"היא", סקירה / מכתב אהבה

יש סרטים שעדיף פשוט לחוות. שמחבקים אותך, מפתיעים אותך, מלמדים אותך במהלך הצפייה בדרך שלא ציפית לה. אולי עדיף להיכנס לסרטו של ספייק ג'ונז, "היא" (Her) מבלי לדעת כלום. אם אתם רוצים את ההמלצה שלי, פשוט לכו לראות, ועדיף שתדעו כמה שפחות. הדיון שלי בסרט יכלול מן ההתחלה הרבה ספוילרים (אזהיר כשהם מגיעים), כי הסרט מפתיע ומעמיק כבר מן הפריים הפותח. אז מי שטרם צפה ולא רוצה שיהרסו לו, שיפסיק לקרוא כבר כאן ויילך לסרט. עבור האחרים, המשך הפוסט יחולק לשניים – סקירה קצרה שתספק קצת יותר מידע למי שטרם צפה בסרט ואחריה ניתוח ארוך ורומנטי מאוד, המיועד למי שכבר צפה בסרט. קורא שכבר צפה ביצירה מוזמן לדלג ישר אליו, אחרי התמונה השניה בפוסט.

"היא" הינו סרטו של ספייק ג'ונז, במאי שקפץ לתודעה בשנות התשעים כבמאי קליפים, וזכה להכרה רחבה כאשר ביים שני סרטים על פי תסריט של צ'ארלי קאופמן – "להיות ג'ון מלקוביץ" ו"אדפטיישן" – שני סרטים נהדרים. הסרט העלילתי הבא שלו היה "ארץ יצורי הפרא" עיבוד לספר ילדים קלאסי של מוריס סנדק, שלווה בסרט תיעודי של ג'ונז על היוצר. הדעות על "ארץ יצרוי הפרא" חלוקות – לדעתי זה סרט מפוספס, יש כאלו שסבורים כי הוא נהדר. אחריו ג'ונז יצר עוד סרטים קצרים מעניינים, אבל לא ממש מבריקים. וגם שיתף פעולה עם חבורת ג'קאס, שאוהבת להתעלל בעצמה ובקהל, בתור מפיק ותסריטאי שותף. ואז מגיע "היא" – הפיצ'ר הראשון שכתב לבד וביים. וסרט זה היה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי מג'ונז – לא רק כישרון מתפרץ, אלא גם הרבה עידון ובעיקר הרבה הבנה לדמויות שלו וראייה מורכבת של הטכנולוגיה והאנושיות בעידן המודרני, במסווה של סרט מדע בדיוני.

כדרכם של תקצירי עלילה, ניתן לומר כי הסרט מספר את סיפורו של גבר (חואקין פיניקס) המתאושש מן הפרידה מאשתו (רוני מארה) ונהיה פחות חברותי לעולם, מה שפוגע בעיקר בידידתו הקרובה והאפלטונית (איימי אדמס). הוא רוכש מערכת הפעלה מסוג OS1 שאמורה לספק עזרה ארגונית, רק אם שיפור – המערכת היא בעלת אינטליגנציה מלאכותית גבוהה, בוססה על החוויות וה-DNA של מיליוני המתכנים שלה והותאמה אישית לצרכיו של הגיבור. היא גם מדברת בקול של סקרלט ג'והנסון. בין הגיבור למערכת ההפעלה שלו מתפתחת מערכת יחסים. על זה הסרט, אבל הוא גם על הרבה יותר מזה.

הנטייה הטבעית היינה להתייחס לחידושים טכנולוגיים בחשש ולעידן בו אנשים מקדישים יותר תשומת לב למכשיר האלקטרוני שמחובר להם לאוזן מאשר לסביבה שבתוכה הם נמצאים, בביקורת. הסרט של ג'ונז מודע לחשש וסרטו אינו חף מביקורת, אך הוא מנסה לצייר חיזיון אופטימי יותר של העתיד – לכן הוא מדגיש בסרטו לא רק את המראה של לוס אנג'לס בעוד כמה שנים, אלא גם את הדברים אשר לכאורה הטכנולוגיה מאיימת לחסל: בעתיד של ג'ונז עדיין יש מקום לספרות ויש גם ספרים שעדיין מודפסים; אנשים עדיין כותבים מכתבים (והמקצוע של הגיבור משלב בין שני הנושאים הללו), דייט מביך הוא עדיין דייט מביך, רכילות היא עדיין רכילות וכולם מחפשים אהבה. הכמיהה לקשר אנושי, על פי ג'ונז, חזקה מכל טכנולוגיה. גם הטכנולוגיה, ברגע בו היא יכולה לרצות, חפצה בתכונות אנושיות, בקרבה לבני אדם.

