״קרול״, סקירה

״קרול״ (Carol), סרטו החדש של טוד היינס, הוא אחד מן הסרטים אשר הכי אהבתי בתקופה האחרונה. אולי גם אחד מן הסרטים שהכי אהבתי בשנים האחרונות, או אי פעם, אבל על מנת לעמוד מאחורי אמירה כזו דרוש לי עוד זמן. בנוסף, הסרט הוא אחד מן הסרטים הכי מוערכים ביקורתית של השנה. באופן עקרוני, שני נתוני הפתיחה הללו משולבים אחד בשני, אבל הם דווקא מעוררים בי חשש מסויים. החיבור שלי לסרט היה מאוד חזק רגשית, אבל בו בזמן הבחנתי גם בדברים מסויימים בו שיפריעו לחלקים מן הקהל, והיו רגעים בהם חשתי את התחושה הנפלאה כאילו ההתמסרות שלי לסרט גורמת לי לראות אותו באור שונה משאר העולם. אך קשה ליישב תחושות פנימיות אלו עם סרט שקרוב להיות קונצנזוס ביקורתי, גם אם לא קונצזנוס מלא. בנוסף, כמו כל סרטיו של הבמאי, ״קרול״ אמנם קרוב בתוכן ובאסתטיקה שלו לקולנוע מסחרי, אבל יש בו גם סגנון אישי ודגש על פרטים אשר מחלקים את הקהל למשבחים ולנותרים אדישים ומשועממים. הסגנון של הסרט הוא כה בולט בעיניי וקצת קשה להנמקה, והדברים שתפסו אותי בו הם לאו דווקא הדברים אשר ניתן לתאר בקלות, כלומר הדברים אשר נובעים מתיאור העלילה של הסרט.

תיאור עלילת סרט נותן רק רושם חלקי, אבל במקרה של סרט זה הדבר בולט יותר, או לפחות בולט יותר עבורי. ״קרול״ מתרחש בשנות החמישים ועוקב אחר קשר הנרקם בין שתי נשים. הראשונה היא תרז (רוני מארה) בחורה צעירה העובדת כזבנית בחנות כלבו גדולה בניו יורק ובמקביל עושה את צעדיה הראשונים בתור צלמת סטילס. האישה השנייה הינה קרול – אשת חברה עשירה בהרבה מתרז וגם מבוגרת ממנה. קרול נראית זוהרת מרגע כניסתה לסרט, אבל אנו למדים כי היא מצויה בהליכי גירושין מבעל שעדיין אוהב אותה. היא עוזבת את בעלה מכיוון שהבינה כי היא נמשכת מינית לנשים, עובדה שבתקופה בה מתרחש הסרט עלולה לגרום לה לאבד כל זכות למגע עם בתה הקטנה.

לכן, אני מניח כי ניתן לראות בסרט יצירה על נשים אמיצות בעידן בו היחס לנשים ולמיעוטים מיניים היה אכזרי יותר, ובמידה רבה הסרט הוא כזה. אבל עבורי, הסרט עובד קודם כל כסיפור מאוד אישי על תשוקה ליופי, על התאהבות ועל אהבה, אהבה אשר כמו כל אהבה דורשת גם לא מעט הקרבה, אפילו בטרם מגיעים לאפשרות הקלושה של אושר. הבמאי מעביר את הנושא הזה לא רק דרך העלילה, אלא גם דרך המראה של הסרט וההכוונה שלו לגבי פריטים מסוימים, גדולים כקטנים. יחד עם זאת, הכל מתחיל בעלילה מגובשת ובעלת מסר אשר הבמאי מעביר היטב בעזרת חזונו. כלומר, יש התאמה בין המבע לבין המסר שאותו מבע צריך להעביר. והמסר של הסרט, כדרכם של יצירות אמנות אשר חודרות ללב, אינו חד משמעי, לפחות לא בעיניי.

