"חלודה ועצם", סקירה

ז'אק אודיאר הוא אחד הבמאים הצרפתים האהובים עליי. אמנם לא ראיתי את כל סרטיו, אבל מבין אלה שכן יצא לי לצפות בהם, אין אחד שלא נהנתי ממנו. מאז "נביא" (Un prophète) המצוין אפשר לומר שאני מחכה לסרט הבא שלו, אם כי מעט התאכזבתי כאשר שמעתי על הנושא הנידון וראיתי כמה תמונות, אי אז בפסטיבל קאן האחרון כאשר נחשפתי לראשונה אל "חלודה ועצם" (De rouille et d'os). כמובן שסמכתי על אודיאר בעיניים עצומות, שיפקחו רק בהגיעי אל אולם ההקרנה. מצד שני, ממש לא ציפיתי לסרט שיהיה יצירת המופת שלו. כי עם כמה שאהבתי את "נביא", "על שפתיי" ו"גיבור בזכות עצמו" – אין ספק ש"ליבי החסיר פעימה" הוא יצירת המופת הגדולה ביותר של אודיאר. אחרי צפייה בסרטו האחרון, נדמה לי שגם סתם יצירת מופת של אודיאר, בלי ה' הידיעה לפניה, זה נחמד מאוד.

נא לא להיבהל מצמד המילים האליטיסטי ביותר שמבקר קולנוע יכול להשתמש בו – מדובר בדרמה נגישה מאוד, גם אם פיוטית לפרקים. האזהרה היחידה שלי היא מפני כמה סצנות סקס גראפיות למדי (חלקן בכיכובה של קטועת גפיים), אם זה לא הקטע שלכם, וכן מספר סצנות אלימות מאוד של קרבות אגרוף לא חוקיים. אזהרה נוספת היא לאלה שליבם נוטה לפרפר בקרבם למראה סרטים מרגשים מדי – זוהי בהחלט אחת מאותן יצירות שחפות מקיטש, אבל מרפרפות סביבו בעדינות, ולכן חונקות את הגרון בדמעות באמת ובתמים. ואם זה לא מספיק מזמין עבורכם ועבורכן, אציין שמריון קוטיאר משחקת בסרט בתפקיד הנשי הראשי. ובואו נגיד שאם סתם יצירת מופת של אודיאר זה נחמד מאוד, אז מריון קוטיאר בלי רגליים זה אמנם לא מריון קוטיאר עם רגליים – אבל בשבילי זה מספיק טוב.

(אזהרת ספוילרים קלה, משום שאי אפשר באמת לדבר על הסרט הזה בלי לספיילר מעט, או הרבה. אם אתם ואתן סומכים על ההמלצות שלי, פשוט לכו בלי לדעת יותר דבר על הסרט. הזקוקים והזקוקות לשכנוע נוסף, ייתכן וימצאו אותו בהמשך. בכל מקרה, אני לא ממש יודע מה נחשב ספוילר בהקשר של הסרט)

"חלודה ועצם" הוא מסוג הסרטים האלה שנראים מעט מבלבלים בהתחלה, אבל כדאי לתת להם את מלוא הריכוז והקרדיט, משום שברגע שהכל מתחבר – עניין של חצי שעה לכל היותר – כל סצנה שמגיע אחרי הנקודה הקריטית הופכת להיות עוצמתית מקודמתה. התוצאה היא כדור שלג של רגשות. ישנה אפילו תפנית עלילתית אחת מסויימת בה חשבתי כי כל הסרט היה בעצם הכנה לקראתה, וכי למעשה צפיתי בסרט מז'אנר א' כאשר זהו בעצם סרט מז'אנר ב'. אבל הסתבר שאודיאר רק מתעתע מעט, משחק בציפיות של הקהל ומיד חוזר למקום בו הוא מרגיש הכי בנוח – לספר סיפור על דמויות הקרועות בין שני עולמות, הממאנות להגשים את הפוטנציאל הטמון בהן בשל מכשול עימו הן נאלצות להתמודד במהלך הסרט. במקרה שלפנינו, זהו גם סיפור אהבה, או יותר נכון מפגש בין שתי נפשות פצועות וחבולות, בנקודה בה הכאב יכול להפוך לאהבה.

בתחילה, עורך לנו הבמאי היכרות מזוגזגת עם שתי הדמויות שעתידות לרקום את הקשר שהוא לב ליבו של הסרט. הראשון שאנו פוגשים הוא עלי (מתיאס שונארטס, הזכור לטוב מ"ראש שור"). הרושם הראשוני לגביו הוא של גופו העצום והשרירי, בהמשך אנו למדים כי הוא אב חד הורי שעובר לגור אצל אחותו ובעלה, מטעמים כלכליים. לעלי יש בן קטן, בו הוא מתקשה לטפל בשל מזגו החם והצורך שלו להמשיך את חיי הרווקות המאוד פעילים שכנראה היה רגיל אליהם, מה שמוביל לכמה רגעים חסרי אחריות מצידו. מאידך, ניצבת סטפני (קוטיאר) – מאלפת לוותינים העובדת למחייתה באטרקציה תיירות דוגמת "Sea World", בה חיות הים מבצעות מופעי ראווה להנאתו של הקהל. גם אצל סטפני הרושם הראשוני, העז לפחות כמו במקרה של עלי, הוא יופיה המהפנט וגופה החטוב. השניים נפגשים כאשר סטפני מגיעה לבלות במועדון לילה, בו עלי משמש כבאונסר, באחד מנסיונותיו להתפרנס. המפגש הראשוני יוביל לאינטרקציות נוספות, עם שני שינויים מהותיים – עלי ייכנס אט אט לעולם של קרבות אגרוף לא חוקיים, וסטפני תאבד את רגליה בתאונת עבודה שתהפוך את חייה על פיהם.

