״דיפאן״, סקירה

כל סרט שמגיע עם החותמת המכבידה ״זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן״ אוטומטית נשפט לחומרה. יותר מדי לחומרה. גם במקרה של ״דיפאן״ (Dheepan), זוכה הפרס לשנת 2015, ריצדה במוחי השאלה – זה הכל? מצד אחד, מאוד שמחתי בשביל הבמאי הצרפתי ז׳אק אודיאר, שכבר שני סרטים רצוף מתמודד על הדקל ומפסיד למיכאל האנקה (״נביא״ הפסיד ל״סרט לבן״, בעוד ״חלודה ועצם״ הפסיד ל״אהבה״). מאידך, סרטים מהתחרות הרשמית שכן יצא לי לראות בזמן אמת, כמו ״נעורים״, ״הלובסטר״ ו״הבן של שאול״ היממו אותי באופן שהפך אותי לקטן אמונה ביכולת של סרט כלשהו להתעלות עליהם. אבל לפעמים תיאור מדוייק ורב עוצמה, גם אם מעט מניפולטיבי, של חיי מהגרים מספיק בדיוק בכדי לזכות בפסטיבל קאן. בטח בצרפת של היום, שסוגיות של פליטים, מהגרים ושוהים בלתי חוקיים מעסיקות אותה עכשיו יותר מתמיד.

אודיאר הוא במאי שיודע מה הוא עושה בכל שנייה, ורואים את כבר באופן בו הוא משליט שקט בקהל בתוך כמה שניות מהפתיחה. מזמן לא הצליח סרט לעשות את העבודה שבדרך כלל נופלת עליי בלית ברירה – הדיבורים והלחשושים נפסקו באחת, שום רוכסן לא נפתח או נסגר ושום שקית או טישו לא רשרשו. הסרט התחיל, ועכשיו צופים בו, מתרכזים ושותקים. ההישג כפול בעיניי משום שהמראה בשוט השני או השלישי של הסרט אינו נעים לצפייה, אבל לגמרי מהפנט. בהמשך יצור אודיאר דימויים מרהיבים בהרבה, אבל כבר בתוך דקה או שתיים אנו נחשפים לא רק לזוועות מלחמת האחים בסרי לנקה אלא גם למהירות שבה קורים הדברים באיזור. עוד לא סיימו לקבור את המתים וכבר זהויות בדויות ותיקות יותר מאומצות בידי אלה המבקשים לברוח ולמצוא מקלט בצרפת. ואם המסמכים מתאימים לאלה של משפחה בת שלוש נפשות, אז יחברו יחדיו שני זרים, יקטפו ילדה אקראית מאמא שלה המבקשת להשיג לה גורל טוב יותר, ויזדרזו לספינה שתיקח אותם הרחק. המיידיות בה מגולל הסרט את הסיפור ברגעיו הראשונים תעמוד בניגוד לקשיי הקליטה והמשך העלילה בצרפת, ויש בה משהו אפקטיבי שמרים את כל הסרט.

המשפחה החדשה שנולדת על ספינת המהגרים מורכבת מדיפאן (ג׳סותאסן אנטוניתאסן), אשתו החדשה יאליני (קאליאסווארי סריניוואסן), והילדה איליאל (קלודין וינאסיתאמבי). סליחה מראש אם טעיתי בתעתיק שמם. הקטנה נשלחת לבית הספר והמבוגרים בונים עליה בתור זו שתתאקלם הכי מהר ותלמד את השפה, תסייע להם להפוך לחלק מקהילתם החדשה. דיפאן מוצא מיד עבודה בתור השרת של בלוק בניינים מוזנח, המצוי בשולי השוליים של החברה הצרפתית, סמוך לפריז. העבריינים הצעירים ששוהים שם שמחים שהגיע מישהו הנמוך מהם בשרשרת המזון, אבל לא מתעללים במשפחה החדשה באופן אקטיבי, רק בהתנהוגתם המטנפת את הסביבה שדיפאן צריך לנקות. יאליני מוצאת עבודה אף היא, בבישול וניקיון בביתו של מיסייה חביב (פאוזי בנסעידי), סיעודי למחצה וכנראה גם מהגר לשעבר בעצמו, אלא שמאפריקה ולא מאסיה. במהרה מתגלה כי ביתו של חביב, בעיקר הסלון, משמש כמעין חדר הישיבות של ראש הפשע המקומי, בראהים (וינסאן רוטייה, הלא הוא אדוארד נורטון הצרפתי).

האמת היא שתהיתי ממש מן הפתיחה מתי תגיע עלילת פשע, כיאה לסרט של אודיאר. זה קרה מהר מאוד, ואז ניסיתי לנחש באיזה שלב היא תשתלט על הסרט כולו. מבלי לגלות יותר מדי, אחרי בטן לא קטנה אבל מאוד רכה הסרט מתרומם חזרה ושב להלום בצופיו. הוא חושף כי יכול להיות שלפעמים אין הרבה הבדל בין המלחמה התמידית בסרי לנקה לבין ללחום כדי לשרוד במקום שכוח-אל שבמקרה נחשב לפאתי פריז. העובדה שהגיבור הינו חייל הלום קרב, מצב נפשי אליו מתווספת העובדה שהוא בזהות שקרית בארץ חדשה לגמרי עבורו, תתפוס תפקיד מרכזי במערכה האחרונה. אבל מצב הנפש שלו מתבטא לאורך כל הסרט, לעיתים בחלומות חוזרים על לחימה. סיפור חייו של השחקן הראשי כנראה מסייע לו לייצר הופעה משכנעת, שכן כמו הדמות שהוא מגלם, גם הוא היה לוחם ב״נמרים הטאמיליים״ בילדותו שהיגר מסרי לנקה לצרפת והפך לסופר ופעיל פוליטי.

