"כוח עליון", סקירה

חמישה ימים של חופשת סקי משפחתית בהרי האלפים זו לא בדיוק נקודת המוצא הכי מסעירה בעולם. אך הבמאי השבדי רובן אוסטלונד רקח מן הסיטואציה העלילתית הזו את ״כוח עליון״ (Force Majeure), סרט שמציע שילוב יוצא דופן של בניית דמויות עמוקות, ביקורת חברתית חדה, מתח לאורך רוב הסרט כולל לא מעט רגעים של אימה, הומור ייחודי, וגם שפה קולנועית מגובשת היטב שיודעת גם לסטות מן הסגנון כאשר הדבר נחוץ לקידום טוב יותר של העלילה.

אוסטלונד שאב את ההשראה לסרט מכמה סרטונים ויראליים שונים מאוד ולא בהכרח איכותיים והתייחס לסיטואציות אשר עלו מהן במלוא כובד הראש. הודות לשליטה של הבמאי בשפה הקולנועית ובדרך סיפור המשתמשת לא פעם בהשהיית המתח ככלי נראטיבי, כפי שעשה בסרטו הקודם "משחק" (שהוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים), בסופו של דבר התקבל סרט רציני מאוד על המשפחה והגבריות בימינו ובכל בתקופה. סרט אשר תוקף מספר תחומים מבלי שהוא נותן לאחד מהם להשתלט עם אמירה נחרצת מדי ומבלי שהדבר בא על חשבון מצבים אמינים ודמויות מורכבות המעוררות הזדהות וסלידה, לעיתים בו זמנית.

הסרט מעמיד במרכזו משפחה שבדית אמידה, אשר לא רק יכולה להרשות לעצמה חופשת סקי במלון יוקרה, אלא גם את כל האבזירים הטכנולוגיים שהעולם המודרני מציע, לצד מה שנראה על פניו כחיי משפחה תקינים. כאלה שלא איבדו מן האינטימיות, אף על פי שנאמר כי במהלך ימי השיגרה אב המשפחה עסוק מדי על מנת לבלות פרקי זמן ארוכים עם ילדיו או אשתו.

אבל לסרט יש גם גיבור החיצוני למשפחה – אתר הנופש עצמו, הכולל את מלון הפאר וכל הדרכים השונות להעלות גולשים במעלה ההר. הדבר הבולט שהסרט שב ומדגיש כמוטיב חוזר הוא פיצוצים יזומים, על מנת לייצר מפולות שלגים מבוקרות אשר ימנעו מפולות לא מתוכננות. תצוגת תכלית הן של עושר והן של היכולת של האדם לשלוט בטבע, יכולת אשר עומדת בניגוד לשם הסרט. אתר הנופש מתנהל כאילו כוחו של האדם חזק מ"כוח עליון" ובכך טמונה גם חלק מן המפלה. "הם יודעים מה הם עושים" אומר אב המשפחה מספר פעמים במהלך הסרט, אבל כל חזרה על המשפט רק מגבירה את החשש שגם המקצוענים ביותר לא תמיד יודעים מה הם עושים. וביחסים הרגשים שבין אדם לאדם, בסופו של דבר, אף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה.

הסרט לא רק מתרחש לאורך חמישה ימים, אלא גם מציג כותרת בראשית כל יום. לרוב, היום נפתח ונסגר עם רצף תמונות המתארות את אתר הצילומים מכמה זוויות, כולל הפיצוצים המבוקרים. את רצף התמונות הללו מלווה קטע מוזיקלי הקושר את הסרט ומראה כי הוא מתאר סוג של שגרה המנוהלת היטב. אלא שבצד השלמות שבניהול חיי היוקרה והמותרות, העולם הפנימי של גיבורי הסרט מצוי בקריסה מואצת, מפולת לא בדיוק יזומה, אבל אולי נחוצה. מי שיזהה את הקטע  המוזיקלי ימצא בו גם אמירה אירונית, כי את הנופים המושלגים בוחר הבמאי לתאר דווקא לצלילי "ארבעת העונות" של ויואלדי, כאשר העונה המתנגת היא "קיץ".

