״יום קיץ בהיר יותר״, סקירה לכבוד הוצאת קריטריון לגרסה המלאה

בחודש שעבר יצא במהדורת קריטריון מושקעת על גבי בלו-ריי ודי.וי.די. הסרט "יום קיץ בהיר יותר" (A Brighter Summer Day), יצירת המופת הלא מוכרת מספיק של אדוארד יאנג הטיוואני. הסרט הינו אפוס מורכב ומרתק של התבגרות ובדידות, לצד ניסיונות חוזרים ונשנים להתכחש לאותה בדידות באמצעות הגדרתה מחדש. בנוסף לכך, זהו סרט אפי גם אודות הזהות הטיוואנית, האינדיבידואלית והלאומית, ברגע ההיסטורי המשתנה והחולף של תחילת שנות ה-60, ואי-הוודאות המאוד אפורה ולא-החלטית שנלוותה להגדרת הזהות הזו.

כבר עם הקרנותיו הראשונות בפסטיבלי קולנוע שונים ברחבי העולם ב-1991, זכה "יום קיץ בהיר יותר" לביקורות מהללות. מבקרים רבים מחשיבים אותו כיום לאחד מהסרטים הטובים ביותר של אותו עשור, ובעיני רבים אחרים יאנג עצמו, שהלך לעולמו ב-2007 ממחלה, נחשב לאחד מהבמאים החשובים של הקולנוע העכשווי (סרטו המוכר ביותר הוא "אחת ושתיים" הנפלא והמרגש). הוא גם אחד מהבמאים הבולטים ביותר של הגל החדש בקולנוע הטיוואני, גל שלתחושתי מתעלמים ממנו שלא בצדק. עם הפצתו ברחבי העולם, הוקרן הסרט בלא פחות משלוש גרסאות שונות באורכן – הראשונה היא הגרסה הנוכחית של 237 דקות, השנייה בת 127 דקות, והשלישית אורכה כשלוש שעות. מדובר בהחלטה נוראית שלא הצלחתי לגלות האם יאנג היה מעורב בה.

ההיכרות שלי עם הסרט החלה כבר לפני שנתיים, אז הוא לא היה זמין על גבי די.וי.די. ולראותו בגרסה המקורית היה בגדר שמועה ונס בלבד, וכך יצא שראיתי אותו בגרסתו השנייה ובאיכות נוראית. ב-2011 נכנס לתמונה ארגונו המקודש של מרטין סקורסזה "קרן הקולנוע העולמית", ששם לעצמו למטרה לשמר ולשחזר סרטים בולטים יותר ופחות מרחבי העולם. אגב, מארז סרטים של הפרויקט הנ"ל קיים גם כן בהוצאת קריטריון, ואם תבחרו לצפות בו מצפים לכם גילויים קולנועיים מרעישים.

הסרט נפתח בשוט קצר בו יד לא מזוהה מדליקה מנורה אשר מפיצה אור עמום וחרישי מאוד באופיו. מיד לאחר מכן השוט נהפך בחדות לאדום בוהק וצעקני שמכסה את כל המסך, כרקע לכתוביות הפתיחה. הרגע הקצר הזה, שלא לוקח יותר מכמה שניות ושמתאפיין בליריות אניגמטית מושכת ומתעתעת במקצת, יכול ממש להוות דימוי לחלק נרחב מן הסרט, בדגש רב על התהליכים הנפשיים והרגשיים של מרבית הדמויות בו. עיצובו ושרטוטו המוקפדים והרגישים של יאנג את עולמם של גיבוריו הוא מלאכת מחשבת של שמירה אדוקה על הניואנסים העדינים ואף הנסתרים. יאנג בורא עולם שלם של חפצים המקיפים את סביבת הגיבורים ונותן להם תפקידים עלילתיים; בין אם זה הפטיפון המנגן ללא הפסקה שירי פופ אמריקאיים, מכשיר הרדיו ממנו בוקעים לעיתים מבזקי חדשות אקראיים בגנותה של סין או דוגמאות רבות נוספות.