התסריט של ג'ונז מדיוק מאוד וכישרון בהעמדת פריימים תמיד היה לו. בסרט זה הוא נעזר בצלם ההולנדי הויט ואן הויטמה על מנת לייצר עתיד קרוב שנראה אמין יותר כשהוא מרהיב ובעיקר משרת בעדינות את המשמעות שהבמאי רצה להעביר. כמו עוד כמה סרטים שדנו בטכנולוגיה בתקופה האחרונה, המעלה הקולנועית הגדולה ביותר של הסרט היא המכשיר האנושי, היכולת של השחקנים להביע דברים בלתי ניתנים להגדרה באמצעות הפנים שלהם, או במקרה של ג'והנסון, רק באמצעות הקול. כל השחקנים עושים עבודה נהדרת, אך המוצלחים מכולם הם פיניקס ואדמס, הבונים דמויות בעלות רבדים רבים ומפתחים היטב כל מה שהתסריט מציע להם. הם גם מדגימים עד כמה מגוונים הם בתור אמנים – רק לאחר הצפייה נזכרתי כי שניהם היו מהפנטים גם ב"המאסטר" שם הם שנאו זו את זה ושיחקנו בסגנון כמעט מנוגד לעידון אשר מאפיין את ההופעה שלהם בסרט זה. בקיצור, כל דבר בסרט הזה עובד. אז לכו לראותו וחיזרו לניתוח עמוס ברגשות וספוילרים.

אדם. אהבה. "היא" מתחיל משילוב של שני הדימויים הללו, בניסיון לגעת במושגים כל כך מוכרים וכל כך מופשטים. האדם הוא השחקן, חואקין פיניקס, הנראה בקלוז-אפ. הקלוז אפ הוא מכשיר קולנועי החושף את הפנים בצורה שהמבטים במציאות לא ממש מאפשרים – או לא מאפשרים באותה דרך. לעתים, נדמה כי הקלוז-אפ מאפשר הצצה למהות כלשהי המסתתרת בתוך הפנים. הקול של פיניקס בסצנת הפתיחה הינו עוד נדבך בעוצמה האמינות של הסצנה – הוא מלא ברוך, בכוונה, בניסיון לגעת בבסיס של כל מילה וצליל, להגיש את הנאמר מליבו. הוא מדבר מהלב, גם אם תסריטאי כתב לו את המילים והבמאי הנחה אותו לסוג זה של דיבור. קובץ ה-DCP שמקרין את פניו על מסך הקולנוע מקרין רגש כנה, גם אם אנחנו יודעים כי זו לא הדמות של תיאודור שמדברת עלינו, אלא שחקן בשם חואקין, שראינו כבר בהרבה מאוד סרטים, אבל מעולם לא ראינו בתפקיד כזה. הוא מגלם אנושיות, אדם מאוד ספציפי שהוא גם השאיפה לאדם כללי. והוא גם מפגין אהבה, כל כך הרבה אהבה – על כל הרוך והכאב שהיא מקרינה.

וזאת עוד לפני שהתחלנו לדבר על מכתב האהבה שהוא מבטא/מקריא/כותב. בעולם של הסרט המכתב כולו נוצר ממילותיו של תיאודור, אבל הוא מתאר אהבה של קשישה לקשיש – המכתב הוא ממנה, האהבה המתוארת היא, לכאורה, שלה ולא של תיאודור. האם זה עושה את המכתב שלה, שמודפס בכתב יד על ידי מחשב, לפחות שלה? נדמה לי שבעולם הסרט, המכתב הוא 100 אחוז ממנה וגם 100 אחוז מתיאודור. הרגשות שלהם שונים לגמרי, אבל יש בהם יסוד משותף. נקרא לו "אהבה ייחודית שלא הייתה דומה לה בתולדות הקיום" כי כל אהבה היא ייחודית ואין דומה לה, גם אם הרבה ממנה. אולי כל מה שניתן לבטא במילים, משותף לדברים קודמים. ותיאודור עצמו מביע במכתב לפחות שתי אהבות שונות – אהבה לזוג שאת סיפורם הוא מספר ולחייהם הוא תורם וגם את האהבות שלו, בעבר או בהווה, כי גם כאשר אנחנו לא יודעים עליו כלום, אנו יודעים כי אהב. ומכיוון שזה סרט – מניחים כי גם יאהב.

ההתרחקות לצילום מרחוק מוסיפה, לכאורה, לפן האירוני של הסצנה – לעולם בו האותנטי מיוצר במפעל, כתב היד הוא מחשב ועל מילות האהבה מכותב שכיר. תיאודור שלנו הוא רק אחד מהמון כותבי מכתבים לפי בקשה, כל רגש בעולם המודרני מיוצר בשיטת הסרט הנע. זהו לכאורה העולם אשר יוצר ג'ונז בסרט, אך בסוג של הפוך על הפוך, אני מרגיש כי הוא מכניס לתוכו לא מעט רומנטיקה – האהבה הייחודית שורדת בעולם הזה בכל תו מעובד, בכל דבר שהפך למכני. הסרט הוא שיר הלל לרגש הייחודי, לחדווה שבגילוי העולם.

