״בלשים בע"מ״, סקירה

״בלשים בע"מ״ (The Nice Guys), סרטו החדש של שיין בלאק, מהנה מאוד לצפייה. הוא פשוט כיף. הוא מכיל כמה סצנות שהשכיבו אותי לרצפה מרוב צחוק. זו השורה התחתונה ואני פותח עימה, כי לפתח טענות על הסרט זה לא דבר שעושה עימו חסד.

״בלשים בע"מ״ הוא גם סרט מבולגן מאוד. כמו סרטו הראשון של שיין בלאק כבמאי, ״קיס קיס בנג בנג״, הסרט מציג סיפור בלשי סבוך ורב תפניות בעלילה, עם הרבה הומור, מודעות עצמית, וסוג של אחווה גברית אשר נבנית בין שני טיפוסים שונים לחלוטין של גברים. בניגוד לסרט הראשון, בסרט זה קיימת תחושה כי הבמאי (שגם כתב את התסריט יחד עם אנטוני באגרוצי) לא חשב על הדרך בה כל חלקי הסרט השונים מתחברים ופשוט זרק פנימה את כל הרעיונות שהיו לו. דומה כי נקודת המוצא הייתה התקופה, שנות השבעים המאוחרות, והמיקום – לוס אנג'לס.

למעשה, רק אחד משני גיבורי הסרט הינו בלש. זהו הולנד מארץ' (ריאן גוסלינג) בלש פרטי די אלכוהוליסט שלא ממש מצליח להיות מחויב לעבודתו. או כפי שמגדירה זאת בתו המתבגרת: "הבלש הכי טיפש בעולם". אף כי הקולנוע הציג מספר מקרים המעמידים תחרות קשה ללהצהרה זו, קל לראות מאיפה היא מגיעה. מלבד העדר צלילות, הולנד מתמודד גם עם טראומה הקשורה למותה של אשתו.

הגיבור השני הוא בריון להשכרה בשם ג'קסון היילי (ראסל קרואו) אשר למרות המקצוע שלו, סובל ממצפון שתמיד מציק לו. כאשר הוא מבין כי אישה צעירה אשר שכרה את שירותו, שמה אמיליה, נמצאת בסכנת חיים גדולה, הוא פונה להולנד על מנת שיעזור לו למצוא אותה. הוא פונה דווקא אליו משום שהוא ממילא נשכר למצוא את אותה בחורה, בטרם ג'קסון שכנע אותו בדרך אגרסיבית מאוד להפסיק את חיפושיו. השניים יוצאים למסע אשר ייקח אותם ללב תעשיית הפורנו והמאבק בזיהום האוויר, שתי תופעות אשר בלטו בלוס אנג'לס של התקופה בה מתרחש הסרט. כמובן שהן קשורות זו לזו בקשר יותר מורכב ממה שנראה בתחילת העלילה, כאשר גם מערכת משפטית משוחתת ומאפיה מרחבי ארה"ב משחקות תפקיד.

התפניות בעלילה מגיעות בקצב מהיר, בעוד הסרט לפעמים לוקח את הזמן שלו בהארכת סצנות אבסורדיות. כאמור, רוב הזמן זה עובד טוב מאוד – הסרט מאוד מצחיק ולעיתם מכיל גם קטעים מרהיבים לצפייה. מאידך, הסרט גם שואף לייצר מתח ואולי אפילו לייצר אמירה כלשהי, ובשתי הזירות האלו הוא כושל לחלוטין.

נקודה בעייתית נוספת היא היחס של הסרט לחשפניות, כלומר לנשים. אני מאמין כי בלאק באמת מערץי ואוהב נשים, הוא פשוט לא יודע איך לכתוב אותן כדמויות בעלות עומק, במידה וגילן עולה על 13. ניתן לפרש את הסרט ככזה המייצג תפיסה של התקופה או את נקודת המבט הגברית, אבל אני התקשתי למצוא אירוניה או מודעות עצמית בנוגע לכך, ובניגוד להיבטים אחרים של הסרט. רוב הנשים בסרט הן שחקניות פורנו שאוהבות את העובדה, או סתם נשים שנהנות להסיר את הבגדים שלהן. יש גם נשים מעט מבוגרות יותר, ולכן הן פשוט נשים בעלות אופי רע (למשל קים בסינג'ר המבוזבזת). הדמות היותר מעיינת היא הדמות של אמיליה, וגם זה בעיקר בגלל שבקושי רואים אותה ולכן יש בה מימד מיסתורין. כאשר המיסתורין נחשף, מגלים כי האישה הזו שכולם מחפשים אחריה ואמורה להיות די חכמה, מתנהגת בצורה אימפולסיבית למדי.

המזל הוא שיש בסרט גם דמות מרכזית של ילדה בת 13. בגיל הזה הסרט כן מצליח ליצור דמות נשית עם בגרות. אנגורי רייס, המגלמת את בתו של הולנד, אמורה להיות הלב הרגשי והמוסרי של הסרט. השחקנית הצעירה הזו מגלמת את דמותה בכשרון אשר מזכיר את קלואי גרייס מורץ של תחילת הקריירה, כלומר משלבת בין אמינות למגניבות. אבל כאשר הדמות הכי עמוקה ובוגרת בסרט היא בת 13, מה זה אומר על הבגרות של היצירה כולה?

לזכות הסרט יאמר כי ייתכן והוא לא שאף להיות יותר מכיף אינפנטילי, בשילוב כמות גדולה של עירום נשי. ככזה, הוא מספק כמה וכמה סצנות נהדרות ומשפטי מפתח שיכולים בקלות להפוך לקאלט. הכימיה בין גוסלינג וקרוא מוצלחת רוב הזמן, גם אם שני השחקנים לא תמיד נראים כאילו הם ממש מחוייבים לפרוייקט. אבל על מנת שהסרט יהפך לקאלט אמיתי, דרוש שלד תסריטאי איתן יותר, וגם בימוי מדוייק יותר של הסצנות שאמורות לרגש. לכן, אחד מן הסרטים הכי מהנים של השנה מרגיש גם קצת כמו פספוס כאשר חושבים עליו לעומק. אבל למה לחשוב יותר מדי, אם מסתבר כי על פי הסרט אפשר אפילו לפתור תעלומות בלשיות אפילו כאשר לא חושבים.