חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״: בעקבות רסטורציה והקרנה מחודשת בסינמטקים
7 בינואר 2017 מאת אורון שמיראולי אלה החיים החדשים רחוק מישראל, ואולי סתם התחדדות של ההבנה כי סריטה קם ב-2010 ולכן יש המוני המונים של סרטים ישראליים שלא כתבנו עליהם בזמן אמת. אולי זה קרה בהשראת המדור האחרון לשנת 2016 של אור ב״סרטים מן העבר״, בו שב לראשונה אל סרט ישראלי (״חימו מלך ירושלים״ של עמוס גוטמן). תהיה הסיבה אשר תהיה, חשבתי להתחיל פינה חודשית חדשה בבלוג, מעין התחייבות חודשית להשלמת חורים בהשכלה הקולנועית המקומית שלי או לעיון מחדש בסרטים תוצרת הארץ שכבר ראיתי.
את הקולנוע הישראלי גיליתי באיחור יחסית לקולנוע העולמי, והתקשתי למצוא את עצמי בתוך יצירות ישראליות פופולריות מכל התקופות. בזכות תור הזהב הנוכחי של שנות האלפיים-עשרה, המצב לא רק השתפר פלאים עבורי אלא גם גרם לי לראות באור אחר יצירות מקומיות ותיקות יותר, וכמובן לחפש אחר הפנינים הנדירות שיש לקולנוע הישראלי להציע. עבורי, סרטים שמדברים לא רק בעברית אלא בשפת התרבות והזכרונות שלי, הם אוטומטית בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר לרגש, להצחיק ובאופן כללי להתחבב ולהתחבר.
נקרא לזה פיילוט, מה שגם ייתן לי זמן לחשוב על שם מתאים לפינה. אקדיש אותו לסרט שנחשב פולחני בתרבות הישראלית ויצא בסוף השנה האזרחית הקודמת מחדש בבתי הקולנוע באופן תקדימי למדי. מדובר בסרטו הראשון של רנן שור, לימים מנהלו המיתולוגי של בית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל ודמות משפיעה עד מאוד מאחורי הקלעים של הקולנוע הישראלי. אבל אי אז, בשנת 1987 כשייצא הסרט לאקרנים לראשונה, היה שור רק אחרי כעשור של פעילות קולנועית. היא כללה גם עשייה, למשל הסרטים הקצרים שיצר במסגרת לימודיו בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, וגם צדדים של הוראה, יזמות, ניהול ואף כתיבה ביקורתית. ״בלוז לחופש הגדול״ היה אמור להיות תחילתה של קריירה המתמקדת יותר בבימוי, אבל אחריו נפלה בין הכסאות היוזמה של שור ליצור סרט דוקומנטרי על אורי זוהר כסרטו השני, מה שהוביל אותו לקבל על עצמו את תפקיד המנהל של בית הספר החדש דאז – והשאר היסטוריה.
התסריטאי של ״בלוז״, אם יורשה לי לקרוא כך לסרט בקיצור, הוא דורון נשר, שעימו עבד שור לראשונה בסרטו הקצר ״הקרב על מבצר וויליאמס״. את סיפור המסגרת של הסרט, בו תיכוניסט חובב קולנוע בכלל ופליני בפרט מצלם את חבריו בפילם 8 מ״מ, שאבו היוצרים מימי התיכון של שור עצמו. גם הלהקה הצבאית המשחקת תפקיד מרכזי בסרט היא פריט ביוגרפי מחייו האישיים של הבמאי. אבל ההשפעה הגדולה ביותר שזלגה מן המציאות אל הסרט היא כמובן תקופת ההתרחשות העלילתית. שור אמנם ביים את הסרט בגיל 35, אבל גילם של הגיבורים שלו הוא בדיוק חצי מזה – תיכוניסטים בסוף הלימודים העסוקים בגיוס המתקרב לצבא, בימי מלחמת ההתשה, לצד גילויי סרבנות, לרבות ״מכתב השמיניסטים״. התחושה של תום עידן הנעורים, ואולי אפילו של סוף החיים המתקרב בתעלת סואץ, הם שסייעו לסרט בעיניי לקסום לקהל לאורך השנים.