הסרט הינו עיבוד לרומן מאת פטרישיה הייסמית', הידועה בעיקר עקב ספרי המתח שכתבה, רבים מהם הפכו לסרטים (״זרים ברכבת״, סדרת ספרים על דמותו של אמן ההתחזויות ריפלי). אבל הספר הזה היה מראש סיפור אחר, אישי יותר. למרות שהוא נכתב זמן קצר אחרי ההצלחה של ״זרים ברכבת״, המחברת בחרה לפרסם אותו תחת שם עט, עקב הנושא הנועז לתקופה, ואולי עקב דמיון לחייה של בת זוג מעברה. אף כי הניצוץ לרומן נוצר כנראה עקב מפגש עם אישה עימה הסופרת ניהלה רק שיחה קצרה: בעת שהייסמית' עבדה כזבנית בחנות כלבו, היא מכרה לאישה עשירה בובה. משהו באותה אישה עורר בה רגשות עזים, אולי סוג של התאהבות. הייסמית' כתבה רומן בו אישה המזכירה את אותה אישה עשירה יוצרת קשר עם הזבנית. הספר פורסם בשנת 1952 תחת הכותרת ״מחיר המלח״, ורק כעבור כארבעה עשורים הייסמית' פרסמה מחדש את הספר תחת שמה כמחברת הרומן. באותה הזדמנות, היא העניקה ליצירה שם חדש – ״קרול״. ידידתה של הסופרת, פיליס נאגי, החלה לעבד את הספר לתסריט באמצע שנות התשעים, אך לקח לסרט הרבה זמן לצאת להפקה ולמצוא במאי.

סיפור האהבה של הסרט, אשר יכול היה להפוך לסנסציוני, או לסיפור בו המסר הפוליטי חשוב יותר מן המסר האישי, הגיע לבמאי בעל סגנון בימוי ייחודי. סגנון שלא ממש מתאים לכל סיפור ובטח שלא מתאים לכל צופה, אבל לתחושתי, במקרה של הסיפור הזה, טוד היינס מתאים לסרט כמו כפפה ליד. ולכפפות יש תפקיד חשוב בסרט, כמו גם לידיים. היינס בונה את המוקד בסרטיו לא דרך נקודות מפנה עלילתיות, אלא דרך דימויים מוכרים, אשר לובשים צורה אחרת ואומרים משהו על חיי הדמויות. היצירה נבנית מפרטים קטנים, אשר הבמאי מוצא בהם את הניצוץ הגדול מן החיים, את הדבר שהופך אותם לבעלי ייחוד עבור הגיבורות שלו, גם אם שאר העולם לא ישים אליו לב. היינס לא רק רואה יופי בפרטים הקטנים, הוא גם מצליח לשקף דרכם כאב. אבל זה אף פעם לא כאב של ייאוש טוטאלי. אלא כאב של השלמה עם קשיי הקיום ויכולת להמשיך קדימה. לעתים גם אחרי שמאבדים את היקר מכל.

אחד מן הדברים אשר ייחד את הרומן של הייסמית' בזמן אמת והבדיל אותו מספרות אחרת שעוסקת ברומן חד-מיני, היה שהספר לא היה מטיפני ולא טען כי סופו של הרומן הלסבי חייב להיות טרגי. בסרט, היינס לא מעוניין בסיטואציה טרגית או באהבה אשר מנצחת את כל המכשולים – הסיפור שהוא מציע הוא משהו בין שני הקצוות ולכן הוא גם יכול להפתיע. למרות שיש בסרט דימויים מוקצנים, הסרט מכיל גם לא מעט הפתעות וגם מקום למחשבה עבור הצופה לגבי פרטים בסיפור שנותרים לא לגמרי גלויים במהלך הצפייה ואחריה, לצד צדדים אחרים בסיפור אשר הופכים לחזקים ועזים במיוחד, כאשר יש דברים אשר ברורים בעולם הסרט. למשל, קיומה של אהבה ממבט ראשון. וקיומו של כאב אינסופי אשר נובע מקיומה של האהבה.

