"ההר", סקירה

הר הזיתים בירושלים מעניק לסרטה הארוך הראשון של יעל קיים את שמו ולא בכדי – בית הקברות היהודי המיוחס הוא הרבה יותר מלוקיישן בסרט, הוא גם מוטיב מרכזי המתפקד במספר אופניים, כמעט דמות ראשית נוספת, פרט לגיבורת הסרט הנוכחת בכל סצנה בו. הר הזיתים מצוי על קו התפר בסרט – בין החברה היהודית לערבית, בין החיים למוות. הגיבורה של הסרט מנסה למצוא את מקומה בין הקיום הפשוט לתשוקה לנשגב, ובין היותה כבולה לתפקיד עקרת הבית לרצונה באהבה ובעצמאות.

"ההר" עוקב אחר אישה (המגולמת בידי שני קליין) אשר היא ובעלה (אבשלום פולק) התנדבו לחיות בבית ישן בתוך בית הקברות, על מנת לשמור על נוכחות יהודית למקום הנמצא במזרח ירושלים. הדימוי של אישה החיה בבית קברות מוכר בתרבות העברית, בין היתר, מסיפורו של יעקב שטיינברג "העיוורת", בו ההבנה כי הגיבורה חיה בבית קברות מהווה סמל להולכת שולל ולהעדר אופק של חיים בגורלה. אולם הר הזיתים אינו מקום בו מושל רק המוות. הסרט מציג אותו גם במקום בעל רוחניות, לפחות בעיניי הגיבורה, אשר מנסה להרגיש תחושת שייכות למקום בגלל הנוף המשקיף על הר הבית, בגלל המסורת כי תחיית המתים תחל בהר זה, וגם בגלל הקבר של המשוררת זלדה המצוי במקום. זלדה היא משוררת מופלאה אשר חיברה ביצירותיה בין הפשוט, לנשגב ולרוחני, ודומה כי גיבורת הסרט מבקשת למצוא את הרוחניות בחייה. זלדה גם מייצגת שירה הקשורה במוות ובקבלתו, בין אם מדובר בשירי אבל על מות הוריה ובעלה, ובין אם מדובר בקבלת המוות הצפוי. שירי זלדה מלאים בקישור בין עצב להתפעלות מן העולם.

אמנותה של צביה, גיבורת "ההר", בדת היהודית איתנה, אבל דומה כי היא מחפשת הוכחות לדבר נשגב יותר מחיי השגרה המגבלים אותה. דומה כי כמו שיריה של זלדה, כל פעולותיה שואפות להיות מאין תפילה פרטית, לפחות עד שלב מסוים. שיריה של זלדה כמעט ואינם מוקראים בסרט, אבל הם מרחפים מעליו, במספר דרכים שונות, כמו נתיב של אור שהגיבורה מבקשת לפסוע בו ולמרות הקרבה לקבר, היא לא בדיוק מצליחה להגיע לאותה דרגה של זיכוך. החיים שלה כן מתכתבים עם היצירה של זלדה, אבל לאו דווקא בדרך בה היא מעוניינת.

צביה מוגבלת בין היתר על ידי בעלה, המקדיש את עיקר זמנו ללימוד תורה מתוך ניסיון, כנראה די נואש, להתקדם בההירכיה בישיבה בה הוא לומד ומלמד. עם זאת, הזוג סובל כנראה מיחוס נמוך ולכן המעמד שלו במערכת די נחות, דבר המתבטא גם בכך שהם "התנדבו" למקום המגורים הלא שגרתי וגם ליחס מזלזל מצד הסביבה, המצויה גם היא במקום יחסית נמוך בסולם החברתי. גם הטיפול בשלושת הילדים שלה מקשה על האישה העומדת בלב הסרט, כאשר הבעל מרבה להעדר מן הבית ומשאיר רק לה את המלאכה של קשיחות עם הילדים והדרישה כי יעזרו בעבודות הבית. הבעל מגלה עניין בעיקר בבת הבכורה אשר הוא רואה בה פוטנציאל של למדנות, הוא מקנה לה פתח לעולם הפרשנות, פתח שדומה כי הוא אינו מעוניין להעניק לאשתו.

