"איירון מן 3", סקירה

אני מוכרח להודות שעוד סרט בסדרת "איירון מן" לא הביא אותי לכדי ציפיה מיוחדת. אני לא מחסידיו, ולא משונאיו של איש המגהץ, בגילומו התמיד מבריק של רוברט דאוני ג'וניור בחליפת פיקסלים נוצצת. חשבתי ששני הסרטים הקודמים היו לא רעים – הראשון קצת אוברייטד, השני מעט אנדרייטד – לא הצלחתי להשתגע מ"הנוקמים" ובניגוד ליניב, לא חששתי או ציפיתי ל"איירון מן 3" (Iron Man 3). פשוט כי אין לי אליו יחס מיוחד, אל איירון מן. בגדול, הייתי חותם על הביקורת של אור שהתפרסמה היום באתר עכבר העיר – זה סרט קיץ גדול וטיפש. כמה שהאפקטים יותר מרהיבים, כך מרהיב גם חוסר ההיגיון התסריטאי. אלא שאצלי הדבר העיב לגמרי על החוויה הכוללת. מאוד קשה לי להנות מסרט כיפי וקליל כאשר הוא לא נאמן אפילו לעצמו, שלא לדבר על המותג הקולנועי עליו הוא מבוסס. יכול מאוד להיות שזהו הטוב בסדרת סרטי "איירון מן", אבל הוא גם נקודת שבירה בה, לעניות דעתי, היקום של מארבל קרס לתוך עצמו. על סרטי הסולו השניים של "ת'ור" ו"קפטן אמריקה" אני כנראה פוסח. אבל נתרכז בהווה לרגע.

"איירון מן 3" מתרחש כרונולוגית אחרי עלילת "הנוקמים", ולא אחרי "איירון מן 2". זה אומר שלא רק שתושבי כדור הארץ יודעים שהם לא לבד ביקום, אלא שגיבורינו המצופה פלדה איבד את זה לגמרי – הוא לא נרדם (אולי בגלל השווארמה?), הכפייתיות שלו מרקיעת שחקים בעוד הוא מתעל את הזמן לבניית אבטיפוס חדש לחליפת השיריון המשוכללת במרתפו מעורר הקנאה, והוא סובל מהתקפי חרדה. תזמון רע מאוד משום שהעולם זקוק לאיירון מן, לאחר שטרוריסט כל-יכול המכונה המנדרין (בן קינגסלי), מאיים על חייו של נשיא ארה"ב. בינתיים, טוני סטארק, האלטר-אגו של איירון מן, נאלץ להתמודד עם שדים מעברו בדמות מדענית יפהפיה (רבקה הול) ונכה משוקם (גאי פירס), אותם הכיר שנים רבות קודם לכן וכעת הם שבים להטריד את מנוחתו אף יותר, ואף למזג את שתי העלילות יחדיו. כמובן שגם אהובתו ויד ימינו פפר פוטס (גווינית' פאלטרו), חבר משוריין נוסף (דון צ'ידל) וצוות הרובוטים המבדרים – כולם חוזרים לפעולה.

השינוי האמיתי הוא שאת שרביט הבימוי קיבל הפעם שיין בלאק, שחתום על כתיבת סרטי "נשק קטלני" וכן על יצירת "קיס קיס בנג בנג", אחד מסרטי החזרה לעניינים של דאוני ג'וניור מאמצע העשור הקודם וחתיכת הברקה מטא-קולנועית מטורפת. ואיך מתאים לממזר כמו בלאק, מכותבי הדיאלוגים המשובחים בהוליווד, להחמיא לעצמו באופן כה גלוי כפי שעשה בסרט הזה (ספוילר קל עד מאוד) – צריך לשים לב שבחלק הראשון יש לא מעט מדמותו של ג'ון פאברו, הבמאי של צמד סרטי איירון מן הראשונים שהעניק לעצמו את תפקיד שומר הראש של טוני סטארק. אולם, משהו כמו 40 דקות אל תוך הסרט, להערכתי, הוא נכנס לתרדמת. עד אז, מדובר בעוד פרק קלאסי של איירון מן, כאילו פאברו ביים אותו. אבל אחרי שהשכיב לישון את הבמאי/שומר הראש מצר הצעדים של הגאון שהוא סטארק, בלאק מתפנה לשחרר את כל מה שיש לו, מבחינת אקשן ושורות מחץ כאחד, בדקות הנותרות. כאילו הוא אומר – זה איירון מן שאתם מכירים, עכשיו תשכחו שניה את הבמאי הבינוני ההוא, שלא לחינם ליהק את עצמו לתפקיד בלם היד חסר החשיבות של מטוס סילון, ותנו לי להראות לכם מה אפשר לעשות עם רוברט דאוני ג'וניור כאדם פגיע אך בלתי מנוצח. בעיניי לא מדובר במקריות, מהיכרותי עם בלאק (סוף ספוילר, ותודו שזה לא הרס כלום אלא בעיקר הוסיף).