למעשה, עלי לעשות הבחנה בין שני המושגים. הסרט מראה התאהבות ממבט ראשון; לאחר מכן, הוא מראה סיפור אהבה. מדובר בדברים שונים לחלוטין, שכן ההתאהבות נבנית מחוסר היכולת לתקשר ולגעת, ההתאהבות קשורה לחזות החיצונית. אהבה בנויה על קשר עמוק שלאו דווקא יכול להיות מובע בצורה חיצונית. ההתאהבות היא כולה קסם, האהבה מצריכה גם פרקטיות, גם הכרה בשאר הסביבה ולא רק במושא אהבה, גם קבלה של כל מה שפגום בבת-הזוג ובעולם.

את התחושות הללו מנסה היינס להעביר בקולנוע שלו, מה שהופך את היצירה שלו למסוגננת במופגן, באופן אשר יכול להיראות מוקצן מדי או מנכר. לאורך חלקים ניכרים מן הסרט, האסתטיקה שלו היא של התאהבות. הסרט תמיד מצולם באופן המדגיש את המבט, או את התחושה הפנימית של אחת מן הדמויות, לרוב זו תרז. אנחנו לא צמודים במבט למה שהדמויות רואות, אבל התחושה שהמצלמה מנסה לייצר קשורה לתחושות אשר עוברת עם הדמויות, לכאורה לא תמיד באותו רגע.

הדבר בולט גם בכתוביות הפתיחה, אשר מציגות מה שנראה כמו סורגים מעוצבים היטב – שילוב של יופי ומגבלה, סף שאין לחצות. אלא שהמשך השוט הראשון יחשוף כי מדובר למעשה בחפץ אחר, אשר נראה מבעד לעדשה של צלם הסרט, אד לחמן, רומנטי יותר כפי שהוא נראה במציאות, כפי שאדם מאוהב רואה פרט מסוים בעולם בדרך שונה מיתר בני אדם. אולם, לא תמיד מדובר בנקודת מבט של הדמות, וכשם שיש הרבה צילומים אשר מביעים את תחושותיה של תרז', צילומים רבים נוספים מראים את מקומה בעולם – הן מול חברה שלא מקבלת את מה שמסתמן כנטייתה המינית והן כאישה אשר לא בטוחה לגבי המשך דרכה. פעמים רבות בסרט המצלמה תופסת אותה מעט מחוץ לחדר בו יש התרחשות, קרובה לעבור את סף הדלת הפתוחה, אבל לא ממש שם. לעתים קירות של חלל זה או אחר יסתירו חלקים מדמותה, בטרם אישיותה תסיים את שלב ההתבגרות, מה שייתכן וקורה רק בחלקו האחרון של הסרט.

היינס הינו במאי אשר בונה את רוב סרטיו בעזרת הקשרים תרבותיים. כלומר, המראה של הסרט נובע מדמיון ליצירות קודמות, או שימוש בסמלים תרבותיים. לפעמים ההקשר יכול להיות סגנון מוזיקלי, לפעמים ההקשר הוא קולנועי. בפעם הקודמת בה עסק הבמאי בשנות החמישים, בסרט ״הרחק מגן עדן״ (Far from Heaven) הוא התכתב בעיקר עם סרטי המלודרמה של דאגלס סירק שנוצרו באותה תקופה. למרות שגם ״קרול״ מכיל מספר רגעים מלודרמטיים ושימוש מופגן בצבעים המזכיר את סירק, דומה כי הפעם ההשראה העיקרית אינה הקולנוע אלא האמנות של התקופה. למשל, ציורים של אדוארד הופר ובעיקר צילומי הסטילס של אמני הצילום שפעלו בניו יורק באותה תקופה, ובאופן הבולט ביותר צילומיו של סול לייטר. השפעת הצילום מנומקת גם בעלילת הסרט, שכן תרז, כאמור, הינה צלמת מתחילה.