בנקודה זו ראוי לציין שמדובר בסרט בעל גוון אוטוביוגרפי מובהק. שמו המקורי של הסרט בטיוואנית הוא (בתרגום חופשי לעברית) "תקרית הרצח של הנער ברחוב ג'אלינג". תקרית הרצח הנ"ל, שגם מוצגת בסופו של הסרט, מבוססת על מקרה רצח אמיתי שהסעיר את טייוואן בתחילת שנות ה-60, בה נער בן 14 מאחת מחבורות הרחוב של טייוואן רצח את בת זוגו באמצע הרחוב כשמניעיו אינם בהירים. התקרית עצמה גם העסיקה בזמן אמת את יאנג בן ה-13, ועל פי הבמאי עצמו סצנות רבות בסרט הן שברירי זיכרונותיו מאותה תקופה היסטורית סוערת. את אווירת האינטימיות הנוגה של שם הסרט באנגלית הוא שאב מתוך להיט הפופ של אלביס פרסלי ״are you lonesome tonight״ (במקור של לו האנדמן ורוי טורק), והוא גם בעיניי השם הראוי שמייצג את הסרט בצורה הרבה יותר נאמנה.

עלילת הסרט, שכוללת בתוכה קרוב ל-100 דמויות, רובן מגולמות בידי שחקנים לא מקצועיים וכמוהם גם מרבית אנשי הצוות שמאחורי המצלמה, מתמקדת בס׳ייר (אני מקווה מאוד שאני כותב את שמו נכון). ס׳ייר הוא נער בן 14, תלמיד בתיכון המקומי בטאיפיי (בירת טייוואן), אשר נוהג להתגנב עם חבריו לאולפני הסרטים השוכנים לצד בית הספר. ס׳ייר הוא חלק מכנופיית רחוב, אחת מני רבות שהציפו באותה התקופה את רחובות ערי טייוואן, והכתוביות בתחילת הסרט מבהירות שהכנופיות הן תגובה לחוסר הוודאות של הורי הנערים לגבי עתידם ולגבי הגדרת זהותם. חשוב להזכיר את הרגע ההיסטורי בו מתרחשת העלילה, אז שלט בטייוואן צ'אנג קאי שק שהנהיג את הרפובליקה הסינית עד הדחתו האלימה במלחמת האזרחים בסין בראשות מאו דזה טונג. לאחר התבוסה נמלט צ'אנג עם 2,000 מאנשיו לטייוואן, שם ייסד את הרפובליקה של סין. גם היום המעמד של טייוואן מורכב – היא אמנם סוג של ישות עצמאית אך היא מעולם לא הכריזה עצמאות.

"יום קיץ" הוא בראש ובראשונה סרט התבגרות שבו האנושיות והמניעים של הגיבורים לא תמיד נהירים, תחושה הבאה לידי ביטוי גם באמצעות השיר של פרסלי. יאנג מעניק לשיר פרשנות ייחודית שמצליחה להקנות לסרטו הרבה מעבר לייצוג שחוק של נעורים נצחיים. מילות השיר עצמן מייצגות את תודעתו של גיבור הסרט בכלל ואת העלילה בפרט ובשילוב ההגשה של פרסלי, המאיימת דווקא בשל האינטימיות הכריזמטית והמושכת של המבצע, מקנות לסרט את השבירה של האשליה הנ"ל. שבירה שיאנג מעצב בעדינות וברוטאליות, המתפרצות החוצה ומתכנסות פנימה כאחד.

מעבר לתפקידו הסימבולי של השיר בהבנת הגיבורים והסרט – שאחד מגיבוריו הוא ילד צעיר בעל קול קטיפתי אשר נוהג לשיר עם הלהקה המקומית משיריו של פרסלי – הוא גם מייצג את הקולוניזציה התרבותית האמריקאית ברחבי העולם. חברי הכנופיות השונות בסרט מתנהגים כאילו יצאו זה הרגע ממערבונים בכיכובו של ג'ון וויין, והמועדונים המקומיים בוהקים בצבעוניותם כמו סרטי הטכניקולור של אותה תקופה.

