דוקבאביב 2016: דיווח שלישי ואחרון של עופר – ״פואטיקה של המוח״, ״שלושה אחים ומערה״, ״אמא ילדה״, ״הומו סאפיינס״

פואטיקה של המוח

את סרטה החדש פותחת הבמאית-צלמת נורית אביב (״משפה לשפה״) מספר חודשים לפני לידתה, עם צילום של הוריה בסמוך לחתונתם, בדרך להתחיל חיים חדשים בשנות מלחמת העולם השנייה. בצילומים הבאים, הבמאית עצמה מופיעה בתור תינוקת. אולם, הסרט יוצא למסע שלו דרך צילום אשר מתאר את דירת ילדותה של היוצרת, שלא נראית בו דמות חיה. הבמאית אומרת כי כל צילום מנסה להנציח את העבר למען צופה עתידי והשאלה שהסרט שואל, לפחות בהתחלה, היא מדוע מונצח חלק אחד מן העבר וכיצד האדם מפרש זאת.

אבל המוקד של הסרט אינו הצילום, אלא המוח, אשר קולט את הדימויים וזוכר אותם, בצורה לא מהימנה. הבמאית מראיינת שורה של מדענים אשר חוקרים את המוח ותפקודיו מכיוונים שונים – חקר הזיכרון, חקר הריח וגם התפחות לקליטת השפה המדוברת והכתובה, נושא אשר חוזר בסרטים השונים של אביב. השפה, כמו המוח, נותרת בו זמנית דבר עילאי ולא מושג, הכלי אשר מחבר את כולנו אבל נשאר מיסתורי בעצמו.

הסרט משלב בין המדעי והאישי. בתחילת כל חלק הבמאית מספרת משהו על עצמה, אבל עיקר הסרט מוקדש לראיונות "מדעיים" עם חוקרים שונים מן הארץ ומן העולם. הבמאית מנסה לגשר על הפער בין המדעי והכללי לבין האישי והפיוטי – כל חוקר נשאל מתי הבין כי הוא רוצה לעסוק בתחום בו הוא עוסק (דומה כי רובם טוענים כי מדובר בגורל אקראי למדי). בנוסף, היחס שלה למדע הוא כמו אאל מנות אישית אשר יוצר המדען, בניסיון לא רק להבין את העולם בצורה טובה יותר, אלא גם להשפיע עליו בדרכו. הפרשנות האינטואיטיבית-לירית של אביב עצמה חוברת להגדרות המדעיות ולמחקר המתקדם, אשר יכול לספק לא מעט חומר למחשבה, בין היתר אודות טבעה של המחשבה.

אביב בוחנת בסרט גם את סרטיה כיוצרת, בסרט אשר נדמה כממשיך רעיונות מסרטיה הקודמים ומנסה לראות גם את ההגיון מאחורי היצירה, מאחורי החיבור המקרי והלא-מקרי בין חלומות פרטיים ולבין יצירה בעלת משמעות רחבה יותר ממקומו של הפרט בעולם. הסגנון של אביב צנוע אך מוקפד ואסתטי, כפי שמצופה מיוצרת אשר החלה את סרטיה כצלמת עבור יוצרים אחרים בארץ ובצרפת.

שלושה אחים ומערה

סרטה של תמר טל (״הצלמניה) מציע בין היתר מבט אישי יותר וסוחף יותר על סוגיית חוסר המהימנות של הזיכרון, והקשר בין האופן החוויתי שבו אנו זוכרים לבין מיתוסים ומציאות. הוא עושה זו דרך מסע של שלושה אחים לעבר יער באיטליה בו הסתתרו במהלך מלחמת העולם השנייה, בזמן שהיו ילדים. האח המבוגר ביותר זוכר את התקופה באופן הרבה יותר קשה מאחיו, ודומה כי הוא אינו מעניין לחזור לפרק זה בעברו. מדובר בחוקר עתיקות בעל שם עולמי ודומה כי רק באבנים של עברו האישי הוא אינו מעוניין לחקור, כאשר הוא מכניס חלקים מסיפור הישרדותה של משפחתו כמיתוסים שהתפתחו, אף על פי שחלק מן הדברים קרו באמת. שלושת האחים דנים בעבר ומנסים למצוא את המקומות בהווה של הסרט, באופן אשר נראה כמו פיתוח אמיתי נוגע ללב למערכון שלושת האחים המספרים על עברם מתוך ״כבלים״ של אריק איינשטיין וצבי שיסל.

שלושת הגיבורים של הסרט מלאי הומור, אהבה ואינטליגנציה (באמת, מדובר בכמה מן האנשים הכי חכמים שראיתי על המרקע, ללא תוספת של חשיבות עצמית). בהתאם, המסע שלהם הוא שילוב של ערגה למולדת האיטלקית וחשבון עם העבר הכואב של ילדות שנרמסה לחלוטין בידי הנסיבות ההיסטוריות. יש בסרט לא מעט נחישות, שכן אנשים שגילם מעל ל-80 (או קרוב לכך) מסתובבים ביערות איטליה בחיפוש אחר מקום בו הסתתרו בין היתר מפני שהוא היה קשה לאיתור. המערה היא רק תחנה אחת במסלול ההישרדות של המשפחה והחיפוש אחריה הוא רק תחנה אחת בסרט, שהוא גם סרט על חיבור משפחתי מחודש. זהו סרט שעוסק בנושאים כואבים, אבל מקרין אהבה.