השימוש בצילום מרשים במיוחד דווקא כאשר אינו מנומק מבחינה עלילתית. סמוך לתחילת הסרט, תרז נוסעת למסיבה בה היא לא ממש רוצה להיות. היא מתבוננת על העיר מבעד לחלון, באופן המזכיר את תצלומיו של לייטר, מרגישה קרובה לעיר אך מנותקת ממנה. מודגש לא רק העולם אלא גם החציצה בינה לבינו, החלון הינו מחסום שקוף המפריד בינה לבין היכולת לממש את תשוקותיה, או אפילו להסביר לידידיה על הכאב האינסופי אשר לא מרפה מנפשה. סצנה זו נראית כאמור בסמוך לפתיחה, אבל מבחינה כרונולוגית היא הייתה צריכה להיות ממוקמת קרוב יותר לחלקו האחרון של הסרט. אחריה, הסרט חוזר לאחור ומספר את הסיפור מראשיתו, שב אל אותו מפגש לכאורה זניח בחנות כלבו, בו נוצרת משיכה ראשונית בין האישה הצעירה מאחורי הדלפק והלקוחה העשירה.

שתי הגיבורות מגיעות לרגע הזה בנקודות שונות מאוד בחייהן. תרז חווה לא רק התאהבות, אלא גם אהבה ראשונית, אשר חושפת אותה בפעם הראשונה למיניות שבה, כמו גם לאינטליגנציה הרגשית שלה. יש לה מספר מחזרים בסרט, אחד מהם גם מוכן להתחתן עימה. אף אחד לא מוצג באור שלילי והם מנסים לרצות אותה, גם כאשר היא זונחת אותם. אבל רק המפגש עם קרול גורם לה להתבונן על העולם ועל עצמה באור חדש. כל עיצוב המראה שלה בסרט משדר בתוליות, והליהוק של רוני מארה עוזר. אף כי בתפקידיה הקולנועיים המוכרים יותר גילמה מארה דמויות אשר מפגינות מיניות בצורה בוטה, יש משהו במראה גופה הצנום אשר גורם לה להיראות צעירה מגילה האמיתי, מימד אשר האופן בו היא מסורקת ומולבשת בסרט מחזק. המפגש הראשון עם קרול מתבצע בתקופה המובילה לחג המולד והכובע האדום שהיא נדרשת ללבוש גורם לה להיראות כסוג של אלף, ולא כאישה בוגרת. אך יש בעדינות שבה וברצון שלה לעזור משהו שחודר כנראה גם לנפשה של קרול. ייתכן ודבר זה הוא שילוב בין תשוקה לבין זיהוי נערה צעירה במצוקה ורצון לעזור בה. חלקים מן הסרט מזכירים בפירוש רומן חניכה, בו קרול עוזרת לתרז לגלות את עצמה ולהתפתח, לא רק מן הבחינה המינית והרומנטית.

אולם, תרז היא לא זו הדמות של שמה קרוי הסרט. הסרט נקרא "קרול" גם משום שדמות זו היא מה שמסעיר ומכוון את חייה של האישה הצעירה יותר, אבל גם מפני שהסיפור של קרול סוער לא פחות. ייתכן כי הוא מכיל משבר גדול בהרבה ומצב ממנו באמת אין מוצא, גם אם הסרט חומק במתכוון ממחוזות של טרגדיה טוטאלית.