אבל עוד לפני רצף התמונות של היום הראשון, הסרט נפתח בפרולוג המציג את המשפחה אשר תעמוד במרכזו, הלוכדת את תשומת הלב של צלם באתר הסקי. הצלם מעמיד את המשפחה ברצף של תמונות סטילס אשר לוכדות את מראה פניהם במטרה לצייר מראית עין של משפחה מאושרת. במהלך הצילומים, ייתכן ובני המשפחה באמת מאמינים כי הם מואשרים וכי המשפחה מתפקדת היטב, אם לא תמיד אז בטח בחופשה, אשר מאפשרת לבעל סוף סוף לבלות זמן איכות ארוך עם משפחתו. אולם, במהלך הימים הקרובים תעבור המשפחה טלטלה רצינית אשר תחשוף בעיקר את הדברים אשר הורי המשפחה הסתירו זה מזה ובעיקר מעצמם. ייתכן כי הילדים הקטנים של בני הזוג הבינו את המשבר טוב יותר מההורים לאורך כל הדרך.

יש בסצנת הפתיחה הזו משהו שמהדהד סצנת פתיחה של סרט שבדי אחר, אשר עסק גם הוא בהתפוררות של נישואין. מדובר ב"תמונות מחיי נישואין" (Scenes From A Marriage) של אינגמר ברגמן, אשר נפתח כאשר הזוג שבמרכז הסרט מצולם לכתבה לעיתון על זוגיות מולצחת לאורך 10 שנים. הפרק השני בגרסא הטלוויזיונית של ברגמן זכה לכותרת "האמנות שבלטאטא דברים מתחת לשטיח". ב"כוח עליון", היום הראשון מציג תבנית של נישואין חזקים, היום השני כבר מראה נתק של ממש בין בני הזוג, אך במהלכו הם עדיין מטאטאים את הדברים אל מתחת לשטיח. בימים הבאים, הלכלוך כבר עולה על גדותיו ומתפרץ באופן המותיר לא רק את כל בני המשפחה פגועים, אלא גם זוג חברים שהגיע לבקר.

אבל לא מדובר רק על סרט שמתאר משבר. מדובר גם בסרט שמתאר ניסיון למידה, ניסיון לחמלה, סרט שמעלה את האפשרות של למידה מן הסיטואציה, אף על פי שהוא חושף כמה אמיתות שאחרי שהן יצאו לאוויר העולם בני הזוג לא יוכלו עוד להסתכל זו על זה באותה דרך. הסרט לא טוען כי מדובר בהכרח בסוף הסיפור, אפילו אם במהלכו יתרחש אסון של ממש ולא רק הבנה חדשה של טבע ההתנהגות כל אחת מן הדמויות בסיטואציות שונות.

הדבר נכון בעיקר לגבי דמותה של האישה. היא חווה מהלך אירועים אשר לא רק גורמים לראייה חדשה שלה את בעלה, אלא של כל מערכת האמונות שלה והביטחון שלה ביעילות אורח החיים הבורגני, אותו קיבלה כמובן מאליו. תיירת שבדית אחרת מדברת איתה בגלוי על מערכת היחסים הפתוחה שלה ועל כך שמין מזדמן לא פוגע לדעתה בתפקודה כאם. גיבורת הסרט מתריסה נגד האפשרות הזו, אבל בו בזמן היא מגלה כי יש משהו מכני ומזויף בנישואין שלה, כאשר המושג "נאמנות" זוכה לטלטלה יותר גדולה מאופציה של פרשת אהבים שאולי מנהל הבעל.

