על סרטיה הראשונים של ג'ואן מיקלין סילבר – "רחוב הסטר״, ״בין השורות״ ו״אהבה חורפית״

שנות השבעים היו תקופה של חדשנות וניסיוניות בקולנוע האמריקאי. לאחר ההתמטטות (החלקית) של הוליווד הקלאסית, האולפנים לא ידעו אילו סרטים יצליחו בקופות ולכן הרבו להמר על במאים חדשים שיצרו משהו שונה מן המסורת הקולנועית של ארה"ב והושפעו יותר מן הקולנוע העולמי. אבל למעשה מדובר היה בניסיוניות יחסית מצד האולפנים – במאיות כמעט ולא קיבלו הזדמנות לעבוד בתוך הוליווד עצמה.

גם הבמאית ג׳ואן מיקלין סילבר, שבא עוסק פוסט זה, נאבקה קשה עד שמצאה מימון לסרטיה. היה זה בעיקר הודות לתמיכה של בעלה, רפאל ד. סילבר, שהפיק את סרטיה הראשונים וגייס את הכסף ליצירתם והפצתם. רפאל היה בנו של אבא הלל סילבר, אחד מן הרבנים הרפורמים הידועים בארה"ב, דמות מפתח בציונות האמריקאית ומקור השם לרחובות רבים בארץ. בשנים הראשונות לאחר נישואיהם בשנת 1956, ג'ואן ורפאל חיו בקליבלנד, בה אבא הלל היה דמות מרכזית בקהילה. ג'ואן מיקלין סילבר כתבה באותן שנים מספר מחזות שהועלו על במות התיאטרות המקומיים, אך מקליבלנד קשה לעורר תשומת לב גדולה יותר.

בסוף שנות הששים הזוג עבר עם שלוש בנותיהם לניו יורק וג'ואן מיקלין סילבר מצאה סביבה אמנותית פורה יותר. היא החלה לעבוד בשבועון הידוע הווילג' ווייס ומשם נפתחה בפניה האפשרות לביים סרטים קצרים. הראשון שבהם היה סרט חינוכי בשם ״The Immigrant Experience: The Long Long Journey״, שחזור בסגנון דוקודרמה של חווית ההגירה של משפחה פולנית (נוצרית) לארה"ב בראשית המאה ה-20, המסופר בעיקר מנקודת המבט של הנער הצעיר. במהלך עבודות התחקיר על הסרט, נתקלה מיקלין סילבר בספריו של אברהם כהאן, מראשוני הסופרים היהודים שכתב על חווית ההגירה לאמריקה באנגלית, לצד כתיבה פוליטית בידייש. מיקלין סילבר חשה בכתיבתו קשר לעולם האבוד של המוצא של משפחתה והחליטה לשחזר עולם זה בסרט עלילתי.

רחוב הסטר
Hester Street
1975

לאחר מספר שנים של ניסיון לגייס כספים, היא הייתה בת 40 כאשר צילמה את סרטה הארוך הראשון, ״רחוב הסטר״. הסרט היה לאחד מסיפורי ההצלחה הכי יוצאי דופן בקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, אבל קל להבין מדוע כל האולפנים דחו אותו הן בשלב ההפקה והן בשלב ההפצה – מדובר בסרט בשחור-לבן, שמבוסס על רומן מסוף המאה ה-19, ונראה לפרקים כאילו אכן צולם באותה תקופה. בנוסף, הסרט מנסה לתאר את חיי היהודים בניו יורק בצורה אותנטית, ולכן למרות שחלקים רבים בסרט דוברים אנגלית, יש בו כמות גדולה לא פחות של דיאלוג בידייש. ובכל זאת – הסרט היה הצלחה כלכלית מינורית והרוויח הרבה יותר מן העלות המקורית שלו, ובנוסף קיבלה מיקלין סילבר מועמדות לפרס התסריט המעובד בפרסי איגוד התסריטאים. באופן מפתיע אף יותר, הסרט קיבל גם מועמדות לאוסקר ועוד בקטוגוריה חשובה – קרול קיין (באחד מתפקידיה הראשונים) הייתה מועמדת לאוסקר לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, כאשר הדמות שלה מדברת במהלך הסרט כמעט ואך ורק בידייש. אמנם שנות השבעים לא תמיד התאפיינו בתפקידים טובים לנשים, אבל מועמדות לסרט מאוד דל תקציב בשפה שמעטים מאוד דוברים באותה תקופה היא דבר די בלתי נתפס, גם אם מדובר במועמדות ראויה ביותר.