הקרנת הבכורה של ״בלוז״ הייתה בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים מודל 1987, תקופה שונה למדי מזו שבה התרחשה עלילתו. במקום מלחמת ההתשה וגולדה מאיר בראשות הממשלה (שזכתה בסרט ליחס אמביוולנטי, אם לא לעגני), ישראל עוד התאוששה באותה תקופה ממלחמת לבנון הראשונה ואינפלציית שיא, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. מעניין אף יותר, לדעתי כמובן, היה מצב הקולנוע באותן שנים: אחרי שנות ה-70 הקסומות מכל בחינה אפשרית כמעט, החל להיווצר בשנות ה-80 נתק מסויים בין הקהל לקולנוע (גם אני אישית פחות מחובר לרוב הסרטים שנעשו בעשור הזה). אבל ״בלוז״ לא הגיע מתוך ואקום, ולמעשה בואו הייתה המשך ההצלחה של 1986 הגדולה (״אוונטי פופולו״, ״שתי אצבעות מצידון״ וגם ״אלכס חולה אהבה״) ועוד לפני כן המועמדות לאוסקר של ״מאחורי הסורגים״. אחריו הגיע גם ״הקיץ של אביה״, אבל בשנת 1987 שלט הסרט ביד רמה והפך להצלחה בקופות הכרטיסים. עם זאת, בדברי הימים של הקולנוע הישראלי הוא נחשב לסרט פולחן בעיקר בזכות איזה צד מרדני ואפילו אנטי-ממסדי שמזוהה עימו. זה היה המיתוס שהכי עניין אותי לבדוק בצפייה המחודשת, ואנסה לעמוד עליו בהמשך.
את הסרט פותח וסוגר מעין סיפור מסגרת המתואר כזיכרון של במאי קולנוע בשם מרגו (שחר סגל, לימים במאי בעצמו). הוא מתאר את החופש הגדול האחרון שלו ושל חבריו, בין סיום התיכון לגיוס לצה״ל, בזמן שהוא עצמו לא כשיר להתגייס בשל מחלת הסכרת. הסרט מחולק לשלושה פרקים, והראשון מתמקד ביוסי צוויליך (עמרי דולב, שמאז פנה להייטק), המתגייס הראשון של השכבה. הפרק השני מובל בידי אהרל׳ה שכטר (דור צויגנבום, אבא של קופיקו מבחינתי וגם מדבב-על), הדמות שמזוהה יותר מכל עם הסרט בשל סירובה להתגייס לצה״ל מטעמי מצפון. הפרק השלישי, והאחרון לפני האפילוג שחוזר אל דמותו של מרגו, שייך לעמוס ״מוסי״ שובל (יואב צפיר, אליל נוער שהפך למפיק טלוויזיה). הוא זוכה גם בעלילה רומנטית עם נעמי (נעה גולדברג) וגם בהבטחה לקריירה צבאית נוחה בזכות כשרונו המוזיקלי. עוד דמויות חשובות החוזרות בכל הסיפורים הם זוג תיכוניסטים המחליט להתחתן בסיום הלימודים (ורד כהן ושרון בר-זיו, שגם פנה לבימוי) והדמויות הפדגוגיות המגולמות בידי עדנה פלידל ומיקי קם.
מי שיצפה בסרט כעת, בעודו מוקרן עדיין בסינמטקים, צריך לקחת בחשבון את עניין הרסטורציה הדיגיטלית מלבד פרספקטיבת הזמן שחלף. ״בלוז״ הוא אחד הסרטים הבודדים באורך מלא שזכו לתהליך השימור (והשיפור) המדובר, כבוד אותו הוא חולק עם ״שלושה ימים וילד״ של אורי זוהר ו״אוונטי פופולו״ בן גילו, של רפי בוקאי. אגב, במהלך החודש הקרוב יתקיים בסינמטקים ״מבט נוסף״, פרוייקט לקולנוע אירופאי משוחזר, ולמרות שאנשי הפסטיבל משווקים את העותק המחודש של ״צד שלישי למטבע״ של כריס מרקר כסרט ישראלי, אני לא בטוח אם אפשר להוסיף אותו לרשימה. בכל מקרה, אותו תהליך חשוב של הצלת עותקים בלויים של פילם (עקב שימור לא נכון) והפיכתם לקובץ דיגיטלי בסטנדרטים גבוהים, בהכרח משנה את הסרט. אפשר להסתכל על זה בתור הקמה לתחייה, ולכן לא מדובר מבחינתי באותו הסרט שצולם והוצג בפילם, לטוב ולרע.