חלום חוזר נוסף של הגיבור הוא על פיל המביט בו, והמצולם כך שרק ראשו מביט עלינו, אל המצלמה. במיתולוגיה ההינדית, ישנו אל בעל ראש פיל שנקרא גאנש, ולו מספר סמכויות – השמת מכשולים והסרתם, שגשוג והצלחה מקצועית, ומצד אחר הוא גם אל הגנבים. כל היכולות המיוחסות לו באות לידי ביטוי באופן מובהק בסיפור ההגירה של הגיבורים, והרגעים בהם מופיע הפיל הם רגעי מפתח להבנת הסרט. על ההקשר לאל ההודי חשבתי משום שבפעם אחת בה חולם דיפאן על הפיל, הקאט אינו להתעוררות של הגיבור אלא אל יאליני המתפללת לגאנש (אותו לא רואים, אבל העריכה מייצרת את האשליה שיאליני מביטה בפיל מהחלום ולהיפך). בעוד מי שהיה חייל במלחמת אחים לא מאמין יותר בשום דבר, האמונה היא זו שלא מרפה ממנו. בשאר הזמן יאליני מצטיירת כקוטרית נוראית, ולמרות שאפשר להבין אותה, מצאתי עצמי מזדהה יותר עם איליאל הצעירה, שלמרות כי בלתי אפשרי לדמיין את הקשיים שעוברים עליה מצליחה להישאר הדמות החיובית ביותר במשפחה החדשה שלה, גדלה עם זוג זרים שאיננו הוריה במדינה זרה עוד יותר. עם זאת, בצילום הראשון של הכיתה החדשה שלה, אפשר לראות שהיא ממש לא בת המהגרים היחידה בפריז.

דחיתי את העיסוק בנושא המרכזי של הסרט עד כמה שהצלחתי, אבל נדמה לי שהגיע הזמן. ״דיפאן״ הוא קודם כל דרמה השואפת לתאר באופן ריאליסטי-אך-עדיין-קולנועי לא רק את קשיי ההגעה לארץ חדשה, אלא בעיקר את החיים בצל אוכלוסיות שמרגישות נעלות עליך. לימוד השפה והניסיון לשלב בין המנהגים מהבית לאלו של המקום, מתוארים בסרט באופן שאפשר כמעט להגדיר כרומנטי, כאילו לא זו הבעיה המרכזית של מהגרים. לעומת זאת, כמעט כל מגע עם המקומיים מצולם באופן המנציח את חלוקת המעמדות הברורה. גם אם יש נחמדים יותר ופחות, מעטות הדמויות שמתייחסות אל שלושת הגיבורים כאל בני אדם שווים להם. להישאר אנושי למרות שמתייחסים אליך כאל תת-אדם, הוא האתגר המרכזי המוצג בסרט. אירופה תמיד קלטה מהגרים מאפריקה ואסיה, ואפילו בתור מי שלא רואה חדשות קשה להתעלם מהמצב בעולם כרגע, ובכל זאת תמיד החדשים סובלים. הסרט לא שופט את הדמויות שלו, ואפילו לא את המצב הקיים, אלא חושף את הקשיים והעוולות כפי שהן. זה אידיאלי לצקצוקים מצד קהל בורגני, אבל גם לקריאות גנאי של אקטיביסטים על כך שהסרט לא עוזר לשפר אלא רק מנציח. בעיניי, כיוון שזו היומרה שלו בדיוק, זה ממש לא מפריע ולכן יש לשפוט אותו על מה שהוא. ואותי עניין כמובן בעיקר הפן הקולנועי.

ז׳אק אודיאר הוא במאי שמתחדש ומאתגר את עצמו כל הזמן, ולא קופא על שמריו או נסוג יצירתית כמו רבים מבני דורו או הדור שלפניו. לראייה, הוא החליף את מלחינו הקבוע אלכסנדר דספלה, שבעצמו נמצא בתקופת מיצוי לאחרונה, במוזיקאי ניקולאס ג׳אר, שטרם הלחין סרט באורך מלא בעבר. התוצאה בהתאם – יש משהו שהוא גם נסיוני וגם מוכר בעת ובעונה אחת בכל המימד האודיאלי של הסרט. גם ויזואלית החליט אודיאר להתחדש ונעזר בשירותיה של הצלמת הצעירה אפונין מומנסו. הצילום בסרט משלב בין המצלמה החיה והנושמת שאפיינה חלקים מסרטיו האחרונים של הבמאי, אבל בכל זאת יש בו משהו שונה, כאילו טרי, ויש לייחס זאת לצלמת. לאחרונה אפשר לראות שילוב מבורך של צלמות בתעשייה, ואולי מומנסו תלך בדרכה של מאריז אלברטי הוותיקה, שצילמה אשתקד שלושה סרטים (״הביקור״, ״לאהוב אותה״ ו״קריד״). לבסוף, ראוי להזכיר את הסיכון הכי גדול שלקח הבמאי, שבחר בשלושה נון-אקטורס לתפקידים הראשיים וצילם את סרטו בעיקר בשפה הטאמילית, בה איננו שולט כמובן. לצאת מנצח מערימת האתגרים שהעמיס על עצמו אודיאר בהפקה הזו זה משהו שהופך יוצרי קולנוע מאוטרים שתקועים בתחת של עצמם לכאלה שממציאים את עצמם מחדש מדי פעם ולכן גם נשארים צעירים לנצח ורלוונטיים תמיד.