הסרט הושווה רבות ליצירת המופת של ניקולס ריי "מרד הנעורים", ולא בכדי. יאנג עוסק בנושאי ההתבגרות היותר טריוויאליים כמו יחסים ופערים בין הדורות, תחושות הייאוש והמשברים הקיומיים לצד תפיסת עולם הרסנית, וכן בקשר הלא מודע בין אלימות לסקס בגיל ההתבגרות – והוא עושה זאת באותה עוצמה וחספוס של ריי. ב"יום קיץ" יאנג שם דגש רב על המשבר הקיומי בו נתונים ס'ייר והדור שלו, וגם בו קיימת התרסה כלפי דור ההורים. אך זוהי התרסה מבולבלת לדור מבולבל, שמרבית הדמויות בו מתאפיינות בעמעום תודעתי ומצפוני.

דמויות המבוגרים בסרט אינן יודעות כיצד להגדיר את עצמן ולהתייחס לשינויים המתחוללים סביבן, מה שגם ניכר כמובן בדור הצעיר של ראשית שנות ה-60 בטייוואן. הערפול הזה בא לידי ביטוי גם במיזנסצנות שבמבט ראשון עלולות להיראות כפשוטות ולא ייחודיות אך יש בהן יותר מכך. המיזנסצנות בסרט מורכבות מבחינה אידיאולוגית ורגשית, רבות מהן מציעות ניגוד מוחלט למעשי הגיבורים ולפעמים אף מצליחות לפענח את הלוגיקה הלא כל כך רציונאלית שעומדת בבסיס מעשיהם ותחושותיהם. בהרבה מאוד סצנות יאנג מציג כמה התרחשויות סביבתיות בעלות משמעות רבה לא פחות, שמשפיעות במישרין או בעקיפין על העלילה שבקדמת הפריים. ההתרחשויות הללו מדגישות את הפערים הבין-דוריים שבין המסורתי למודרני. למיזנסצנות נוסף הצילום היפהפה בצניעותו הסבוכה, כאשר בסצינות רבות הן הקומפוזיציות והן מיקום המצלמה לא ישר או סימטרי והתחושה הנוצרת היא של ערפול ערכי ורגשי.

גם התאורה בסרט מתפקדת כדמות של ממש. דמות מופשטת ומבלבלת, שפעמים רבות במקום להביא לחשיפה והבנה של מניעיהן של הדמויות רק מחדדת עוד יותר את האמביוולנטיות הכרוכה בתהליך ההתהוות של זהותם השסועה. ייחודיותו הנדירה של הסרט נובעת מעצם העובדה שהוא אינו עוד אפוס היסטורי, על כל היומרה המשתמעת והמשתפכת למשמע צמד המילים הללו. יאנג אינו רוצה או מעוניין להיות היסטוריון. מה שמעניין אותו יותר זה עצם הזיכרון ההיסטורי האישי שלו, על חמקמקותו והקושי להגדירו, ועל השתקפותו הכפויה והלא רצויה באישיות של דמויותיו האפורות והלא אחידות. אי הנהירות ששולטת בדמויות ובתאורת הסרט ממחישה בצורה עדינה אך כואבת את התקופה.

"יום קיץ בהיר יותר" הוא מסוג הסרטים שמצליחים להאיר קצת יותר את האנושיות. הפיוטיות האכזרית של בסיומו, בשילוב אותה תאורה חרישית ועמומה שמלווה אותו מראשיתו, מצליחות לחדור אל נימי הנפש העמוקים ביותר ולהרעיד אותם. סופו של הסרט הוא גילוי מרעיש – מה שהיה נדמה כחוסר נהירות מתגלה כאנושיות אוניברסאלית, ולא נותר אלא להזיל כמה דמעות. השקיעו ארבע שעות מחייכם ביצירה הקולנועית הענקית הזו, שבקלות משתווה ליצירה ספרותית לכל דבר ועניין. אני בחרתי להתמסר לה, ובסופה חשתי תחושה שכבר הרבה מאוד זמן לא הייתה מנת חלקי כשיצאתי מסרט – הסתכלות קצת שונה על העולם.