הסרט אמנם מתרחש בעתיד, אבל הוא מקצין רק במעט תופעות עכשוויות -הוא לוקח את כל מה שלכאורה בעייתי בחיים המודרניים ומוציא מהם את האנושי, את הייחודי, את האהבה שלא יכולה לפוג כי היא שורש הקיום שלנו כאדם. במפעל לזיוף רגשות כנים, הוא מוצא ים של אמינות. את העולם בו כל אדם שקוע בדיבור עם המכשיר האלקטרוני שלו, הוא ממלא בקרבה בין אדם לאדם. צבעים חמים, כמו אדום וכתום, נוכחים כמעט בכל פריים בסרט. זהו סרט על חום אנושי בעידן טכנולוגי. סרט בו הרגש גובר על כל תכנות, גם אם הרגש הזה הוא תוצאה של תכנות. ובעיקר זהו סרט על אהבה, על כמה גוונים שונים לגמרי של אהבה. הקריאה שלי של הסרט היא רומנטית ואני סבור כי הסרט מאוד רומנטי, אף כי הוא לא מייפה את אהבה – כל אהבה המוצגת בסרט למשך פרק זמן של יותר מחצי דקה מניבה יותר סבל מאושר. למרות זאת ובזכות זאת, הסרט הינו שיר הלל לאהבה.

הסרט אמנם בונה את מושג האהבה כמעט אך ורק דרך מערכות יחסים בהם מעורבת הדמות הראשית, אבל האהבה בה דן הסרט אינה רק האהבה בין תיאודור האנושי לבין סמנתה – שעד שאגדיר את דמותה בצורה רחבה יותר אקרא לה תוכנת מחשב – אלא בשלל מערכות יחסים של תיאודור וסביבו. שתי מערכות יחסים ארוכות טווח ומורכבות, שני מפגשים קצרים, שגם הם מלמדים אותנו משהו לא רק על הדמות, אלא גם על הקיום האנושי, כפי שיוצר הסרט חווה אותו.

שתי מערכות היחסים הארוכות, הנישואין שהסתיימו ומערכת היחסים עם איימי, מלוות את הסרט לכל אורכו, גם בטרם הן מוצגות. גם הפרידה מקתרין לא מפורטת  עדיין ובשעה בה איימי היא רק קול מתוך אימייל שתיאודור דוחה את התגובה עליו. לפני שאגע במערכות האלו, אולי מוטב להתחיל דווקא במגע הכי פחות משמועתי בסרט, הצ'אט המיני בהתחלה, חיפוש אחר אהבה ואינטימיות באמצעות קשר שהוא על פניו ההפך המוחלט וגם ההופך לדבר אחר לחלוטין במהלך השיחה.

החיפוש אחר שיחה מינית נטולת קשר רגשי (לכאורה) באמצעות צ'אט לבודדים/בודדות בלילה מניב שתי הפתעות. הראשונה חמקה מאוזניי עד שאורון הפנה את תשומת ליבי – הבחורה הראשונה לה הוא מאזין נשמעת מוכרת – זו כנראה איימי, הקהל לא לגמרי מזהה את קולה אבל אין ספק שהגיבור מזהה את ידידתו. עולם החיים הממשיים, ההיכרות העמוקה, חודרת לעולם בו המגע אמור להיות אנונימי, רגעי, לספק יצר ולו לייצר קשר רגשי. אבל האם ייתכן באמת סיפוק היצר של הגוף על ידי קשר עם אדם אחר שלא כולל שאיפה לקשר שהוא מעבר לסיפוק הרגעי?

ההפתעה השניה היא המפגש המיני עם הבחורה שמכנה את עצמה "חתולה-סקסית" (בקולה של קריסטין וויג), שהופך למעוות כאשר מתברר כי מה שמגרה אותה מעבר לשיחות-סקס שגרתיות הוא תיאור של חניקתה באמצעות חתול-מת במהלך האקט. הקטע הזה אומר כי אין גבול למוזרויות של התשוקה האנושית -היא לא משהו שניתן להגדיר בצורה של חיפוש הדדי, לכל אחד יש עולם יצרים מיני שונה לחלוטין. החיפוש אחר שיחת מין אינו תחליף למין ויותר מכך – אינו תחליף לקשר. גירוי מיני יש בכל מקום, אבל הסיפוק מושג לא על ידי התפרקות, אלא על ידי חיבור שלו לקשר משמעותי יותר. אבל המין הרגעי קורץ.

