הקולנוע של לוקינו ויסקונטי – לקראת הקרנת ״הברדלס״, ״רוקו ואחיו״ ו״תמונה משפחתית״ בסינמטקים

בתוך שלל הפסטיבלים הקולנועיים המגוונים אשר מציע הקיץ, ברצוני לתת את הדגש על הקרנות של סרטים מרהיבים ו-ותיקים יותר, אשר יתקיימו החודש בסינמטק תל אביב (חלק מן הסרטים ינדדו גם לסינמטקים אחרים). מדובר במחווה מצומצמת אך מרשימה, לאחד מגדולי האמנים בתולדות הקולנוע, הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי, אשר שלושה מסרטיו יוצגו בעותקים שעברו שחזור לאחרונה.

ויסקונטי כבר זכה לרטרוספקטיבה רחבה יותר בסינמטקים לפני כשבע וחצי שנים, אולם שלושת הסרטים אשר יוצגו הפעם חודשו לאחר מחווה זו, וחובבי הבמאי לא יפספסו אף הזדמנות לצפות שוב בסרטי האמן הזה, אולי המרהיב שמבין יוצרי הקולנוע האירופאי. סרטיו עשירים במבט מעמיק על העולם ועל יופיו, כמו גם על הכיעור שבאכזריות האנושית.

ויסקטוני היה אדם רדוף סתירות. הוא נולד כבן אצולה לאחת מן המשפחות הכי עשירות בצפון איטליה ונהנה מכל העושר של החינוך התרבותי אשר הכסף יכל לקנות, בקיא בכל סוגי האמנות, במאי חשוב באופרה ובתיאטרון כפי שהיה חשוב גם בקולנוע. במידה רבה, הוא הכניס את האופרה לקולנוע, גם כליווי מוזיקלי וגם כמבנה סיגנוני. הפאר והסגנון היו חשובים בסרטיו יותר מן הנרטיב, כאשר לא פעם הוא התעכב על נאמבר שמתפקד כמו אריה, החושפת באופן מוקצן את הכאב הפנימי של הדמיות.

יחד עם זאת, ויסקונטי היה גם קומוניסט שמעריץ את האדם הפשוט, וחשב כי צריך לשנות את הסדר החברתי הקיים (אף  כי הוא נהנה מיתרונותיו) ולכן הוא גם נחשב לאחד ממייסדי הניאו-ריאליזם – הן מבחינת העיסוק במעמד הנמוך והקריאה לשינוי חברתי בסרטיו המוקדמים, והן בנתינת הדגש על קצב איטי ולאו דווקא על התקדמות העלילה. הוא שאף להראות בסרטיו עד כמה העולם יפה ומלוכלך, ובסרטיו הטובים ביותר הצליח אפילו בו זמנית. הוא הביא לשיא גם את המלודרמה, אך לא ניסה לייפות את האכזריות של המציאות.
אבל יותר מכל, הוא העריץ את היופי. כמעט כל שוט בסרטיו הגדולים מלא בפאר, זוהר ומיניות. ויסקונטי לא ניסה להסתיר את הומוסקסואליות שלו בסרטיו, וברובם הציג סגידה לגוף הגברי (אך גם הנשי) ולא פעם עסק בגיבורים אשר מיוסרים בידי התשוקות שלהם, האהבה שלהם, והעולם אותו הם מייצגים ובו הם חיים.

יותר מכל, זה מה שמאפיין את היוצר רווי הסתירות הזה. הוא מאוד אהב את עולמו, עולם האצולה והעושר, אך בו זמנית היה סבור כי זה עולם אשר אבד עליו הקלח ועליו לפנות את הזירה למציאות חברתית אחרת. לכן תמיד יש כאב נוסטלגי בסרטיו, בין אם הם ממוקמים בעבר או בהווה, בין אם הם מתארים דמויות משולי החברה או שליטים. סרטיו מבקשים להשתהות עוד מספר רגעים על פני עולם אבוד ואכזר, עולם פגום מיסודו – אך גם מרהיב ביופיו ומלא בעידון ופאר.

