"שרקייה", סקירה

מדובר בסיפור ישן, נצחי ואהוב – מאבק של ילד מול מפלצת הבאה לטרוף אותו. ב-99.9 אחוז מן המקרים, המפלצת מנצחת. לילד אף פעם אין באמת סיכוי, אבל אנחנו מרותקים. כי דוד ניצח את גוליית. הקולנוע מספק לנו בריחה, הוא מרבה לתת לילד לנצח. אבל הסיבה לאהוב קולנוע היא גם כי הוא משקף אמת על העולם ולא רק כי מספק מפלט. אמת שבה הילד התמים לרוב מובס, פורצת מדי פעם בקולנוע. ומכיוון שבמציאות אין מפלצות כמו באגדות, המפלצת לובשת לרוב צורה אחרת. במקרים רבים, מדובר באדם הפרטי מול המנגנון הפוליטי. מאבק שנדמה לי כי הוא מוכר בדרך זו או אחרת לכולם, גם לעשיר ולחזק ביותר. המאבק הזה נמצא בלב כל הקולנוע הפוליטי, שהוא למעשה קולנוע הבוכה על הפוליטיקה אשר מוחקת את הרומנטיקה, את האדם החי את חייו. כאשר סרט מתמקד באנושיות של אדם ולא בהטפה לצופים, יכול להיווצר קולנוע גדול באמת.

"שרקייה", סרטם של הבמאי עמי ליבנה והתסריטאי גיא עפרן, הוא קולנוע גדול באמת. לא מפני שהוא מפנה את תשומת הלב לנושא חשוב (בעיית הבדואים בנגב) ולא בגלל המסר שלו. אפילו לא בגלל הדרך העדינה והחכמה שבה הוא דן במאבק של אדם קטן להיות נראה, להיכנס לשיח הציבורי. גם לא משום שהוא מטריד מאוד ומזהיר מפני המציאות הפוליטית הנפיצה. הוא סרט גדול פשוט מכיוון שיש לו סיפור כואב וחזק מאוד ולא פחות חשוב, אנושיות חזקה. הסרט מציג אדם בשיא כוחו ובשיא המגבלות שלו. פשוט מציג אדם אמין, אולי לא אדם שהייתי מצליח להתחבר עימו בעולם האמיתי, אבל אדם שאין לי ברירה אלא לאהוב.

העלילה של "שרקייה" היא פשוטה, כמו ילד הנאבק במפלצת. קאמל הוא מאבטח ותיק ומוערך בתחנה המרכזית בבאר שבע. המילה "מוערך" אינה במקומה, שכן אף אחד לא מעריך מאבטחים בתחנה המרכזית, אולי רק המעסיקים שלהם. קאמל הוא גם בדואי שגר בכפר קטן ולא מוכר. קטן במשמעות של "מכיל את המשפחה של קאמל ושל אחיו". ואותו כפר קטן עומד בפני פירוק ופינוי. אף אחד ברשויות לא מקשיב לניסיונות של קאמל להוכיח בעלות על המקום ולהסביר את זכותו לחיות בו, כפי שמשפחתו עשתה מאז שנולד ואף קודם. אחיו רוצה לפעול בדרכים אגרסיביות יותר. אבל קאמל, הנאמן (לפחות בהתחלה) למדינה שאת בטחונה הוא משרת למעשה לאורך כל חייו כאדם בוגר – מעדיף דרכי שלום.

אלא שקאמל הוא האדם שאתם לא רואים, חולפים על פניו מבלי לשים לב. הבדואים אינם אייטם בחדשות, לא במהדורה ראשית, גם לא כשדיון מהותי על עתידם נערך בכנסת. אבל הסרט חומק מדמגוגיה פוליטית פשטנית, ומראה את המציאות הפוליטית. יותר משקאמל הוא האחר ממנו הישראלים חוששים ועל המצוקה שלו הציבור לא נותן את הדעת, קאמל הוא כל ישראלי, כל אמריקאי, הוא אתם, כל אחד מכם, כל אדם. אדם השואף לבצע את עבדותו בצורה נאמנה. אדם השואף לאהוב את אשתו, להתקיים. האדם הקורס מול הבירוקרטיה. מי מאיתנו לא היה פעם נואש? קאמל הוא הרבה יותר אתם מאשר אסטרונאוטית אבודה בחלל, אבל ההזדהות והמשיכה של הצופים אל שתי הדמויות הללו עובדת על אותו עיקרון בשני המקרים: אתם גם רוצים לחיות. אתם גם רוצים בית.