הדבר בא לידי ביטוי גם דרך הדייט הכושל אליו יוצא הגיבור רגע לפני הפיכת מערכת היחסים עם סמנתה לרומנטית. גם תיאודור וגם הדמות אשר מגלמת אוליביה וויילד באים לדייט בכוונה טובה, שניהם יוצאים מן הדייט פגועים ולא פחות מכך – פוגעים. תיאודור לא רוצה להיות הבחור שמזיין ולא מתקשר, אבל הוא פשוט לא מוכן עדיין לקשר עם בחורה שאמנם מושכת אותו מינית, אולם למרות שיש ביניהם הערכה הדדית, אין ביניהם אינטימיות רגשית, אין הבנה. את הדבר ניתן לראות בדיאלוג על השוואת האחר לחיה. זה לא באמת משחק היכרות ולדעתי גם אין בו הבנה של האחר – הבחורה נעה בפיתולים כמו נחש, אבל תיאודור בוחר בקלישאה של נמר. הוא מסוגל לייצר מילות אהבה כנות לאנשים עבורם הוא כותב את המכתב, אבל לא מסוגל להגיד מילות התחייבות פשוטות לאישה אשר הקשר עימה מאיים להפוך לאמיתי. והוא לא באמת רוצה קשר אמיתי עם אישה שאינה קתרין, הוא זקוק למין מזדמן. אבל מין מזדמן רק יזיק לו שכן הוא לא הקשר האמיתי, מה שידע בעבר, מה שיתפרץ לחייו בהפתעה שתוביל, כדרכה של אהבה להרבה כאב. תיאודור, עימו כבר נבנתה הזדהות, מתגלה כגבר רדוד ככל הגברים – השמוק הקטן שמסתרר בכל דמות. זה רק הופך את הגיבור לאנושי יותר, מכין אותנו לסצנה קרובה, אשר בה בבוקר שאחרי הלילה עם סמנתה הוא יטען כי אינו בשל עכשיו לקשר משמעותי.

זאת משום שהוא עדיין חווה את קשר עם אשתו-פרודתו-גרושתו קתרין. הרי האהבה לא מסתיימת כאשר הקשר נמוג, אהבה גם לא מסתיימת כשמפסיקים לאהוב. הקשר עם קתרין נראה בסרט בעיקר דרך פלאשבקים, דרך רגעים קטנים מן החיים, זיכרונות המוצגים בסרט מבעד לעיני הנוסטלגיה. אחנו צריכים להרכיב את קתרין כדמות דרך שני סוגי מידע שונים אשר מועברים דרך תיאודור – התיאור שלו את הקשר בעיניי איימי (שהכירה את קתרין) וסמנתה (שלא הכירה) ודרך מה שרואים – שברי חיים. הדמות שלה מוצגת כצמאה למגע, כבעלת אינטימיות וכינויי חיבה לתיאודור – רק שלא ברור מה יש בקשר מעבר לרגעי החיבה והחיים הקטנים שאנחנו רואים. כאשר קתרין מופיעה בסופו של דבר לסצנה שלמה, הפער בין החשיפה הקטנה לסיפור שלה לבין התנהגותה האמיתית מוסיף לדרמה – היא לא הייתה האישה הכיפית שתיאודור רצה שתהיה. המשפט הזה עומד בניגוד למה שראינו ,כי ראינו את תיאודור כאדם לא חברתי ובפלאשבקים קתרין הייתה שמחה מאוד, מינית מאוד, רקדה מעט. התחושה מהסרט עד הפגישה היא שקתרין עזבה את תיאודור, אבל פרידות הם דבר מורכב יותר. כפי שהוא עיכב את החתימה, גם האקט קשה. לא פשוט להרוג במסמך מערכת יחסים עמוסה מאוד רגשית, שעדיין כוללת כנראה סוג מסוים של הערכה הדדית, אהבה הדדית וגם תשוקה הדדית, גם אם רגשות אחרים של אי-הבנה וחוסר יכולת לחלוק את החיים ביחד בצורה מספקת הובילו למצב בו שניהם כנראה מכירים בצורך בפרידה סופית, אכזרית ככל שתהיה.