מה שבלאק עושה עם איירון מן המשוחרר, אלה בעיקר שני דברים שלא ראיתי עד כה בסרטים של הדמות הזו. מהצד החיובי, אהבתי במיוחד את השימושים היצירתיים וההתייחסות הכללית לחליפה של איירון מן. בסרטים הראשונים, היא חצי מגן וחצי נשק (שיריון חמוש), מה שמתאים מאוד לדיון הדי שטחי והדו-קוטבי בלבד של הסרטים ההם בכוח ונשק לא קונבנציונאלי והזכות להחזיק בו. אבל בלאק מוסיף עוד ועוד שכבות והופך את השיריון של איירון מן להמון דברים נוספים – כלי טיס להובלת שבויים, מגן לאהובתו פפר פוטס (ולא רק לסטארק), חבר נאמן, פיתיון או כפיל מטעה, אמצעי תקשורת בין האהובים ועוד. בלאק מפרק ומרכיב את סטארק ואיירון מן, מחליף בין האנושיות של האחד למכניות של האחר. לדוגמה, הסצנה בה חליפת האיירון מן הלא מאויישת מנהלת סצנה פלרטטנית עם פפר, לעומת הניסיון של סטארק להיות מכונה (החיישנים שהוא מזריק לגופו בתחילת הסרט) ולפרק את המטענים הרגשיים שלו משל היו מטענים חשמליים. איירון מן סימן 3 כל-כך הרבה יותר מעניין כגיבור על וכדמות קולנועית מאשר איירון מן המתחבט בשאלות מוסר ותו לא של הסרטים הקודמים, עד כי אני מתקשה להבין כיצד כשלתי מלהתאהב בסרט הזה. אה, רגע, בעצם אני יודע בדיוק למה. וכאן אנחנו מגיעים לצד הפחות חיובי שהביא עימו שיין בלאק.

יותר מדי סרטים מנסים, וכנראה עוד ינסו, להיות "האביר האפל". כאשר מדובר בטוני סטארק, התשובה הכמעט-רשמית של יקום מארבל לברוס וויין של די.סי – זה משיק לפתטיות. באמת שמספיק לי רק מתבודד אחד אמיד, אקסצנטרי ורדוף שמסתתר מאחורי חליפה וצעצועים יקרים במרתף המאובזר שלו, כי אין לו שום כוחות על, אבל הוא בכל זאת רוצה וצריך להציל את העולם. איירון מן אמור להיות קליל יותר, בעל חוש הומור ושדים מסוג אחר. האוייבים של באטמן הם במקרים רבים הצחוק והכאוס (הג'וקר, דו-פייס, ביין והאנרכיה שלו), בעוד איירון מן נלחם כל הזמן על שליטה וכוח נגד כל מיני מגלומנים כמותו, אפילו בסרט הנוכחי. לכן, אין סיבה שהוא יחקור זירת פשע כאילו היה הבלש הטוב בעולם (כינוי לבאטמן, למי שלא מכיר) ובטח שלא יסיים את הסרט כפי שסיים אותו, לא בעיניי לפחות. מה גם שהפתרון התסריטאי שהוא סוף הסרט מבטל פחות או יותר את שני הסרטים הקודמים ברגע אחד של קריינות, עד כי אני ממש מרגיש מפגר על שחרדתי לגורלו של הגיבור בפרקים ההם. אבל היגיון אין כלל בסרט הזה, לא היגיון פנימי ביחס לסרטים הקודמים ולא ביחס לעצמו. וזה הפריע לי נורא, אבל תסלחו לי אם אמנע מספוילרים רציניים כאן.

במילים אחרות, עבורי הג'אגלינג שאולפני מארבל קומיקס ניסו לעשות עם המגה-מותג שלהם פשוט התפזר כעת על הרצפה בצורת כמה וכמה כדורים שכל אחד מהם מייצג חתיכה אחרת בפאזל של הנוקמים. הרי לא יכול להיות שהסרט הזה סוגר טרילוגיה של איירון מן, כפי שרומזות לכך גם כותרות הסיום המציגות תמונות משלושת הסרטים (אגב, סצנת אחרי הקרדיטים הפעם היא קריטית להבנת המבנה התסריטאי של הסרט, הישארו ישובים). לא אם הוא מרפרר כל הזמן דווקא לאירועים שקרו ב"הנוקמים" וגם מתעלם מכמה אירועים שקרו באותם שני סרטים קודמים. מה גם שהסיום שלו מרגיש כמו נעילה הרמטית, למרות שאנחנו יודעים שאיירון מן יחזור. מבולבלים? גם אני. וקשה לי לשחרר ולהנות כשאני מרגיש שמוצר כה עצום מימדים לוקה בפגמים כה נראים ובולטים לעין. בטח ובטח כשחתום עליו שיין בלאק, הכוכב האמיתי של הסרט, לטוב ולרע. אז אמנם באתי בלי ציפיות, אבל בכל זאת הצלחתי להתאכזב קלות.

נ.ב. (או טקסט קצר של אחרי הקרדיטים, ברוח מארבל)
לא כתבתי כלום על התלת-מימד בסרט כיוון שלא הרגשתי בו כלל.