״רחוב הסטר״ מבוסס על ספרו של אברהם כהאן ״Yekl: A Tale of the New York Ghetto״. הספר התמקד בדמותו של גבר יהודי אשר מנסה להשתלב בחברה האמריקאית של סוף המאה ה-19 וזונח את ערכי העולם הישן – כולל הדת. אשתו ובנו מגיעים לניו יורק מספר שנים אחריו, והאישה עדיין רוצה לשמר את המסורת. הגיבור נקרע בינה לבין אישה יהודיה שחיה מנעוריה בארה"ב והבינה טוב יותר את כללי המשחק בחברה הקפיטליסטית. בעוד הרומן מסופר בדגש על נקודת המבט של הגבר, סרטה של מיקלין סילבר נותן את הדגש לסבל של האישה (בגילומה של קיין), אף על פי שהיא מופיעה בסרט רק לאחר 20 דקות מתחילתו. האישה מנסה נואשות לגרום לבעלה לגלות כלפיה תשומת לב וגם לשמר את העולם הדתי שהוא העולם היחיד אותו הכירה, בזמן שגם היא לומדת בהדרגה את הכללים החברתיים השונים של ניו יורק היהודית. הסרט נקרא על שם רחוב באזור היהודי של מנהטן, שכפי שמציינת הגיבורה, האנשים החיים בו כמעט ואינם רואים גויים. הסרט מראה סוגים שונים של יחסים בין הישן והחדש באזור, תוך שהוא מתאר ברגישות שורה ארוכה של דמויות. ביניהן ישנן כאלה אשר מלאות בייסורים פנימיים, וכאלו שבוגדות בערכים ובאנשים אשר אוהבים אותם, אבל לרוב באופן שניתן להבין.

הקונפליקט בין מימוש עצמאי לערגה למסורת האבודה קיים גם בדמותה של האישה, שכן אותה מסורת אליה היא נמשכת היא זו הכובלת אישה לגבר. בסופו של דבר, גם בתחום הרומנטי האישה לוקחת יוזמה, ועוד עם גבר אשר נותר מחובר מאוד ללימודי הקודש. כמיטב המסורת של הספרות היהודית, יש בסרט גם לא מעט הומור, הן בעלילה והן בתוך הסצנות. אולם, קשה לדעת כמה מן ההומור הזה עבר לקהל הרחב שצפה בסרט. בניגוד לרגישות של הסיפור האנושי שדומני כי היא חוצה תרבויות. ההצלחה של הסרט יוצאת דופן בעיקר משום שדומה כי יוצריו מודעים לכך שהם מתארים עולם אבוד, בסגנון נראטיבי שגם הוא כבר רחוק מלהיות מקובל.

בין השורות
Between the Lines
1977

למעשה, תיאור נוסטלגי ומלא חיבה להשקפת עולם שאינה רלוונטית לימינו, או לתקופה המתוארת בסרט, הינה נושא אשר עובר בכל שלושת סרטיה הארוכים הראשונים של מיקלין סילבר. אולם, שני הסרטים הבאים יוצאים מן העולם היהודי ומתארים סיפורים אשר נובעים באופן ברור מארה"ב של שנות השבעים. הדבר בולט במיוחד בסרטה השני, ״בין השורות״ סרט אנסמבל שהוא בין היתר הספד לקריסת הערכים של שנות הששים. הסרט נכתב בידי פרד בארון, על בסיס חוויותיו בעבודה בשבועון קטן בבוסטון. העיתון שבמרכז הסרט החל את דרכו כעיתון רדיקלי בועט ותוך מספר שנים עבר תהליך של צמיחה וכעת הוא משעובד לתוכן פרסומי גדול. בזמן התרחשות העלילה הוא צפוי להימכר לאיל תקשורת שאמור לקבע את העיתון באופן סופי בלב המיינסטרים. הסרט מתמקד בסדרה של כתבים, אשר מצד אחד מדברים על ערכים של חופש עיתונאות ויושרה פוליטית ואמנותית, אך הם מצויים בשלבים שונים התפשרות, הן בחייהם האישיים והן ביצירה שלהם.