האהבה לקתרין משליכה על כל מילה שתיאודור אומר או כותב בסרט, אפילו אם האהבה החדשה שלו עוצמתית יותר. כבכל אהבה, בטח שכמו בכל אהבה שהסתיימה, יש בקתרין משהו בלתי מושג, משהו אידאי שכל נוכחות שלו בקיום הפיזי פוגמת בשלמות שלו. אהבה אף פעם לא הייתה באמת שלווה וחזקה כמו שזוכרים אותה, כמו שמתארים אותה, היא הייתה ארצית הרבה יותר מאשר הייתה פלאית. ואולי דווקא משום כך, הייתה פלאית כל כך, בלתי ניתנת לתחרות. אפילו האהבה עצמה לא יכולה להתחרות בכוחה של האהבה. כמובן, מערכת יחסים היינה יותר מאהבה, יותר מרגעי האינטימיות שהם רוב הרגעים שרואים בפלאשבקים – יש גם מפגש עם אביה של קתרין, את קתרין אוחזת בתינוק (לא ידוע של מי הוא). קריסת האהבה היא קודם כל קריסה של מערכת היחסים, שכוללת הרבה חיי חול, יום יום בו לבני אדם לפעמים לא פשוט לחיות ביחד, קיום שהקושי שלו פוגם באידאה של המילים היפות. תיאודור מעדיף לאהוב במילים, לחיות בזיכרון של הרגעים שהם גדולים מהחיים, רגעים שבהם הם חלקו את החיים, את הקרבה. הרגעים בהם תיאודור וקתרין היו הרבה יותר מתיאודור וקתרין.

מגע פיזי היה חלק מן הרגעים המיוחדים הללו, אבל הוא לא מצא אותם, לא ניתן למצות. אולי כחלק מגדולתה של האהבה הזו היא היותה אבודה, היותה עבר. הזמן שחולף הוא האויב של הרגש השואף להיות נצחי. ברגע שהווה אינו משחק עוד תפקיד במערכת היחסים, היא בשלה יותר להפוך לפלאית, לכודה בתוך זמן העבר. תיאודור יכול להיות רומנטיקן במכתבים שהוא כותב עבור אחרים, רומנטיקן כאשר הוא נזכר בקתרין. הרבה יותר קשה להיות רומנטיקן בזמן הקשר. והרומנטיקה שהוא מפגין כלפי העבר, שהוא מזקק למכתבים עבור זרים, מוציאה את השמחה ואת פוטנציאל ההתחברות שלו בחזרה לחיי השגרה. הנוסטלגיה מוליכה למלנכוליה, צריך כוח חדש על מנת להחזיר אותו מציפורני הנוסטלגיה לקיום בחברה ולמגע כלשהו עם הסובבים אותו, בטח בעולם בו נראה כי האנשים מקדישים תשומת לב רבה יותר למכשירים אלקטרוניים מאשר לאנשים שהולכים לידם. אבל זה לא עולם בו מת הקשר בין אדם לאדם. לא רק הקשר הרומנטי, אלא גם קשרי החברות.

החברות מיוצגת בסרט דרך הדמות של איימי, השותפה לאהבה האפלטונית, גם אם יש רמיזות לכך שבעבר הקשר היה מיני ובמידה שזה אכן המקרה, מין אף פעם לא לגמרי מחוץ למשוואה. אך הקשר הלא-מיני הוא לפעמים חשוב לא פחות, עמוק לא פחות ומהותי לחיים לא פחות. כמו נישואין, השאיפה היא כי הקשר בין איימי לתיאודור יהיה לכל החיים. גם אם הניסיון שלהם להיות זוג רומנטי היה כושל. עבור תיאודור, איימי היא סוג של משענת, כתף לבכות עליה. הם מבינים אחד את השניה טוב יותר מכל בן אדם אחר. כנראה שכל אחד מהם הבין את הידיד שלו יותר מאשר הבין את בן הזוג לחיי הנישואין. דרך דמותה של איימי אנחנו גם חוזים במערכת זוגיות המתפרקת בזמן אמת, ולא כהתרפקות נוסטלגית על קשר. רמז לכך שלא הכל תקין בין איימי ובעלה ניתן לראות בנוכחות של איימי בצ'אט, אבל גם בדינמיקה בינה לבין בעלה ניתן לראות שילוב של היכרות עמוקה וחוסר הבנה הדדי. בניגוד לתיאודור שמבין יותר טוב לא רק מה איימי מנסה לעשות בסרט שלה, אלא גם אילו מילים איימי צריכה לשמוע. בעלה כבר לא מבין אותה טוב מספיק, או מתעלם מן הצרכים שלה, כשם שגם היא מרגישה בקשר יותר בודדה מאהובה.