הברדלס

"הברדלס" (The Leopard), אשר בחרנו בו בבלוג לאחד מ-50 הסרטים האהובים עלינו, הוא הראשון שיוקרן ובמידה רבה גם הסרט הכי מייצג של ויסקונטי. "על מנת שדברים ישארו כמו שהם, הכל צריך להשתנות" נאמר בעיבוד הזה לספרו של בן אצולה אחר, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה. הסרט מתמקד בנסיך סיציליאני, אשר מבין כי המציאות של שלטון בני המעמד הגבוה והעשיר משתנה, ועל מנת להמשיך לאחוז במוקדי הכוח, עליו לקבל למראית עין את הדמוקרטיה ולאבד מעט מן הכוח שהוא אוחז, אשר נראה לעתים אבסולוטי, גם במחיר של פגיעה בבני משפחתו.

מערכת היחסים הכי מורכבת בסרט היא בין הנסיך דון פברציו (המגולם בידי ברט לנקסטר, בתפקידו הקולנועי הגדול ביותר) השקט ומחושב, לבין אחיינו טנקרידי (אלן דלון), אשר דומה כי הוא פועל בפזיזות וממהר ללחום נגד גריבלדי אשר מאחד את איטליה לאחר מכן למענו. הגיבור אוהב את אחיינו ומנסה לקדם אותו, גם אם שני הגברים מתנהלים באופן כמעט סותר. האחיין הצעיר מעדיף בשלב מסוים להתחתן עם בת איכרים יפה (קאולדיה קרדילנה, אשר רגע הכניסה שלה לסרט הוא אחד משיאי היצירה) ולא עם בתו של הנסיך, הפטרון שלו. הדרמה בסרט מובאת עם דילוג על אירועי מפתח, כשכל סיקוונס נמתח כאפיזודה מבודדת, בעלת קצב ויופי פנימי. הפרגמנטים השונים מתחברים למכלול שמתאר עולם שמשתנה אך נותר מפואר, גיבור אשר מאבד את אחיזתו בעולם, אך שומר על אמנותו ובמידה רבה גם על כוחו.

שיאו של הסרט הוא נשף ארוך בארמונו של הגיבור, נשף שמוצג על המסך במשך יותר משלושת-רבעי שעה. נשף מלא בפאר, בהתנהלות טקסית מכובדת אך גם בשבר פנימי עמוק. הנשף מראה עד כמה הסדר החדש דומה לפאר המסורתי וגם עד כמה הכל השתנה, את הדינמיקה הפנימית של הפוליטיקה המודרנית אשר ריסקה גם הרגשות הפנימים. אבל יש עוד מספר קטעים מרהיבים: שיוטים בחדרים הריקים של הארמון, סצנת קרב אשר מתעכבת לא רק הלחימה אלא גם על האדם הפשוט ושיחות בינו לבין האציל, בו הוא מעצב את השקפת עולמו. כל סצנה בסרט טבולה במגע יד מפואר, אשר מעניק לה מימד של קדושה. אך בכל דימוי יש גם סדק, דמעה קטנה של הבמאי על אובדן מסוים, גם אם זה אובדן שקשה להגדיר.

רוקו ואחיו

"רוקו ואחיו" (Rocco and his Brothers) המוקדם יותר, מציג צד אחר של ויסקונטי, כאשר הוא מתאר לא את המעמד השולט, אלא דמויות משולי החברה. הסרט עוקב אחר משפחה המורכבת מאם וחמישה אחים. בתחילת הסרט ארבעת האחים הצעירים עוברים עם האם לחיות במילאנו, שם האח הגדול כבר החל חיים עצמאים. המבנה של הסרט מחולק לאפיזודות באופן אפילו יותר מוקצן מן הרגיל אצל ויסקונטי: כל אחד מחמשת חלקי הסרט נקרא על שם אחד האחים, אשר משמש כגיבור המרכזי של העלילה שלו. החלק הראשון עוסק באח הגדול אשר במידה רבה מצליח לצאת לדרך עצמאית, משם כל חלק עובר לאח צעיר יותר, כאשר בחלק האחרון המוקד של הצפייה באירוע עודנו ילד.