כמו כן, מערכות היחסים בין הזוגות השונים שבסרט מצביעות על הכאב שבמערכות יחסים נזילות בעידן החופש המיני, יחד עם הצבעה על היתרונות הרגשיים שבפתיחות הנשית למין. הדבר מובע למשל דרך דמותה של הצלמת של העיתון, אבי – בעבר היו לה יחסים רומנטים עם הארי, אחד מן הכתבים הגדולים של העיתון. אבי מבקשת מהארי לשים את חפציה בדירתו באופן זמני, אבל היא אינה בטוחה האם היא רוצה שהקשר ביניהם יחזור להיות רומנטי או מיני. באחד מן הסיקוונסים הכי טובים בסרט, הארי נשלח לבצע כתבה על מועדון חשפניות. אבי, אשר נשלחה לצלם, מצליחה לייצר קשר עם החשפנית שמתראיינת לכתבה ובאופן שמעצבן את הארי, מצילה את הראיון וגם מתנסה בלבוש מיני יותר ממה שהיא רגילה.

זוג כתבים אחר בעיתון הוא זוג נשוי. לורה אשר מרוצה מעבודתה בעיתון ובעלה מייקל עדיין מועסק לכאורה ככתב, אבל בעיקר מנסה לפלס דרך כסופר, מה שגורם לו לבטלנות מצד אחד ולפתע להצלחה לא צפויה אשר דורשת גם מעבר של מקום מגורים. היחס של לורה לבעלה משתנה במהלך הסרט מספר פעמים, כאשר היא מצויה במאבק בין הרצון שלה למימוש עצמי בכל תחומי החיים, לבין הנאמנות לבעלה אשר במוצהר מעודד את הכתיבה שלה, אבל בפועל דומה כי הוא מעדיף שתהיה הערת שוליים לסיפור ההצלחה שלו.

השחקן הכי מפורסם אשר מופיע בסרט הוא ג'ף גולדבלום, אשר מגלם מבקר רוק שהוא כנראה גם הכתב של העיתון שזוכה להכי הרבה מערצים בזירה הארצית, דבר אותו הוא מנסה לנצל לטובתו בעיקר דרך מפגשים עם מעריצות. לכאורה, זוהי דמות המיייצגת רדידות וצביעות, אבל ברגעים מכריעים בסרט דומה כי ערכי החברות השתמרו אצלה בצורה הטובה ביותר. גם בזכות הנוכחות של גולדבלום, ״בין השורות״ מרגיש לפרקים כמו סרט של רוברט אלטמן, אבל דומה יותר ברוחו לסרטים של במאי אמריקאי עצמאי מאוחר יותר, ג'ון סיילס. הסרט נע בין רגעים קומיים מעט קלילים ומבט מפוכח על השינויים החברתיים-פוליטיים של ארה"ב בשנות השבעים, כולל הגסיסה האיטית של התקשורת החופשית והמחשבה הרדיקלית. אבל זהו גם סרט בו ניכרת הרגישות של מיקלין סילבר לכתיבת דמויות ולסיטואציות אנושיות, סרט לכאורה מיניורי אך עם לב גדול.

אהבה חורפית
 Chilly Scenes of Winter / Head Over Heels
1979

אם סרטה הראשון של הבמאית עסק בנוסטלגיה לעולם היהודי האבוד, והסרט השני בנוסטלגיה לשנות הששים או לנעורים, סרטה השלישי, ״אהבה חורפית״ עוסק במידה רבה בחוסר הרלוונטיות של אהבה רומנטית טוטאלית בחיינו. הסרט מבוסס על ספרה של אן בייטי בעל אותו שם באנגלית. גיבור הספר הוא צ'ארלס (ג'ון הרד), עובד בחברה ממשלית ביוטה אשר לא מצליח להתגבר על הפרידה מאהובתו לשעבר, לורה (מרי בת' הרט). כשנה לאחר שעזבה אותו, הוא ממשיך לדמיין את דמותה, לנסוע לצפות בבית בו היא חיה, ולייחל לרגע הבלתי נמנע (מבחינתו) בו תשוב לזערותיו. הוא מאוהב בה בצורה טוטאלית ולא מסוגל לראות אופציה אחרת לחייו.