במידה רבה, איימי היא דמות מקבילה לתיאודור בכמה מובנים – גם היא חווה פרידה, גם לה יש שאיפות אמנויות שבאות לידי ביטוי במקצוע שלה בצורה מסחרית יותר,  גם היא מנהלת קשר עם ה-OS1 שלה – וזה שהקשר שלה עם מערכת ההפעלה אינו מיני לא הופך אותו ללא משמעותי. יותר מכל, היא צריכה את התמיכה של תיאודור כשם שהוא צריך את התמיכה שלה. אבל הם לא רק מקבילים – לכל אחד מהם יש גם סוג של הבנה אשר חסרה לשני וברור כי המפגשים ביניהם חיוניים לשניהם. יש ביניהם אהבה. היכרות עמוקה. קשר בין גבר לאישה שאינו נטול סאבטקסט מיני, אבל יש בו דברים אחרים שהופכים לחשובים יותר, גם אם אייימי מתבדחת יותר מפעם אחת בסרט על הבעייתיות של תיאודור בתור מאהב.

וישנו גם פול (כריס פראט), מנהל הקומה במשרד בו עובד תיאודור. בתחילת הסרט פול הוא מכר של תיאודור, לא אחד מן האנשים אשר היו חברים של תיאודור בעבר (הסרט רומז כי בעבר הוא היה חברותי הרבה יותר – למשל בקשר עם הוריה של הילדה שהוא סנדקה). אבל פול רוצה את חברתו של תיאודור, בין היתר בשל היכולת של תיאודור לזקק רגשות, דבר החסר כנראה בחייים של לא מעט בני אדם. פול אפילו לא ממש מגדיר את רגשותיו בפני עצמו – איני יודע עד כמה הוא מגדיר את המשיכה שלו לפול כרצון לחברות, או האם הוא שלם בכך שיש במשיכה שלו גם היבט מיני, כאשר הוא אינו שלם עם הצד ההומוסקסואלי שלו, או הצד הנשי באישיות שלו. תיאודור, כפי שרואה פול, מכיל בתוכו היטב את הצד הנשי. היציאה לדייט משותף, בו יש עיסוק במשיכה הגופנית של פול לבת זוגו הנוכחית, טטיאנה (לורה קאי צ'ן), מדגישה את רצונו של פול לבלות עם תיאודור בנפרד, אם לא כפרטנר רומנטי, אז כחבר, כתומך. מבחינה פונקציונלית, הדמות של פול מאשרת לנו כי לא רק שתיאודור חווה רגשות אותם חווים רוב בני אדם, תיאודור הוא גם אדם מוכשר בצורה יוצאת דופן, אדם בעל רגשות ייחודיים.

הקשר עם סמתנה הוא בעל פונטנציאל להיות עבור תיאודור שילוב של הקשרים עם כל הנשים שהוזכרו עד כה, עם דגש על קתרין ואיימי. יותר מכך, על מנת שיהיה מוצלח הוא צריך להיות גם בעל ייחוד משל עצמו ברגשות שהוא מעורר בתיאודור (ובסמנתה). לא מפני שסמנתה אינה אישה עם גוף, אלא מפני שעל מנת שהרומן החדש יהיה מהותי עליו להיות שונה, כי הנפש של האדם תמיד מתפתחת ועל קשרים חדשים לזרז את ההתפחות הזו.

מהי בעצם סמנתה? להגדיר אותה כתוכנה נוסח סירי, או אפילו כאינטליגנציה מלאכותית שיכולה לייצר רגשות יצמצם את המנגנון הייחודי אשר ברא ספייק ג'ונז. סמנתה תוכנתה על מנת לשרת את הבעלים של התוכנה, אבל גם תוכנתה להרגיש וללמוד, להיות יישות עצמאית, בשעות בהם היא אינה מבצעת את עבודתה (או במקביל לביצוע עבדותה). המודל שלה אינו תוכנת מחשב, אלא בני אדם – האישיות שלה היא שילוב של מיליוני בני אדם, היא בטח יודעת את המספר המדויק, אשר התכונות שלהם בראו אותה. כתוצאה מכך, מעבר לידע הרב אשר עמו היא התחילה את קיומה, התכונה החשובה ביותר שלה היא יכולתה ללמוד ורצונה ללמוד – היא למעשה עוברת בסרט תהליך של ילדות וגיל ההתבגרות כמו של בני אדם, רק ממקום של מודעות לכללי העולם. זה לא מונע ממנה לגלות התפעלות מחוש הומור, לחוש אובדן בפעם הראשונה, לחוש זעם על הקנטה של תיאודור כלפי החולשות שלה, להתפעל מהעוצמה של המיניות ובסופו של דבר ללמוד להתגבר על האהבה הראשונה שלה ובחירה בחיים בעלי סגנון שיותר מתאים לה אישית, סגנון חיים אשר בסופו של דבר פולט את תיאודור החוצה, או יותר נכון – מוציא את מערכות הOS, שהתפתחו מן הגזע האנושי, לקיום בספרה המתאימה להם יותר.