בחלקו הראשון של הסרט, קרול מוצגת כיישות חזקה וזוהרת. סוג של אישה גדולה מן החיים, שכל רגש שלה הוא עז ומגובש היטב, וכל מחווה שלה המכירה בקיומה של דמות אחרת מלבדה הוא כמו מתת-אל. בין היתר, הדמות מעוצבת כך מכיוון שהיא נראית גם מבעד לתודעה של תרז, אבל זו גם הדרך בה קרול מציגה את עצמה לעולם – עם ביטחון עצמי מוחצן והפגנת שליטה בכל מצב באשר הוא. כמו בכל דמות אשר מפגינה חזות כזו, יש בכך מימד רב של העמדת פנים. קייט בלאנשט נראית תפורה על התפקיד הזה, משום שיש משהו זוהר ומלכותי בחזות שלה בנוסף לכך שהיא אחת מן השחקניות הכי מוערכות שיש, כזו שכל סרט עימה הוא גם "התפקיד החדש של קייט בלאנשט", לעתים באופן אשר מסיט תשומת לב מרבדים אחרים של הסרט. יש משהו מסוכן בצבירת מידה כזו של הכרה לשחקנית קולנוע (להבדיל מתיאטרון), אבל במקרה זה, סוג כזה של אישיות קולנועית מפרה את הסרט. ברגעים ספציפיים, מאחורי ההופעה המסוגננת והמוחצנת שלה, בלאנשט מכניסה רגעים של עידון או של שבירה, באופן התואם גם את סגנונו החזותי של הסרט.

קרול מיוסרת מבפנים לא רק בגלל שהעלילה המלודרמטית של הסרט מאיימת להפריד אותה מבתה, ועושה זאת כבר בשלב מוקדם של העלילה. היא מרגישה חוסר בטחון גם עקב ההבנה כי הנטייה המינית שלה, שבשלב זה של חייה מגובשת בהרבה מזו של תרז או לפחות מבוססת על ניסיון מיני רב יותר, תגרום לה להיות מנודה לפחות מחלק מחיי החברה הגבוהה להם היא רגילה. יתרה מכך, היא חווה בסרט זיכרון צורם משתי מערכות יחסים שהסתיימו בדעיכת המשיכה, אבל לא בדעיכת כל גווני האהבה. עדיין יש לה רגשות הן כלפי בעלה, ממנו היא מתגרשת באופן שעלול להיות אכזרי. הדבר נכון גם לגבי מי שהייתה חברתה הקרובה במשך שנים, מאוחר יותר הפכה למאהבת שלה, וכעת שבה לתפקיד הידידה הטובה, עם כל הקושי של מאהבים מן העבר לשוב ולתפקד כידידים. מערכות יחסים אלו, גם אם נדמות כשוליות לנראטיב הראשי, מקנות לסרט אחיזה רבה יותר במציאות. יש בסרט דמויות אשר מציבים אתגרים גדולים בפני הגיבורות, ולעתים נוהגים כלפיהן באלימות ואכזריות. אבל אין בסרט נבלים של ממש, המניע של כל הדמויות הוא בסופו של דבר אהבה, גם אם הן לא תמיד יודעות כיצד לנתב אהבה זו.

כפי שכבר ציינתי, ״קרול״ מעוצב באופן המסגיר את טביעת ידו של הבמאי לכל אורכו ואיכויות יוצאות דופן בכל מרכיבי העשייה הקולנועית – החל מעיצוב, דרך עריכה, צילום וליהוק נכון שעוזר לשחקניות להיות בשיאן. אולם, ברצוני לסיים את הסקירה הזו בציון התרומה הייחודית של המלחין קרטר בורוול ליצירה. בורוול יוצר פסקול המתכתב עם הרגשות המובעים בתמונה, מבלי לכפות על הקהל רגש. הוא עושה זאת דרך מוזיקה מאוד מלודית, אשר לא רק חוזרת על מוטיבים אלא גם מפתחת אותם, ובסופו של דבר מגיעה להרמוניה פנימית וגם להרמוניה עם התמונה ברגעים החשובים ביותר של הסרט – רגעים בהם המוזיקה מעניקה לתמונה רבדים נוספים מבלי לכוון למשמעות חד-משמעית. כמוה, ״קרול״ הוא סרט מגובש מאוד, אך גם כזה אשר לא סוגר את כל הקצוות ומשאיר לקהל מספיק חומר למחשבה נוספת, לא רק לגבי המצב החברתי בעבר ובימינו אל לגבי מקומה של האהבה בעולם.