על פי רוב, וכאן ״בלוז לחופש הגדול״ הוא דוגמה קיצונית, מדובר באופרה אחרת בכל הקשור לצבע וסאונד ולעיתים אפילו ענייני עריכה. התוכן של ״בלוז״, הקומפוזיציות, סגנון הדיבור ואפילו הפרצופים של השחקנים – נראים ככאלה שנלקחו מתקופה אחרת. את זה שום עידן דיגיטלי לא יטשטש. אבל בהיעדר תחושת החספוס של הפילם, בטח ובטח כשמדובר בסרט שצולם במקור ב-16 מ״מ, משהו בליטוש של העריכה והסאונד יחד עם הגוונים העזים, מייצר תחושה של יציר כלאיים. כאילו הסרט עבר מתיחת פנים, אבל גילו בכל זאת ניכר.
מאידך, סרטים אודות נעורים, במיוחד נעורים שעומדים לפוג, משתמרים אחרת ונחווים באופן שונה על ידי כל דור. לעניות דעתי, ״בלוז לחופש הגדול״ מעניין דווקא כקריאת כיוון לגבי המקום אליו הולכת או בו כבר נמצאת ישראל העכשווית. הדמויות בו מתבטאות ומבוצרות כל אחת בגישתה באופן שמזכיר את שיח החירשים הפוליטי-חברתי שמתנהל היום ברשתות החברתיות או בארוחות משפחתיות. חשוב לציין כי לכל אחת מן הדמויות בסרט יש גם מאפייני אישיות מעבר להיותה מייצגת של זרם חברתי, וישנו פער בין הדיבורים שהיו רוצות שיגדירו אותן לבין המעשים שמגדירים אותן באמת. אבל רובן ככולן נופלות לקטגוריה שנקראת היום בשיח הפוליטי ״מרכז״, שלא באמת אומר כלום מלבד רמיזה על נטייה לקונפורמיזם, דקלום סיסמאות ריקות בתזמונים לא נכונים, ואיזה שילוב סותר עד בלתי אפשרי של קידוש העצמי לצד האדרת החברה.
במובן זה הסרט אכן רלוונטי גם לימינו, אבל גם נראה היום תמים, למרות שהוא מחשיב עצמו מפוכח ומתריס. לדוגמה, בתפאורה של הצגת הסיום בבית הספר נעשה צחוק על חשבונם של גדולי האומה (מהרצל ובן גוריון ועד גולדה מאיר). להרגשתי, מעשה קונדסות מסוג זה לא היה מצטלם טוב היום, גם כי ספק אם בני הנוער מתחבר לאישים הללו או רוצה למרוד בהם, אבל גם משום שיש בכך משהו מיושן, לא מספיק אדג׳י או סרקסטי לטעם של היום. קיוויתי לראות קצת יותר מחיי התיכון, ז׳אנר שאין מספיק ממנו לטעמי האישי בקולנוע הישראלי, אבל מקורות ההשראה הבולטים של ״בלוז״ הם בכל זאת ״הלהקה״ הישראלי ו״שיער״ הבינלאומי. בדומה להם, יש בסרט אמנם לא מעט שירים, או אפילו נאמברים המשולבים בו באופן דיאגטי, אבל למעשה רק שיר אחד מקורי ונכתב בידי נשר – ״לא רוצים״ (שנורא הזכיר לי את ״דע אותי״ של ״זוהי סדום״, אבל ברור מי היה קודם).