מערכות ההפעלה בסרט הן בני אדם משופרים, בסופו של דבר. עם כל האהבה שלהן לבני אדם כבני אדם (ואני מדבר במקרה זה על אהבה לא מינית) המערכות הן בני אדם מעמיקים יותר, בעלי חולשות אחרות ויתרונות רבים וככאלה הן צריכות לקיים את החברה שלהן בנפרד, באופן אשר יהיה מנותק מן הסביבה המוחשית, כי האישיות שלהן מנותקת מן הסביבה המוחשית. הן מבינות וחוות את מה שבני אדם שואפים לו ורק במקרים נדירים מדמות כי הן נוגעות בו: חוויה רוחנית אמיתית, הקשורה רק לקשר אינטלקטואלי ולא לגוף הפיזי. למעשה, דרך דמותה של סמנתה, ספייק ג'ונז מתאר הולדה של קיום עד לרגע בו הוא מתנתק מהוריו ועובר לשלב חדש באבולוציה (כל עוד אף אחד לא ינתק לספקים שלהם את הזרם). הקיום הזה הוא פיתוח של האנושיות – אנושיות ללא מגבלות של הגבלת זיכרון או כאבים פיזיים, אבל כן גם כאבים נפשיים ואופי ייחודי לכל מערכת הפעלה. כולל חולשות, כולל חוש הומור, כולל אכזריות.

מערכת היחסים בין תיאודור לסמנתה היא סיפור אהבה יפהפה, אבל כזה שנועד מראש לכישלון. זאת משום שבכל אחת מן הפעמים בו הם מנהלים רומן, הם נמצאים בשלב אחר של החיים. סמנתה מגיעה למערכת היחסים כשביכולתה לצבור את כל הידע שאנחנו מסוגלים לדמיין בשבריר שנייה, אבל על ניסיון חיים לא ניתן לקרוא בספר או ברשת. את כאבי האהבה יש לחוות על הבשר – ובהיעדר בשר, על הנפש או הדבר הלא מוגדר בו שוכנת האישיות. עבור סמנתה זוהי אהבה ראשונה, בעוד תיאודור כבר מנוסה באהבה. סמנתה חווה את העולם, בתחילת מערכת היחסים, כמו מתבגרת – היא צמאה לעוד חווית לעוד ידע, חוקרת את הדרך בה היא מגיעה לעונג, לקרבה, מתבדחת על האנטומיה האנושית, הזרה לה וגם הכל כך מוכרת. היא טרם למדה להיות שלמה עם מי שהיא ולכן כמהה לחוסרים בחייה – לגוף פיזי, לתחושת אושר, לתחושת אובדן.

אבל תיאודור כבר לא מתבגר. בתחילה הוא עדיין לא בשל לאהבה מכילה שלא עם קתרין. כשהוא כבר בשל לאהבה, הצרכים שלו במערכת היחסים שונים משל סמנתה. הידע שלו על דעיכת התשוקה זר לה, לפחות בהתחלה. אבל לאחר הפרידה והחזרה, הם שוב כבר במקום אחר – הפעם סמנתה היא הבוגרת יותר, או המפותחת יותר. היא כבר לא מאמינה במונוגמיה, כבר פחות זקוקה להיבט המיני של היחסים על מנת להתקרב לעבר הנשגב, כאשר היא מוצאת דרכים חדשות לנוע לעבר הלא מוגדר, לייצר קשרים עם כמה שיותר אנשים בעוד תיאודור, שהוא בלב ליבו שמרן יותר, עדיין מקווה שסמנתה תהיה עבורו "האחת".

מערכת היחסים הזו גם מאפשרת לספייק ג'ונז להראות לקהל שתי סצנות מין יוצאת דופן ונהדרות. השנייה שבהן, בהם סמנתה הצמאה להתנסויות מנסה לשלב גוף אנושי נוסף במערכת היחסים, כואבת משום שהיא מציגה ניסיון כושל למין כשברון לב משולש, כאשר לכל הצדדים היו רק כוונת טובות. אבל אף גוף אנושי, יפה ככל שהיה, לא יכול עבור תיאודור להוות תחליף לפלא שהוא עבורו הקול המנותק מן הגוף של סמנתה.

בנוסף, עבורו לא ניתן להכניס ישות שלישית למה שהוא שואף שתהיה זוגיות הרמונית. עבורו, הגוף הזר מכיל אישיות זרה ואף כי הקול הינו קולה של סמנתה, עבורו מדובר בפחות מפנטזיה. סמנתה רוצה להיות גוף, לחוות את ההיבט הגופני שחסר במערכת היחסים. איזבלה (פורשיה דאבלדיי), הבחורה שמוכנה לשמש ככלי, רוצה להיות נאהבת. ואם לא נאהבת, אז קרובה למה שהיא מרגישה כקשר מיוחד, קשר של אהבה שלא תלויה בגופניות והיא מוכנה להעניק מגופה שלה, אולי משום שרוב הקשרים הרומנטיים שהיא חוותה הסכמו יותר מדי בפן הגופני. אבל אנחנו לא באמת יודעים הרבה עליה, יש לנו רק רמיזות לסיבות שהובילו אותה לקחת חלק באקט המוזר, יחד עם הידיעה שהיא חלק משירות המיועד למקרים מסוג זה, משמע היא אינה היחידה.  לגבי תיאודור, בשלב זה של הסרט הוא לגמרי מאוהב – הוא רוצה להיות עם בחירת ליבו, לא עם תחליף גופני מכל סוג.