אמא ילדה

סיקוונס הפתיחה של סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי (״סופרוומן״), שגם צילם, הוא אחד מן היפים והכואבים ביותר שראיתי השנה בפסטיבל, ואולי גם בכלל. הוא מראה ילדה אשר מאופרת ומולבשת לקראת טקס חינה, ובפסקול לצד קולות שמחה נשמעת עדות מוקלטת של אישה אשר אולצה להתחתן בגיל צעיר ולכן ברחה במשך שנים ממשפחתה. הצילום מקפיד לא להראות את הסצנה במלואה – הילדה-האישה המכינה אותה מצולמת מקרוב, אך בפריים שחותך חלקים מן התמונה, מבקש לא לחשוף את הזוועה במלואה. אפילו רק בזכות פתיחה זו הסרט ראוי לפרס הצילום ולציון לשבח שקיבל במסגרת התחרות הישראלית.

הסרט עצמו מורכב משיחות של נשים קשישות עם בנותיהן, ובמקרה אחד – שיחה של אישה עם בנה. במהלך השיחה הנשים חושפות, לרוב בפעם הראשונה, את הכאב שחוו כאשר אולצו להתחתן בגיל שלא עולה על 13. בחלק מן המקרים השיחה טעונה במיוחד שכן הילדים נולדו כתוצאה מאותם נישואין, אשר מתגלים בדיעבד כסוחרי אהבה וכאונס מתמשך. הסרט מתאר נשים קשישות אשר למעשה מעולם לא עברו מהלך של התבגרות, ובמידה רבה נותרו ילדות, גם כאשר הן משוחחות עם צאצאים מבוגרים.

מדובר בסרט על נושא מצמרר והבחירה של היוצרים בבנות של הנשים בתור המראיינות יוצרת תחושה של אמינות וגם מקטינה, גם אם לא באופן מלא, את אי-הנחת מן המימד הפולשני הקיים בקולנוע התיעודי. המקרה של הגבר המדבר עם אמו שונה ומעניין, שכן הוא חושף פערים נוספים – הילד מנסה בכל זאת למצוא גם צדדים חיוביים בדמות אביו, אותו כמעט לא הכיר. הסרט מדגיש כי לא מדובר במקרים בודדים ולא בתופעה שנעלמה מן העולם.

מן הצד הפחות חיובי, הסרט לוקה במחלה של סרטים על נושאים חשובים ובלתי נתפסים – הוא חוזר על נקודות מסויימות מספר פעמים ומציג מספר סצנות אשר היו יכולות להיות סצנות סיום, כך שהרמה הכללית של היצירה קצת פוחתת בחלקה האחרון. למרות זאת, מדובר בסרט שצפוי לעורר תגובות רגשיות חזקות מאוד, כולל שיח ציבורי שיפתח נושא כואב שהחברה לא רוצה להתמודד עימו.

הומו סאפיינס
Homo Sapiens

בפסטיבל לקולנוע תיעודי אנו נחשפים לא מעט לקולנוע אשר מתאר את המין האנושי בשיא עליבותו, ובעודו מחולל זוועות בלתי נתפסות (למשל בשני הסרטים הקודמים עליהם כתבתי). לכן, סרטו החדש של הבמאי ניקולאוס גיירהלטר (״לחם יומנו״), שהתארח בדוקאביב השנה, הרגיש עבורי כמו בחירה מתאימה לסרט שעמו אסיים את חווית הפסטיבל שלי – סרט על בני אדם שבו בני אדם כבר אינם נוכחים. סרט אשר מראה רק את השאריות אשר מותיר מאחוריו המין האנושי.

אף בן אדם לא נראה או נשמע בסרט וגם אין כתוביות או דברי הסבר. אבל הסרט עוסק במין האנושי כמו שעוסקים בתקופה גיאולוגית קדומה, מאין מחקר המתעד את השרידים של עולם שאבד. כל שוט בסרט מתאר שאריות אנושיות – מבנים, כלי רכב, זבל. הסרט נע בין בנייני משרדים, ספינות, בית כלא, ואתרי תיירות – כולם נטושים במצב מתקדם של הזנחה. יש בסרט משאית אשר הצמחיה כיסתה אותה כמעט לחלוטין, שלד של רכבת הרים אשר נדד לחוף ולא מעט כלי נשק מסוגים שונים. הסרט נפתח בצילום של פסיפס והוא עצמו מבצע מעין פסיפס של שרידי התרבות האנושית אשר עיצבו ושינו את פני הטבע, שהוא הדבר החי היחיד אשר נותר.

גיירהלטר עובד בסרט בצורה מודגשת עם נוכחות הטבע בפסקול. קולות של ציפורים, רוח וגשם מודגשים שוב ושוב, כמו פזמון חוזר המלווה את המראה של העולם האנושי שהיה ואיננו עוד, רעש מתקיים המלווה התפוררות אנושית. בסיום הסרט, גם התמונה מכוסה כולה באיתני הטבע, מותירה את הצופה בלי דבר. כצפוי בסרטים מסוג זה, לא מעט אנשים נטשו או נרדמו במהלך ההקרנה בה נכחתי. אבל רבים אחרים נכנסו לטראנס היפהפה והכואב שהסרט מציע. הפירוש הפוסט-אפוקליפטי הוא רק פירוש אחד ליצירה זו, אשר יש בה מימד של מחאה סביבתית, אך גם אהדה לאדם ולתוצריו.

/// תודה לפסטיבל דוקאביב על התמונות, ובהזדמנות זו גם על האירוח והסרטים