רוקו, האח האמצעי, מעורב כמעט בכל קווי העלילה של הסרט. אלן דלון מגלם אותו באופן אשר מתחיל מעודן אבל הופך לאופראי בחלקים המאוחרים של הסרט. אף כי תיאור הסביבה נותר ריאליסטי, המשחק בסרט מקבל גינונים יותר ויותר מוגזמים במתכוון. קו העלילה המרכזי הוא משולש אהבה בין שני אחים לבחורה – רוקו ואחיו סימון הופכים שניהם למתאגרפים מקצוענים, אבל בעוד סימון מתדרדר לאלכוהוליזם ופועל על פי דחפים, רוקו שומר על איפוק והופך להיות סיפור הצלחה בינלאומי, גם אם במחיר של סבל כבד לבני משפחה וסכסוך אחים טעון ואלים.

הסצנות האלימות בסרט נראות תמימות היום והן מזעזעות בעיקר בגלל מה שנותר לדמיונם של הצופים, אבל בזמן אמת הסרט עורר שערורייה ואף נאסר להקרנה לתקופה מסוימת, בטרם נעשו בו שינויים אשר בוטלו בגרסה הנוכחית. כמו ברבים מסרטיו של ויסקונטי, מדובר ביצירה ארוכה ומפוארת, אף על פי שהיא מצולמת ברובה בחלקים העניים ביותר של מילאנו ומקומות אחרים באיטליה. ויסקונטי לא מיפה את המציאות ומציג בסרט תפיסת עולם קודרת ואלימה, אך הוא גם מתאר סיפור אהבה עתיר רגשות וסוחף.

תמונה משפחתית

"תמונה משפחתית" (Conversation Piece), הסרט השלישי שיוקרן, הוא אחד מן המאוחרים יותר של הבמאי וגם אחד מן הפחות מוערכים בזמן אמת. עם זאת, מדובר ביצירה עמוקה, סוג של סרט משלים ל"הברדלס", אבל לא באיטליה של המאה ה-19, אלא ברומא של שנות השבעים של המאה ה-20. ברט לנקסטר שב ומגלם עבור ויסקונטי אדם שקול שמבין כי עולמו שייך לעבר, כאשר הפעם מדובר בסוחר אמנות אשר ממעט לצאת מביתו, בית מלא בציורי פאר בו כמעט כל הסרט מתרחש. הציורים שמקיפים כמעט כל פינה בביתו צוירו ברובם במאה ה-18 ודומה כי הוא מודע לציורי ז'אנר יותר מלחיים עצמם.

החברה המודרנית מתפרצת לביתו דרך משפחה לה הוא נאלץ להשכיר חדר. מדובר באם ובת שכל אחת מהן מגיעה עם מאהב פרוע וסגנון חיים מודרני, אשר מתבטא גם בעיצוב המוקצן של החדר שלהם, מקרה נדיר בו ויסקונטי מראה את יכולתו גם בעיצוב התואם את המתרחש בזמנים בהם הוא חי ולא רק בעבר. הלמוט בורגר, המוזה של ויסקונטי בעשורים האחרונים לחייו, מופיע בסרט זה באחד מתפקידו המאתגרים ביותר, תפקיד שחוגג את היופי הפיזי שלו, אבל גם דן בצדדים הפרובלמטיים של הערצה ליופי ולגופניות. הסרט הוא למעשה עימות בין אדם שחי בתוך עולם משלו המורכב מציורי ז'אנר (שהם גם המקור לשם הסרט) לבין משפחה אשר חיה את החיים במלוא עוצמתם.

סרט זה נמשך רק שעתיים, אורך קצר למדי עבור ויסקונטי. כאמור, בזמן אמת הביקורת לא ממש ידעה מה לעשות עמו, אבל כמו בכל סרטיו, יש בו הבנה לכל הדמויות דווקא ברגעים האפלים והביזארים ביותר, והסרט מראה כי ויסקונטי אכן מודע גם למתרחש בעולם החדש, גם כאשר דומה כי הוא מבודד את עצמו באמנות הקלאסית. למעריצי הבמאי לא מומלץ לפספס פנינה זו, ןלאחרים זו יכולה להיות גם דרך יותר נגישה לפתוח את ההיכרות עם הבמאי.

"הברדלס" יוקרן ב-11.6 בשעה 11:00 וב-12.6 בשעה 18:00

"רוקו ואחיו" יוקרן ב-13.6 בשעה 18:00 וב-15.6 בשעה 15:30

"תמונה משפחתית" יוקרן ב-18.6 בשעה 19:00 וב-24.6 בשעה 13:00