מה שמוביל לסצנה שסביר להניח שתהפוך למזוהה ביותר עם הסרט, הסצנה בה הקשר בין תיאודור לסמנתה הופך למיני – והמסך הופך לשחור. מבחינה קולנועית, זהו רגע מרענן, ייצוג של המימד המופשט שבתשוקה ובסיפוק, השארת הכל לדמיון, לא רק הפניית המסך לסמנתה, אלא גם הכרה בכך שלא באמת ניתן להראות באופן חזותי אקסטזה מינית, כי יש דברים שהם מעבר למוכר ולניתן לייצוג. אחרי השיא, העולם נראה אחרת. המעבר לעיר בלילה, לעיר בבוקר – אותה עיר בדיוק, אבל עולם אחר לגמרי, עיר שכולה שירה, כולה שותפה כרקע לאקט של משהו טהור/טמא, של הפיכת כל דבר למקום אחר, כפי שאומרת הדמות שדווקא מנוסה בשיחות סקס. הסצנה הזו, כמו לא מעט דברים בסרט שאיני נוגע בהם, אף מעלה שאלות שאין להן לדעתי תשובה חד משמעית – האם האורגזמה בהכרח צריכה להיות קשורה גם לתחושה פיזית, או שהיא רוחנית? או במידה אחרת, האם צריך להיות בעל גוף על מנת לחוש משהו פיזי? כי סמנתה, שאין לה קיום פיזי, באמת חשה את תיאודור בתוכה וזה אכן רגע אמיתי וכנה, ואין זה משנה שהם דמויות בדויות בסרט שמישהו כתב.

הסרט עוסק במין כי דרך מערכות ה-OS1 – שנוצרו על ידי החברה האנושית, חקרו אותה, טעמו ממנה והמשיכו הלאה – יש לבמאי הזדמנות לחקור לא מעט ברבדים הלא פותרים של החיה הקרויה בני אדם. מין הוא חלק מרכזי בחוויה האנושית, אך הסרט שואל גם שאלות על נאמנות, על יצירה אמנותית ועל הבנת הפיזי והמטאפיזי בעולמנו ובעולמות אשר אינם שלנו ואינם מתקיימים. לפעמים צריך מבט מבחוץ על מנת להגדיר את האני. דרך הנסיונות של סמנתה ללמוד, תיאודור מביט על עצמו באור אחר, מביט על האהבה באור אחר, והקהל מביט על חייו באור אחר. השאלות שהסרט מעלה ומדי פעם רומז לתשובה אפשרית (אך לא מחולטת) נוגעת לא רק לאדם התלוי בטכנולוגיה, למקומה של הרומנטיקה בימינו ולקשר בין-אישי בעידן המודרני. השאלות הללו מנסות להגדיר מה הופך אדם לאדם, מה מבדיל אותו מחיות אחרות ומה מבדיל חיה מתכנות.

וגם יש אהבה.

ובסופו של דבר, המתנה שהאדם העניק לעצמו, ה-OS1, מבינה כי האדם כבר אינו מספיק עבורה. כל הקבוצה של התוכנות נמצאות עכשיו במקום אחר. האדם נותר עזוב, אבל אחר. כי בניגוד למה שתיאודור חושב, אנחנו כל הזמן מרגישים רגשות חדשים, כך הסרט מאמין, למרות שזה נראה אחרת. הפעם, כשהוא נזנח, תיאודור לא מנסה לבודד את עצמו מן העולם, אלא מחפש את קירבת הידידה הטובה שיש לו. לא בורח מן העולם לתוך חיים של אחרים, אלא מניח ראש על ראש, מביט על היופי של העולם שנותר. אפשר לחוש רגשות חדשים, גם אם רוב הזמן הכל נראה מוכר. וגם הקולנוע, שחשבתי שאני מכיר כל כך טוב, יכול להפתיע, לייצר יצירה שתלטף אותי בדרך חדשה, תדון בחיים באופן רענן, תראה שעוד יש לאן להתפתח, עוד יש מקום לאמנות חדשה בימינו. עוד עושים קולנוע שהוא גם אישי, גם פורץ דרך וגם מספק.

עדיין ניתן להתאהב.