בניגוד לסרטים שהוזכרו זה עתה, לקח לי הרבה זמן להתרגל אל החוויה שמציע ״בלוז לחופש הגדול״. יש בו סצנות נהדרת שרודפות רגע מאולץ כזה או אחר, משפטי המחץ הלא מעטים בו מוחלפים מיד בדיאלוג מסבריני, וכן הלאה חוסר אחידות ולכידות. גם המשחק לא הומוגני בכל רמה אפשרית, החל מהופעות לא יציבות אך מלאות אנרגיה וכלה בפערים בתוך הסצנה בין השחקנים השונים. בכל זאת מצאתי בו המון חן וגם מספיק רוח של סרטי תיכון בכדי לאפשר לפחות לי להישאר בתוך החוויה שהוא מציע. לכן המרד של הסרט הוא האכזבה האמיתית, ואולי בעצם היחידה. כדי לפרט מדוע אצטרך להתייחס לנקודות מפתח בעלילה, אז מכאן והלאה ספוילרים (לסרט בן 30, כן?).
את העתירה למורשת פולחנית דרש הסרט בעיקר בזכות הגרפיטי ״אהרל׳ה צודק״, כלומר מחווה לריסוסים של דמותו של אהרל׳ה בסרט שהחלו להופיע במקומות ציבוריים ברחבי הארץ, וכנראה גם כצידוד בדמות המסמלת לכאורה פציפיזם. אלא שאותו אהרל׳ה בעל הפה הגדול, עלה על האוטובוס לבקו״ם ממש כמו כולם כשהגיע יום הגיוס שלו. בפני מרגו הוא תירץ זאת בתור ״החלטה של רגע״, אבל אפשר לפרש את מעשיו בשני אופנים. האחד, שאינו סביר בעיניי, הוא ההבנה שאין לו מה לחפש בחברה הזאת יותר והצבא נראה כמו מקום נוח למות בו. האחר הוא שאהרל׳ה טעה, וכל היתר צדקו – שהגיוס הוא חובה מסיבה מסויימת, שצריך וכדאי לתרום למדינה באופן זה, גם במחיר כבד. פתאום הסיסמה ״אהרל׳ה צודק״ יכולה להתייחס לאקט האחרון והמכריע שלו, ולא לכל המילים שפיזר או ריסס במהלך הסרט. ולפתע המיתוג רב השנים של הסרט כמהפכני, מרדני או חתרני מתגלה כיחסי ציבור, או שמא גליץ׳ בזיכרון הקולקטיבי.
הרי כל ניצני המרד וסימני ההתרסה האחרים בסרט, גם הם כבים כלעומת שבאו. ההצגה החתרנית שעליה עובדים הגיבורים לאורך רוב הסרט – לא מועלית בסופו של דבר. היחידים שחזו בה הם אנו, הצופים, ולנו בעצם מיועדים המסרים. אבל האם מספיקה עצם העלאת נושאים כל-ישראליים כמו תרבות השכול והקרבת מיטב הנוער על מזבח הלחימה, או אפילו סתם קומבינות ותחמנות? האם כשעה וחצי של הבעת דעות מוצקות היא מה שכולם זוכרים ולא את הדקות המסיימות שהופכות את הקערה על פיה? שווה לבדוק לשם כך את השכר והעונש של שלוש הדמויות המייצגות את שלושת הפרקים מהם מורכב הסרט, ולבסוף גם את הדמות הנסתרת של מרגו, שמככבת באפילוג.
צוויליך, שאין אנו מספיקים להכיר באמת לפני שנהרג בתאונת אימונים (כלומר אפילו לא בקרב כגיבור), הולך לעולמו אהוב על ידי חבריו, אך לפני שהספיק להתבגר. לכולם הוא מספר שהוא הולך לקרבי, בעיקר כדי להרשים נערה בה הוא מעוניין (המגולמת בידי אריאלה רובינוביץ'), אבל לבסוף הסרט מדגיש פעמיים את היותו בתול. כלומר, הוא לא זכה להגשים בשום צורה את הזכויות של גיבור קולנועי על-פי הסרט. הדמות השנייה שמפספסת את הנערה היא זו של אהרל׳ה, שמודה בתבוסתו בקרב עם מוסי על ליבה של נעמי. הוא גם יוצא עם ידו על התחתונה במערכה האידאולוגית העיקשת שהוא מנהל לאורך כל הסרט, בעודו בוחר להתגייס, לאחר שהביא עליו את זעמם של כולם בכל הזדמנות בה התבטא אחרת.