למרות זאת, האישה המחפשת בסרט דרך חדשה להגדיר את חייה מתגלה גם ככזו אשר לא זונחת את המחשבה על האחר ואת האופציה לחמלה. ייתכן כי הגבר הוא זה אשר מחזיק את המשפחה מבחינה כלכלית, אבל האישה מתגלה כמי שעליה מוטלת מלאכת החיבור הרגשי של המשפחה ושמירה על האחרים – על כל המשתמע מכך. היא לא רק הלב של המשפחה והסרט, היא גם השכל. והדבר לא נוגע רק לדמות שלה. דמויות הנשים בסרט, ללא יוצא מן הכלל, הן הדמויות הבוגרות והחכמות יותר, כולל אישה הצעירה מבן זוגה בשנים רבות.

מכך נובעת תימה רחבה יותר בסרט, הזוכה למספר רב של ייצוגים – משבר הגבריות בעולם של ימינו ובאופן ספציפי אינפנטיליות גברית המוצגת בסרט על שלל גווניה. לכאורה, הגברים בסרט משכילים וחזקים, אבל הם מתגלים לא רק כחלשים מנטלית ומרוכזים בעצמם, אלא ככאלו אשר נותרו תקועים בילדות. הדבר בא לידי ביטוי באופן שונה אצל כל דמות גברית המוצגת בסרט, כאשר ייתכן והילד הקטן של המשפחה בסרט הוא הזכר היחיד הפועל בצורה רגישה ומתוך מחשבה גם על האחר, גם אם זה נראה כאילו הוא מתרכז בעצמו, וגם עם המהלך המהותי ביותר שהוא מבצע בסרט כרוך בשימוש בצעצוע. לעומתו, אנו חוזים באב המשפחה מפגין ביטחון, אבל למעשה גולש לעבר ערפל שיכול להסתיים באובדן. אפילו כשהוא שותה בירה עם חבר הוא זוכה לסוגים לא צפוים של מבוכה וכאשר הוא נגרר (פיזית) למסיבה, לא זאת בלבד שהוא נותר לא שייך לשמחה, אלא גם נותר חיצוני למודל העכשווי של הגבריות, שגם הוא מוצג כנטול יכולת רגשית או תכלית.

מה שנותר לגבר הן השיחות עם אשתו, אבל גם בהם הוא פשוט כושל. לא רק בגלל שהם מתדרדרות לריב, אלא מפני שהוא לא מצליח להגיע לרמה הבסיסית ביותר של כנות. הסרט לא דן רק באופציה של פירוק הזוגיות וחיי המשפחה, אלא בפירוק טוטאלי של האופן בו הגיבורים תופסים את עצמו. האישה צריכה לבחון מחדש את השקפת עולמה, והגבר מבין במהלך הסרט כי למרות שהוא לכאורה "הצליח" בחיים, גם ברגע קריטי ולמעשה בעיקר ברגעים הקטנים הוא מתגלה ככישלון. ייתכן והכרה בחולשותיו תפתח עבורו צוהר לקיום כנה יותר בעתיד, אם משהו ישרוד את הסערות אשר הסרט מטיל, בעדינות או ככוח מתפרץ.

כפי שניתן להבין, בסופו של דבר בני הזוג רבים לא מעט בסרט וכמו בסרטיו של ברגמן, לכל ריב יש ניואנסים משלו החושפים שלב נוסף בהתדרדרות המצבו ובהבנה של התדרדרות. חלק מהותי בכל הסצנות הוא הניסיונות הכושלים להסתיר את נושאי הריב מטווח השמיעה של הילדים. אם המטרה של ההורים היא לגונן על ילדיהם מפני הקשיים שבעולם, דומה כי ישנם רגעים בסרט בהם לא רק שהילדים סופגים מההורים את המהלומות הקשות מכל, אלא גם רגעים בהם הילדים מגוננים על הוריהם. יחד עם זאת, סצנת הריב הטובה ביותר בסרט היא ככל הנראה דווקא של זוג הידידים של המשפחה. זהו ריב אשר מתרחש במיטה וכולל שורה אחת מדוייקת ומופלאה שגם מסיימת את הריב וגם מצליחה להעביר את התשוקה העמוקה של האדם לשינה.