הכוח של הסרט הוא באיפוק שלו. בין היתר דרך המשחק של עדנן אבו ואדי בתפקיד הראשי ושל שאר השחקנים (לא מקצועיים ברובם, אני מניח בלי לבדוק) אשר פשוט חיים את הדמויות שלהם. כלי מהותי נוסף בסרט הוא הקצב האיטי בו בוחר ליבנה. קצב איטי לאו דווקא יוצר שעמום או התבוננות ארוכה במציאות. אצל ליבנה, הוא יוצר בעיקר מתח, מתח של סיטואציה אשר עתידה להתפוצץ בכל רגע.

באחד מרגעי השיא של הסרט, מדובר בתיאור מילולי של המתרחש. זוהי סצנה יותר מותחת מכמעט כל דבר אחר שתראו בקולנוע, ועדיין סצנה יומיומית, מישראל של עכשיו. סצנה שבנויה כפי שהיצ'קוק היה בונה אותה מבחינת המתח, כפי שהניאו-ריאליזם האיטלקי היה מצלם אותה מבחינת הכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. סצנה שלא מייפה את המציאות, רק זועקת את היופי הכואב של המציאות בה יש מעט תקווה והרבה סכנה. ואני בכלל לא בטוח שזו הסצנה הטובה בסרט, יש לסרט הרבה דרכים לצעוק את השבר שלו, לשבור את הלב לצופה, למתוח אותו.

הסרט דן בנראוּת, דן בתפקידה של התקשורת. בצורך של האדם להשמיע את קולו בשיח הציבורי. גם בעידן הריאליטי, עדיין יש מי שמחליט מי יקבל את אותן 15 דקות תהילה מובטחות, כאשר גם 5 דקות יכולות להספיק על מנת לשנות את הגורל. אך אין לכולם גישה לדרך בה יעלה נושא מסויים לסדר היום, וזה בסך הכל מה שקאמל מבקש, אך דומה כי גם זה לא בגדר האפשר.

הסרט של ליבנה חכם מכדי ליפול למלכודת של מערכת רעה מול גיבור טוב. של ישראלים אדישים ובדואים תמימים. בסרט הזה אין רעים וטובים, והדמויות מעוררות ההזדהות רחוקות משלמות ומוסריות. המאבק בין האישי לפוליטי הוא הגיבור. בין הדממה המקיפה אותו לרצון להשמיע קול. הסרט לא מטיף בשום אופן, רק מראה פיסת מציאות שדומה כי היוצר סבור שאינה מקבלת מספיק תשומת לב. הסרט לא מכריע בסוגיה המורכבת של הבדואים בנגב, אבל מבקש לעלות אותה לסדר היום, בקשה שיש בה משהו נואש. מאז הקרנת הסרט בפסטיבל ברלין בראשית 2012, חלף כבר זמן רב ורק עכשיו הסרט מגיע להקרנות בארץ. אמנם בעיתוי אקטואלי של דיון בכנסת לגבי עתיד הבדואים, אבל המאבק שלהם עדיין אינו אייטם ראשי. לפחות עד שלא תתפוצץ פצצה כלשהי, בדרך שהסרט מזהיר מפניה בדרכו השלווה או עוכרת השלווה.

אחרי הפרס הגדול בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה וההערכה שהסרט קיבל בברלין, מגיע לקהל הישראלי לחזות בסרטו המרגש והיפהפה של ליבנה, משיאי הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות ובכלל. מגיע גם לסרט הרבה קהל, כי הוא מתייחס לקהל בכבוד – לא מטיף, רק מבקש להיראות, להשמיע קול. ויותר משהסרט מבקש פלסטר, הוא אומר שיש דימום ואולי צריך לתת על זה את הדעת. יותר מזה – הוא מספר לקהל את אותו סיפור שהוא תמיד שמח לראות בווריאציות חדשות. ילד מול מפלצת. מי יודע, אולי הפעם האהבה והאנושיות ינצחו, וקהל ישראלי רב יהפוך את ההצלחה האמנותית של "שרקייה" להצלחה בקופות.