דרך החיבור לזלדה וליהודות, בין הקברות הוא בו זמנית הכלא של הגיבורה והאפשרות שלה לגאולה, לערך, למגע שלם ועשיר יותר עם המציאות. הניסיונות שלה לבניית קשרים חברתיים מחוץ לתא המשפחתי מצילחים בעיקר בשיחות עם הפועל הערבי (הייתאם עומארי, בתפקיד נהדר ושונה מאוד מתפקידו בסרט "בית לחם") האחראי על תחזוקת המקום, קשר שנוגד במובן מסוים את התכלית הפוליטית שבקיום המשפחה על ההר. במהלך הסרט, מגלה הגיבורה עוד סוג של חיים המתרחשים במקום, חיים סודיים אשר מנוגדים לכל התפיסה המסורתית, חיים אשר מעוררים בה בו זמנית רתיעה וסקרנות – חיים שיש בהם מימד של חטא, דבר המנוגד לשגרה שהיא חשה בחברת בעלה, שגרה אשר באה לידי ביטוי במיעוט תקשורות של ממש וגם בתסכול מיני.

קיים היא יוצרת בעלת השקפת עולם מגובשת, והיא משתמשת בסיפור של האישה האחת כמשל על מקומה של האישה בחברה ועל חוסר היכולת שלה לבטא את עצמה מול דרישות המציאות, כאשר דומה כי האנשים אשר היא לכאורה אוהבת בעיקר מגדילים את הסבל שלה. כל שוט בסרט הוא בעל משמעות תמטית לא פחות ממשמעות נרטיבית – אף כי גיבורת הסרט מחפשת את הנתיב למימד הנשגב שבחיים, הסרט מרגיש כיצירה אינטקלטואלית מאוד, המבטאת כתב ההאשמה חברתי ככל שהאלמנטים השונים שבה מתחברים. הגבלות החברה גורמת לרצון של האישה לקשר ופתיחות להוביל דווקא להיסגרות.

קיים מושפעת בסרט באופן מובהק מן הסרט "ז'אן דילמן" של שאנטל אקרמן, המציע מבט ארוך על חיי השגרה והניצול שחווה האישה בחברה המודרנית. מקור השראה קולנועי בולט לא פחות הוא סרטו של אקי קוריסמאקי "הנערה מבית החורשת לגפרורים", סרט בעל קצב שונה וטון הפותח גם לסוג אחר של הומור. יפה לראות כיצד ב"ההר" נוצר חיבור בין הסיגנונות של אקרמן וקוריסמאקי ליצירה מגובשת ואחידה, לצד האותנטיות של ירושלים והקשר לזלדה. דומה כי המשוררת המתה היא סוג של חברה כמעט יחידה אשר נשארה לגיבורה שהעולם הפרקטי סותר ושוב ושוב את הרצונות הרוחניים שלה, את הניגוד בין אלימות של הסביבה לרצון למצוא את האור הפנימי.

קולנוע מן הסוג שקיים מנסה לייצר עלול לנכר חלק מן הקהל, או להיראות לא אותנטי שכן כל דמות אמורה לייצג דבר מה ולפעמים המסר שהדמיות המשניות אמורות להעביר בא על חשבון האנושיות שלה. למזלה של הבמאית, שני השחקנים הראשיים שלה מספקים תצוגת משחק אשר מקנה לדמויות רבדים נוספים של אנושיות וחביבות, דבר המאפשר גם חיבור רגשי ומקנה לסרט הזה גם עיגון במציאות, מעבר לרובד הסימבולי. אבשלום פולק מפליא להפוך את דמות הבעל למובנת ומורכבת. בזמן שעיקר התפקיד העלילתי שלו מתבטא באי הבנת צרכיה של אשתו, המשחק של שני קליין מצליח לשקף היטב את דמותה של הגיבורה. הקהל אשר מכיר את קליין בזכות תפקידה כקצינה ב"אפס ביחסי אנוש" יחשף בסרט זה לצד אחר בכשרון שלה, להעברת דמות דרך משחק מינורי יותר ותוך שימוש מוקפד בניאונסים.

סגולה מרשימה נוספת של הסרט היא הצילום של איתי מרום, אשר משתמש היטב בקומפוציזיות השונות אשר מעניק לו הלוקיישן הייחודי. כאמור, מדובר בסרט אשר מתאפיין בשפה קולנועית מגובשת מאוד, אשר תורמת לאמירה נוקבת, אך גם כזו המשאירה לצופה מקום לחשוב. הסרט דורש מן הקהל שלו חשיבה וניסיון לצאת עם הדמות שלו למסע לעבר הנשגב, גם אם המציאות שהוא מתאר לא מאפשרת מסע זה. הסרט לא מנסה לשאת חן בעיניי הצופים, אלא יותר להטריד. דומני כי הוא עומד היטב במשימה זו.

צלם סטילס: אסף שניר