״מלח הארץ״, סקירה

הסרט ״מלח הארץ״ (The Salt of the Earth) הינו דיוקן קולנועי של צלם הסטילס סבסטיאו סלגאדו. דרך הדמות של הצלם הייחודי הזה, שעל עבודתו וחייו ארחיב מעט בהמשך, הסרט הוא גם מעין כתב עמדה המגדיר את מקומו של האמן בעולם. הצלם הוא גם אדם שמצייר באור, כמשמעות המילה הלטינית לצילום (שמוסברת בראשית הסרט), אבל הוא בעיקר אדם שרואה את האדם האחר, שופך אור על האנושיות.

הבמאי וים ונדרס, השם הידוע מבין שני הבמאים החתומים על היצירה, אומר כי מה שלכד את תשומת לבו במפגש הראשון עם צילומיו של סלגאדו היה התחושה כי אמן זה מכבד אנשים, ואחרי הכל, אנשים הם מלח הארץ – ניב לשון שמקורו, אגב, בדברי ישו. האנשים הם המיטב של הארץ, אבל הם מושלכים לסיטואציות קשות. הסרט נפתח בתיעוד קבוצה גדולה של אנשים בחיפוש נואש אחר זהב, חלק מסדרה בה תיאר סלגאדו אנשים עובדים בעבודות כפיים שונות ברחבי העולם.

זהו דימוי שיש בו בו בזמן תיאור של מציאות חברתית קשה, אבל גם של תקווה טוטאלית. הקריירה של סלגאדו תיארה, ברובה, את המציאות האנושית כקשה יותר מכפי שאנו רוצים לדמיין, אבל בשנים האחרונות, בהן הוא צולם לצרכי סרט זה, פנתה לכיוון התקווה. כך גם הסרט שנוצר עליו, בסופו של דבר, הינו סרט מלא בתקווה ואהדה לא רק ליצירה האמנותית אלא גם לחיה האנושית. זאת על אף שדרך הצילומים של סלגאדו, השזורים לאורך הסרט, רוב הזמן החיה האנושית מתגלה באכזריותה ובסבל הנגרם לאנשים שנולדו במקום לא נכון על פני כדור הארץ.

סבסטיאו סלגאדו נולד בכפר קטן בברזיל. בגיל צעיר, הודות ללימודי כלכלה, כבר היגר לאירופה וזכה לרווחה מסוימת. אבל מצלמה שקיבל מאשתו הפכה מתחביב למקצוע והוא מצא את קולו האמנותי במסעות לאפריקה בהם תיעד קהילות עניות. משם נפתחה הדרך לפרוייקט צילום גדול על "אמריקה האחרת", בו תיעד את העוני בדרום ומרכז אמריקה, כמו גם חיי קהילה שנותרו שבטיים.

משם הוא המשיך לתאר את הרעב במרכז אפריקה, בפרוייקט אשר עורר תודעה לגבי המצוקה בעולם. בפרוייקט זה, תיאר הצלם תנאי עובדים במקומות שונים ואת שריפת בארות הנפט בסיום מלחמת המפרץ. במהלך שנות התשעים מגיעים הרגעים הקשים ביותר – סדרה על פליטים גרמה לכך שהיה בקו החזית בשני מקרים של רצח עם, בעקבות מלחמות אזרחים – בפירוק יוגוסלביה לשעבר, ובמלחמת האזרחים ברואנדה, בה סיפק לעולם עדות ממקור ראשון למעשי רצח המוניים ולתרבויות שלמות אשר השמידו זו את זו.

היה לי קשה מאוד להיזכר ולצפות שוב בתמונות אשר זיעזעו אותי בנעוריי, כמו גם לקבל הסבר מפורט ולא מזלזל על הקורבנות של הפשעים, כפי שמובאים בסרט זה. אבל במהלך הסרט, ברגעי צפייה קשים אלו, אתם מוזמנים להיזכר במה שכתבתי קודם – החלק האחרון בקריירה של הצלם פונה למקומות המחזירים מעט אור לעולם.

״מלח הארץ״ הוא למעשה עבודה של שני במאים, אשר השילוב בין המקומות השונים מהם ניגשו ליצירה תורם לכוחו הסופי של הסרט. הראשון, הרוח החיה מאחורי הפרוייקט ומי שביצע את מירב הצילומים בסרט, אינו וים ונדרס, אלא ג'וליאנו ריביירו סלגאדו. כפי ששמו מרמז, מדובר בבנו של גיבור הסרט, אשר התלווה אל אביו עם מצלמת קולנוע בעודו מצלם סטילס בפינות הנידחות ביותר בעולם, וזאת אחרי שגדל במציאות בה אביו נעדר לחודשים או שנים.

כתוצאה מכך, הסרט הוא גם סוג של פורטרט משפחתי, אם כי הדבר לא נמצא במוקד הסרט לרגע. אין בסרט סגירת חשבונות עם האב, או שיר הלל של הבן לאביו (את זה הוא מותיר ל-ונדרס), אלא שיתוף של חוויה משותפת. הבן, כמו האב, מחויב לפרוייקט לאורך שנים ארוכות וכתוצאה מכך הסרט רחב היקף בחומר גלם ומכיל מעט מאוד רגעים בהם הדמויות מדברות למצלמה בלי רובד חזותי מעניין אשר מוסיף לדברי ההסבר.

ונדרס מעניק לסרט את הקריינות שלו ואת המעטפת, מוסיף עין של אמן נוסף והומניסט נוסף. סיקוונס הפתיחה של הסרט הוא הנדבך הניסיוני ביותר שלו, ובו ונדרס מנסה להעניק מימד אחר לאפשרות של תיעוד סטילס בקולנוע. בנוסף, ישנו גם הדיבור על יצירת אמנות מפי מי שיצר אותה (סבסטיאו סלגאדו) ומי שמעריץ אותה (וים ונדרס), באופן שמזכיר מעט את ״פינה״ תיעוד נוסף של יצירת אמנות שיצר ונדרס. אבל לאחר סיקוונס הפתיחה הסגנון מתעדן, והסרט לא מנסה להיות חדשני מבחינה חזותית, אף על פי שהוא נותר אסתטי ומחושב בכל רגע. האמירות של ונדרס הופכות לפחות פילוסופיות וקדמת הבמה מועברת למתועד, אשר דומה כי הוא שואף להעניק את קולו לאותם אנשים אשר להם נתן תשומת לב בצילומיו – אלו אשר קולם לא נשמע, בין אם מדובר בבני אדם או בארץ עצמה.

״מלח הארץ״ מתאר מציאות קשה ובלתי נסבלת באמצעות אמנות יפה, אשר לא פעם קשה שלא להתלהב בשימוש המדויק שלה בהעמדת דמויות ולכידת אור. אך הדגש של הצלם הוא לא על עבודת התיעוד הטובה, אלא על המשמעות הערכית של עמידה לצד אדם אחר ועל ניסיון להעביר הלאה את הסיפור שלו. לכן, כפי שצילומי הסטילס של סלגאדו מטרידים, גם הסרט אינו קל לצפייה, אך בו בזמן – לא ניתן להסיר ממנו את העין. אין בסרט מימד מטיפני, אלא הפניית תשומת לב אל אמן שראוי להכיר, ואל הכאב הרב הנוכח בכדור הארץ, בתקווה לתקופה בה המציאת תהיה טובה יותר.