בפלאשבקים, אנו מבינים כי גם במהלך החודשים הספורים בהם השניים היו בזוגיות, היחס שלו כלפיה היה אובססיבי ורומנטי בצורה מוגזמת. מדובר באהבה במבט ראשון שמובילה את צ'ארלס להציע מגורים משותפים כבר אחרי היכרות של יום, אם כי זה נובע בין היתר מכך שלורה חיה בדירה ללא רהיטים. כאשר היא פוגשת לראשונה את צ׳ארלס היא חיה בפירוד מבעלה, לאחר שחשה שאינו אוהב אותה מספיק. לורה מוקסמת מצ'ארלס ונכנסת ברצון לרומן, אבל צ'ארלס פשוט מעריץ אותה יותר מדי לטעמה ולא מרפה בשום שלב. צ'ארלס אוהב כמו בספרים, אבל לורה עזבה את בעלה (ובתה הקטנה) בין היתר בגלל הצורך במרחב. אך צ'ארלס, למרות אהבתו הכנה הרצון בשמחת מושא התשוקה שלו, פשוט לא מסוגל לראות או להבין את צרכיה האמייתים. לכן, היא בסופו של דבר חזרה לבעלה כשנה לפני תחילת העלילה. אבל צ'ארלס לא מוכן לוותר – הוא לא בן אדם אלים בשום אופן, אך האובססיה שלו מכבידה על לורה (שאיפשהו בפנים כן אוהבת אותו) ובמידה רבה גם על עצמו.

לצ'ארלס יש גם צרות נוספות. אמו (גלוריה גראהם) נעה בין שפיות לחוסר שפיות ומנסה להתאבד, או לייצר מראית עין של התאבדות, אחת לכמה זמן. חבר ילדות שלו בשם סם איבד את עבודתו ועובר לחיות פחות או יותר על חשבונו של צ'ארלס. בעבודה הגיבור נדרש לספק ייעוץ מיני לבנו של הבוס, ובאותו מקום ישנה גם אופציה רומנטית חדשה עבורו, אבל הוא לא ממש מסוגל לקלוט אף אדם אחר שאינו לורה. והוא אוהב את לורה בצורה כל כך רומנטית עד שהוא גם לא ממש מסוגל לראות אותה, או לתת לסיפור אהבה שלהם הזדמנות להתפתח בקצב מדוד יותר. כזה שיתחשב גם בחיים הפרקטיים ולא רק בשאיפות הרומנטיות.

למעשה, הבחירה הניצבת בפני לורה, הגיבורה הסמויה של הסרט, היא זו – בחירה בין חיים פרקטיים וחיים רומנטיים. דומה כי אף אופציה אינה מתאימה לה אך היא אינה יודעת אם תצליח לנתב דרך לשילוב בין הסגנונות, ועם איזה אחד מן הגברים בחייה הדבר יהיה אפשרי יותר. הסרט מראה עד כמה האובססיה הרומנטית אינה מציאותית, אבל גם מפגין כלפיה אמפתיה, לצד גישה צינית יותר למערכות יחסים המאפיינת דמויות אחרות בסרט. אף כי לורה הייתה שמחה לו צ'ארלס היה מחמיא לה פחות, הסרט לא מותיר מקום לספק כי היו להם רגעים טובים ביחד, והיה גם חומר משותף לקשר הדדי.

סרט זה, הראשון של הבמאית שהופק בתמיכה הוליוודית, יצא לאקרנים פעמיים, בשתי גרסאות שונות. בפעם הראשונה הוא נקרא ״Head Over Heels״ וכשל כלכלית. לאחר מכן המפיקים החזירו לסרט את שמו המקורי של הרומן וגם החליטו על סוף חדש – סוף אשר שונה מן הרומן המקורי, אבל מתאים יותר לסרט שיצרה מיקלין סילבר. בפעם השנייה, הסרט זכה להצלחה גדולה יותר וזוהי גם הגרסה בה ניתן להיתקל בשידורים של הסרט בטלוויזיה (בארץ בערוץ MGM שהפך לא מכבר לערוץ (AMC).

בהמשך הקריירה שלה עבדה ג'ואן מיקלין סילבר בתיאטרון ובטלוויזיה. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים יצרה מספר סרטים הוליוודים שזכו להצלחה. בתה, מריסה סילבר, הפכה גם היא לבמאית שזכתה בפרס בפסטיבל סאנדנס על סרטה הראשון ״Old Enough״.