כפי שניסיתי לרמוז תוך כדי תקצור העלילה, מדובר קודם בסרט הנותן דגש ניכר על פיזיות וגשמיות, או יותר נכון על החיבור בין גוף ונפש והיכולת להרגיש נוח בתוך גופך שלך ולהשתמש בו לא רק ככלי המנייד את העצמי ממקום למקום, אלא גם כפונקציה להחצנת המאווים הפנימיים. כלומר, גשמיות במובן של הגשמה. שונארטס, שכבר הציג לראווה את גופו ב"ראש שור", משתמש בתכונות הפיזיות שלו כדי לבצע היטב תפקיד של גבר-חיה. כזה שכבר נמאס לי קצת לכתוב עליו בהקשר של הקולנוע העכשווי, אבל כיוון שהדמות מספיק מרתקת ומורכבת במקרה זה אשכח שכבר ראיתי תפקידים דומים בשנים האחרונות (הנה דוגמה). כוונתי היא לגבר פרימיטיבי מעט, שמונע מסיפוק צרכיו (בעיקר המיניים) ופועל על פי אינסטינקטים (שמסייעים לו בקרבות האגרוף, למשל). הוא אינו מעוניין, או לא מסוגל, לאמץ או להתנהג לפי קודים חברתיים נורמטיביים ואם הוא מעוניין בבחורה זרה, הוא פשוט שואל אותה אם היא רוצה לשכב איתו, ממש כך. אך הדבר מוביל גם לרגעים של חרדה כלפיי התלויים בו, כלומר סטפני ובנו. אולם, אם היה לי אכפת מספיק כדי לכעוס עליו, כנראה שהסרט פעל עליי כמו שצריך.

הנשים בסרט מייצגות פנים רבים של נשיות גופנית, לאו דווקא זו המקובלת. מושאי התשוקה של עלי הן גופים בלבד. אחותו, המגולמת לעילא בידי קורין מסיארו, היא אשה שמוטה ונבולה, נטולת גינונים נשיים. סטפני, בגילומה המדהים כהרגלה של קוטיאר (בסרט ששב ומוכיח כמה היא טובה יותר בסרטים צרפתים מאשר בסרטים אמריקאיים), עוברת גלגולים רבים של נקביות – מבחורה נחשקת, לנכה המתבוססת ברחמים עצמיים וצחנה עצמית, וחוזר חלילה אל אשה הבטוחה במיניות שלה. זוכרים את רוז מקגאוון ב"פלאנט טרור" של רודריגז? קוטיאר הופכת להיות חתיכת Bad-Ass סקסית ששמה אותה בכיס הקטן.

עוד בהקשר של דמותה של סטפני, אי אפשר שלא לדבר על האפקטים שהעלימו את רגליה. הם היו כל-כך ריאליסטיים עד כי הרהרתי במחשבה שאולי משום שהיא שחקנית טוטאלית (כפי שהוכיחה ב"אדית פיאף: החיים בוורוד"), ייתכן וקוטיאר באמת קטעה את גפיה לצורך גילום הדמות הזו. תשכחו מהיעדר הרגליים של גארי סיניס ב"פורסט גאמפ" – העבודה שנעשתה ב"חלודה ועצם" היא חסרת תקדים מבחינתי, למרות שהטכניקה מוכרת. כל ההתנהלות של קוטיאר בחלל, וכמובן הצילומים המתענגים על הגדמים שלה, מייצרים אמינות בלתי רגילה של דמות קולנועית נכה, המצויה בתהליך ובהתמודדות קשים מנשוא. ואודיאר הוא במאי שמתענג, על כל דבר. הוא מוצא את היופי באור היומיומי שמנצנץ על אדוות הגלים, כשם שאצלו כל קילוח דם הוא ממטרה של ממש וכל סצינת סקס מתפקעת מתשוקה.

אפילו יותר מן הצילום האקספרסיבי והאפקטים המדהימים, הנדבך האמנותי המפעים ביותר בסרט הוא ללא ספק העריכה. אחראית עליה ג'ולייט ולפלינג, שחתומה גם על "נביא", "מדעי החלום" של גונדרי ואפילו "משחקי הרעב", אבל חשוב מכל – "הפרפר ופעמון הצלילה" (Le scaphandre et le papillon) של ג'וליאן שנאבל, כפי שמיד ציין באוזניי אור בסיום ההקרנה. כמו בסרט ההוא, גם כאן העריכה היא לא רק כלי סיפורו, אלא גם דרך חוויתית להעביר תחושות ולעורר רגש בצופה. זה מתחיל כבר בשוט הפתיחה מרובה הדיזולבים ונוכח בעוצמות משתנות בהמשך הסרט. בתחילה חשדתי שזו המוזיקה של אלכסנדר דספלה ששלטה בקצב ליבי ואף הכתיבה אותו לפרקים, אבל כעת אני מבין שהייתה זו העריכה. תחשותי נובעת מאותם רגעים בהם אודיאר עושה שימוש דווקא בשירי פופ כמו "Fireworks" של קייטי פרי, כדי ליצור סצנה מרגשת באמת, כמו זו שבה סטפני מתחברת חזרה לגוף שלה, החדש-אבל-בעצם-מוכר. והמוזיקליות של הסרט מגיעה לשיאה בכותרות הסיום, עם הטראק הזה של בון איבר: