קופר) אשר מבקש ממנו לבצע את עסקיו רק באזור הבעייתי של העיר. כאשר השפל הכלכלי מתחיל וקיים איום כי חוק היבוש יוסר, קוכלין מבין כי הימורים הם העתיד ומתחיל לבנות קזינו, לשמחת הבוס מן הצפון. אבל מספר אירועים הופכים את המשימה לקשה והגיבור מסתבך יותר ויותר ובכל שלב הוא צריך להיות יותר אלים משתכנן ולגלות בכל פעם כמה כוח אכן יש לו.

״חי את הלילה״ הוא סרט גנגסטרים עמוס בדמויות גבריות, שבורות או חזקות, אבל הדמויות הכי מרתקות בו הן הנשים, אשר כל אחת מהן מייצגת ארכיטיפ אחר. אמה גולד שכבר הוזכרה היא ללא ספק הפאם-פאטל, אשר יכולה להתלבש בלבוש שמתאים למסבאה זולה ולהחליף לשמלה שתראה נוצצת גם במסיבה של ג'יי גטסבי. ג'ו הוא לא הגבר היחיד אשר מאוהב בה בצורה נואשת אבל השאלה האם לה יש רגשות תואמים או משהו מעבר לייצר הישרדות נותרת פתוחה. בת הזוג השנייה של הגיבור היא האישה הטובה אשר מאוהבת בו למרות רתיעה מעבודתו האלימה. היא מאמינה כי בסופו של דבר תוכל להשתמש בכוח שלו גם למטרות צדקה. כיאה לסרט הדן בקשת רחבה של נושאים, אישה זו היא אפרו-קובנית בשם גרסיאלה (זואי סלדאנה) שהקשר של הגיבור עימה מאיץ את העימות הבלתי נמנע עם הקו קולס קלאן, שגם בלי הקשר הבין גזעי לא ממש מרוצים מקתולי בעל כוח. גרסיאלה באה מרקע קשה, אך היא רואה את המציאות בצורה טובה יותר ומצליחה בדרכה לשפר את העולם בתקופה קשה, אף כי הסיכוי שלה להגשמת ערכיה נותר קלוש לאורך כל הדרך.

אולם הדמות המעניינת מכולן היא הדמות הנשית השלישית, אשר לא מנהלת רומן עם קוכלין אבל יש ביניהם מתח והערכה, גם בנסיבות לא הגיוניות. זוהי לורטה (אל פאנינג), שמתחילה את הסרט בתור בתו היפה של השריף אשר קיבלה הזדמנות לחיי זוהר בהוליווד. אף כי אנו לא עוקבים אחר קורותיה מקרוב, מסתבר כי במקום חיי הזוהר המוצגים בחזית, היא התדרדרה לחיי הזנות וההתמכרות. אך בעזרתו של ג׳ו היא חוזרת, רק על מנת להפוך לייצוג של הכוח היחיד שיכול לתת תחרות לפשע המאורגן – הדת. בתור חוזרת בתשובה, לורטה הופכת לסוג של קדושה על סף מחוללת נסים, שצוברת רבבות מאמינים אך בתוכה עדיין רובצים השדים המאוד האפלים של העבר. פאנינג, בזמן מסך קצר, מגישה את תצוגת המשחק הכי טובה של הסרט ובוראת דמות מרתקת שמהדהדת את ייצוג הדת ב״זה יגמר בדם״ אך עושה זאת בדרך שהופכת את האמונה לניסיון כנה לגאולה ועזרה, לצד הגוון הפתטי של ההטפה שלה.

פאנינג משחקת נהדר, אבל היא כמעט היחידה בסרט שניתן לשבח את ההופעה שלה. רוב השחקנים עסוקים בעיקר בהדגשת המבטא אשר חושף את המוצא שלהם. במקרה של אפלק, השימוש המוגבר במבטאים חושף גם את אחת מחולשותיו כשחקן – הוא לא מדגיש את המוצא האירי, אף על פי שיתר הדמויות מתייחסות לכך. לכן, לפעמים זה נראה כאילו הדמות הראשית בסרט לקוחה מסרט אחר. גם יתר המגבלות של אפלק כשחקן באות כאן לידי ביטוי – הוא טוב בתור דמות בפנים חתומות, אך הוא לא מצטיין בהפגנת מהלך רגשי, וסרט זה דורש מדמותו לעבור כמה וכמה תהליכי שינוי.

מאידך, גם בסרט פגום זה אפלק מצליח להפגין כמה איכויות בתור במאי, בעיקר בכל הנוגע לבנייה יפה של העולם, בעזרת הצלם הנהדר רוברט ריצ'ארדסון (שהרבה לעבוד עם טרנטינו וסקורסזה) והצלחה בתחום העיצוב האמנותי והתלבושות. בעבר, הנקודה החזקה ביותר של אפלק כבמאי הייתה בקטעי הפעולה וכאן זה בא לידי ביטוי בכמה קטעים מוצלחים של עימותים מרובי ירי. מצד שני, בדרמה הוא תמיד היה הרבה פחות טוב ובסרט דחוס בקווי עלילה בעלי משמעות סימבולית, החולשה הזו ניכרת במיוחד. אם לחזור לפתיחה, השאיפה כאן לא הייתה לייצר סרט ז'אנר מהנה ולא מחייב, אלא אפוס אמריקאי אשר מנסה להגדיר את הדרך בה התעצבה ארצות הברית המודרנית. ככזה, הסרט רדוד בצורה כואבת, כאשר רוב האמירות שלו פשוט נזרקות דרך הדיאלוג ולא זוכות לנימוקים כלשהם.