ריבוי סצנות המריבה בסרט מעניק לו תחושה כי אנו פולשים לרגעים הכי אינטימיים של הדמויות המצוגות בו. תחושת ההצצה הזו נובעת גם מן הטכניקה הקולנועית בה נוקט אוסטלונד. כמו בהרבה מן הסרטים בקולנוע האירופאי העכשווי, במשך חלקים ניכרים בסרט הבמאי מתשמש בשוט ארוך, לעיתים ללא תנועות מצלמה ולעיתים בתנועה המתקרבת באיטיות לעבר הדמות. השוטים הללו גם מעוצבים כל הזמן בדיוק אסתטי, אבל גם יוצרים תחושה של חדירה לפרטיות. כמו מצלמות אבטחה הנתקלות לרגע בסיטואציה מעניינת ולא נוטשות את הדמויות המוצגות דווקא ברגעים שהיה ראוי יותר לעזוב. כלומר, השימוש של הסרט בצילום לא רק מיישר קו עם סגנון נפוץ בימינו, אלא גם מעניק משמעות לסגנון הזה.

תחושת הצצה נבנית גם דרך אחת מן הדמויות החשובות בסרט, אף כי מדובר בדמות אשר כמעט ואינה מדברת – פועל הניקיון הבודד של המלון. דומה כי הוא תמיד נוכח, בעיקר ברגעים בהם הזעקה לפרטיות הינה נואשת במיוחד. הפועל הזה הוא סוג של מוטיב חוזר נוסף, כמו הפיצוצים המבוקרים, הרכבל המוביל במעלה ההר או המוזיקה של ויואלדי. הפועל הזה גם קובע את הטון של הסרט: כן, הסרט דן בכל סוגיה ברצינות וכבוד, אבל באותה מידה גם בהומור. הפועל הוא ללא ספק דמות הלקוחה מקומדיה, דווקא משום שפניו תמיד חתומות. יחד עימו, הסרט מקבל מימד קומי בלא מעט מן הרגעים האחרים, כאשר הבמאי רותם גם את הצילום והעריכה לשילוב של רגעי צחוק מתפרץ בתוך הקריסה האנושית הכואבת שהוא מתאר.

דיון מעמיק במשפחה המודרנית ובצביעות של הבורגנות העשירה הוא דבר מעניין, וההומור המשובח אכן מוסיף לא מעט לסרט. אולם, הלב של היצירה היא בניית עולם אמין. במקרה של "כוח עליון" הדבר נעשה בראש ובראשונה באמצעות המשחק של כל השחקנים המופיעים בסרט, ילדםי כבוגרים, שחקנים של סצנה אחת ודמויות החושפות את עצמן שוב ושוב בסצנות דרמטיות טעונות.

מי שמפגינים משחק מגוון במיוחד הינם שני השחקנים הראשיים. יוהנס קוהנקה בתור הבעל מפליא לגלם זחיחות ועודף ביטחוון עצמי לאורך רוב זמן המסך שלו, אבל הוא בולט אף יותר ברגעים בהם הוא נשבר – והוא נשבר בסרט כמה פעמים ובאופנים שונים. ליסה לאבן קונגסלי, המגלמת את האישה, טובה אף יותר – היא מפגינה חמימות וניכור בו זמנית, רצון לממש את עצמה אבל גם להיות תומכת עבור האחר. יש לה דימוי של אישה חזקה ובעיקר רגישה, אבל גם כזו אשר לא מוותרת מדי פעם על רגעים אנוכיים מעט. יש בתצוגה שלה בסרט משהו שהזכיר לי את מוניקה ויטי בסרטיו של אנטוניוני, או את הדמויות הנשיות שברא אינגמר ברגמן. כנראה שאוסטלונד הוא לא במאי בסדר הגודל של ענקי הקולנוע האלו, אבל עם סרטים כמו "משחק" ו"כוח עליון" הוא הרוויח את הזכות להיכלל עימם באותו דיון.