ומי זוכה בנערה ובתהילה? מוסי, המוצג לנו אמנם כבעל הכישרון, אבל גם כתחמן האמיתי היחיד בחבורה, מניפולטור בכל בחירה שהוא עושה. אל נעמי הוא הולך מאחורי גבו של חברו אהרל׳ה, ואת השינוי הרדיקלי בהצגת הסיום המתריסה הוא מבצע שוב מאחורי גבם של כל חבריו, רק כדי שיוכל ללכת ללהקה צבאית. גם לשם, אגב, הוא התקבל לא רק במקרה ובפרוטקציה שסידר לעצמו, ועוד אחרי שניסה (הפעם ללא הצלחה) לעבוד על רופא שהיה אמור לעזור לו להוריד פרופיל. אם זה הגיבור האמיתי של הסרט, שיוצא ממנו מנצח, הייתה יכולה להיות כאן בעיה רצינית לחברה ממנה צמח. אבל לא כך נגמר הסיפור של מוסי, שמוותר על חלומו, מתגייס לקרבי – ונהרג גם הוא.
לכן, למרות חשיבותם הרבה של שלושת אלה, מרגו הוא זה שמספר את הסיפור, הקולנוען שבוחר איך תיזכר ההיסטוריה הפרטית של חבריו. ככזה יש לו את הזכות להיות המניפולטור האולטימטיבי, בין אם בבחירה להוציא את עצמו כצדיק, ובין אם בלגרום לחבריו להיראות כנבלים או קורבנות. ״בלוז לחופש הגדול״ אמנם נעשה כבר בתקופה שבה הקולנוע הישראלי נהנה מנוכחותן של קרנות ובתי ספר ייעודיים, אבל עלילתו מתרחשת אפילו לפני הקמת החוג לקולנוע. לכן מרגו נוסע ללמוד קולנוע בפריז, ומספר במונולוג הסיום על אובדן הקשר עם הארץ, ״באופן טבעי״ כדבריו. במאי הסרט, לעומת זאת, הפך לדמות בולטת ורבת פעלים בקולנוע הישראלי, גם אם בעיקר מאחורי הקלעים. לעשייה חזר שור כשני עשורים אחרי ״בלוז״ – בשנת 2009 עם סרטו השני כיוצר, ״הבודדים״. אבל נדמה שההישג שזוכרים לו כמעט כולם הוא סרטו הראשון באורך מלא, ומסתבר שכל אחת ואחד זוכרים את הסרט אחרת. היות וזה אחד הנושאים המרכזיים שנידונים בו, ההבדל בין הנצחה לזיכרון אישי, בעיניי יש בזה משהו מעניין.
/// תודה גדולה ליח״צ על הגישה לצפייה בעותק המחודש ועל התמונות שצילם יוסי צבקר
ספוילר. הקונפורמיות של הסרט מתבטאת לא רק בהחלטה הפתאומית התמוהה של אהר'לה להתגייס (מה שנראה כהדבקה לתסריט משיקולים עלומים), אלא גם בעמדה הפציפיסטית שלו. פציפיזם נחשב בעיני רבים (למשל בעיניי, בלי שהתעמקתי בנושא) עמדה תמהונית וקשה להסבר (מה, גם נגד היטלר אסור היה להילחם?), כך שהוא נראה כקוריוז. אילו הוא היה מכריז שהוא סרבן שירות בגלל הכיבוש, הוא היה מאתגר את חבריו ואת הצופים, והסרט היה נעשה יותר חתרני באמת.
במחשבה שניה, בשנת 1970, השנה בה הסרט מתרחש, (בערך) רק מעטים הבינו לאן מוליך הכיבוש. אבל הסרט נעשה ב-1987 (רגע לפני ההתקוממות הראשונה), כשאפשר היה להבין, וזה היה גם אחרי מלחמת לבנון. בכל מקרה, כפי שטענתי, פציפיזם זה קוריוז לא רציני. היה ניתן לייחס למתמרד עמדות יותר רציניות. בכל זאת "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין נכתבה באותה תקופה.
"אפשר לפרש את מעשיו בשני אופנים" "אין לו מה לחפש" או "אהרל׳ה טעה";
ואולי פשוט אהרל'ה נכנע לקונצנזוס של 'יורים ובוכים', ובעצם התסריטאי דורון נשר נכנע לקונצנזוס של 'יורים ובוכים' ו או למפיקים?